לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2006    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

4/2006

מילים, מילים, מילים


כבר היו כאן כמה רשומות שעסקו בג'ורג' אורוול בדרך כזו או אחרת. אני רציתי לכתוב גם משהו בנושא, אבל, בהבזק של טמטום, החזרתי את "מתחת לאף שלך" לאסא. כאמור, מדובר בספר מרשים, מכמה וכמה בחינות, אבל מבחינה אחת, לטעמי, הוא מרשים במיוחד. אורוול כן. הוא הצליח לשכלל צורת כתיבה שהיא גם סוחפת וגם - איך לומר? - אחראית. קריאה בו היא חוויה חזקה כל כך לא רק בגלל ה"כנות" שבה (בהעדר מונח טוב יותר), אלא גם בגלל שהיא מבליטה עד כמה חסרת כנות, חסרת אחריות, היא כתיבתם של אחרים. וב"אחרים" אני מונה גם את עצמי.

 

סיבה עיקרית לכך, מן הסתם, היא טיב הרעיונות שאורוול מציג, והאומץ שבעצם הצגתם, ויוסי כבר כתב על כך. אבל אני חושב שיש לכך טעם נוסף, והוא קשור פחות לרעיונות ויותר לאופן שבו הם מוצגים. הכתיבה של אורוול כנה, ולא רק רעיונותיו.

 

אבל אין לי את הספר כאן, כך שאור גדול לא יצא מהרשומה הזו. עם זאת, מקום טוב להתחיל לדבר על סוג הכתיבה הזה הוא המאמר "Politics and the English Language". בקצרה, אורוול דן בדרכים שונות שבהן השפה משמשת לעמעום של רעיונות, ולהסתרת המסר:

 

It (השפה האנגלית) becomes ugly and inaccurate because our thoughts are foolish, but the slovenliness of our language makes it easier for us to have foolish thoughts.

 

 

כל סוגי הכתיבה הגרועה שהוא מונה, משימוש במטאפורות שחוקות ועד לשימוש במילים יומרניות, נותרו על כנם עד היום, ואין טעם להרחיב בכך. אבל העברית, תודה לאל, ובמיוחד חלק מסוגי השיח שנפוצים כיום, מספקת לא מעט סוגים נוספים של כתיבה מרושלת, פרועה או דמגוגית סתם. להלן מבחר דוגמאות מייצגות, ואתם יותר ממוזמנים להוסיף עוד בתגובות או בפוסט נפרד (עדיף בפוסט נפרד, כמובן. אז נוכל לסכם את כל הפוסטים, ולקרוא לזה "פרויקט") .

 

אמת:

קשה לדבר על המילה הזו מבלי להיכנס לשדה המוקשים הפילוסופי-למחצה שסובב אותה. קשה, אבל כדאי. לפני שמשמעות המילה הורחבה עד אין קץ, היא שימשה באופן פשוט והגיוני למדי כהצבעה על ההתאמה בין טענה לבין העולם. כך, משפט כמו "אני כותב מילים אלה קצת לאחר חצות" יהיה אמיתי משום שאני אכן כותב מילים אלה בסביבות שעה זו. מכאן שהמילים "אמת" ו"שקר" אינן מתייחסות כלל לעולם, אלא ליחס שבינו לבין ייצוגו.

 

אלא ש"אמת" זכתה לכל מיני הרחבות מטונימיות, שלא עשו עימה חסד (בניגוד, אגב, ל"שקר", שנותר כמעט לא נגוע, למיטב ידיעתי). צד אחד משתמש במילה כתחליף למילה "מציאות", באמצעות משפטים כ"אין אמת" או "יש אמת". צד שני משתמש במילה כדי לציין אמונה סובייקטיבית – "האמת שלי", "האמת שלו", "האמת שלנו". מאחר שכל אחת מן הגישות הללו יכולה למצוא תחליף ראוי בעליל למילה "אמת", המילה משמשת בעיקר לניהול רושם – שכן, ללא ספק, זו מילה "גדולה" – או בגלל בלבול פשוט. כך או כך, מילה זו התרחבה עד כדי כך שהשימוש בה נוטה להפוך כל דיון ליעיל פחות וצעקני יותר.

 

פעלים פקטיבים:

פעלים פקטיבים הם פעלים, שהדובר מאמין כי המושא שלהם נושא ערך אמת. "הבנתי", "ידעתי" ופעלים מסוג זה משמשים כדי להצהיר על אמונת הדובר באמיתות הטענה שבמושא. כך, המשפט "הבנתי שאשתי בוגדת בי" אינו אומר בהכרח שאשתו של הדובר בוגדת בו, אבל הוא כן מצהיר שהדובר מאמין בכך.

 

בכמה וכמה סוגי שיח, משמשים הפעלים הללו בתבנית הבאה: פועל פקטיבי [הכנס משפט מופרך כאן]. המטרה היא להכניס לדיון טענה חדשה, לרוב מפוקפקת, ולהשתמש בה כאקסיומה, שאינה ניתנת לוויכוח. חמקמק במיוחד הוא השורש ל.מ.ד., שאינו בהכרח פקטיבי, אבל יש לו השתמעויות כאלו. כך, משפט נוסח "דרידה לימד אותנו שהכתיבה קדמה לדיבור" מופיע במערכה הראשונה, רק כדי לאפשר לכותב לטעון ש"יש להבין שכולנו לסביות" במערכה האחרונה.

 

פרדוקס:

בכלליות (ובאופן פשטני משהו) ניתן לומר כי "פרדוקס" הוא משפט בעל סתירה פנימית, למרות שהוא מבוסס על הנחות נכונות לכאורה. ה"לכאורה" שם כי במציאות אין פרדוקסים, רק בתפיסתנו את המציאות. כך, לפחות, יש לקוות. כיום, בכל אופן, הלכאורה התרחב עד בלי די, ויחד עמו המושג "פרדוקס". למילה יש אמנם צליל יפה, אולם משמעותה הנוקשה והמצומצמת, לטעמי, יפה יותר.

 

הנקודה הזו היא חלק מנושא בסיסי וכאוב יותר. בני אדם אוהבים פרדוקסים, ואוהבים מהלכים דיאלקטים. הצורה הבסיסית של תזה ואנטיתזה, שנעשות לסינתזה אחת, משום מה קוסמת לנו. יש בה משהו אסתטי. וכאשר טענה מוצבת בפנינו באורח אסתטי במיוחד, היא נוטה להיראות מעט יותר מעניינת או מדויקת מכפי שהיא באמת.

 

בעולם טוב מעט יותר היה השימוש במילה "פרדוקס" מסמן לקורא, שהכותב לש את טענתו לתוך תבנית דיאלקטית. בחלק מהמקרים זה אכן המצב, אך לא ברובם. בדרך כלל, כותבים נוטים להכריז "פרדוקס" בחופשיות מספקת כדי לאפשר להם להקנות לטענות מראית עין של טיעון דיאלקטי, מבלי לטרוח ולעצבן בצורה זו.

 

קפקאי:

האמת שקצת קשה לי להסביר למה אני מתעב את המילה הזו, אז הנה סיפור קצר, שקרה באמת, שאולי יבהיר מעצמו:

המשמרות בחדשות של נענע מתנהלות, למרבה הזוועה, עם רדיו פתוח. מי שעובד מספיק זמן מתחיל לשמוע את הרדיו רק כאשר אומרים "פיגוע". זו גם הסיבה שבשלה התחלתי להקשיב באמת רק כששמעתי במקרה שמרואיינת אמרה "קפקאי". "זה ממש קפקאי", היא אמרה. אני נאנחתי. "אני מרגישה כמו גרגור סמסא". גרגור ולא יוזף! שרץ ולא פקיד בנק! הגברתי את הרדיו, בדיוק בזמן כדי לשמוע את המראיין, מדושן עונג, אומר לה "או כמו יוזף ק, מהמשפט".

 

ואולי זה מה שמפריע לי, שהמילה הזו סגורה כל כך. מכל מה שניתן להוציא מקפקא, הוצאנו את הבירוקרטיה המשתוללת, ואנחנו מתעקשים להמשיך ולדשדש במקום הזה, במין חדוות "קראתי קפקא!" של בן עשרה.

 

הזוי:

מילה ריקה למחצה, שמשמעויותיה העיקריות הן: [לא הצלחתי ליצור משמעות בסיפור] או [הסיפור אינו מסתדר בקו עלילה סביר] ואני חושב שזה טוב.

 

חתרני:

מאיזושהי סיבה, יש לסוג מסוים של אנשים, בעיקר מרצים במדעי הרוח, חיבה יתרה למילה הזו. יותר מכך, המילה הרחיבה את משמעותה באופן מקסים, כך שכעת היא משמשת כשם תואר חיובי בלבד. מאחר שכמעט כל דבר יכול להיות חתרני, המילה מציינת בעיקר מגניבות.

 

וכאן גם שורש הבעיה. ההנחה שכל דבר חתרני הוא חיובי, מלווה בהנחה שכל היררכיות הכוח הקיימות הן רעה חולה. אני לא יודע איך להתווכח עם מי שחושב שזכות הצבעה לנשים היא אקט הגמוני ודכאני, כך שניתן, לשם הדיון, לקבל הנחה זו כאמת. הבעיה היא לא כאן, אלא במסקנה ששואבים מהנחה זו, לפיה כל פעולה שחותרת תחת היררכיות הכוח הקיימות היא חיובית. גם סדאם היה חתרני, פעם. למעשה, כשחושבים על זה, סדאם חתרני גם היום.

 

"העלילה כתבה את עצמה"/ "הדמויות עשו מה שהן רצו"

סופרים, תסריטאים ומחזאים שמשתמשים במשפטים האלו בדרך כלל רוצים לציין עד כמה "עגולות" היו הדמויות שלהן, עד כמה ריאליסטית היתה העלילה, ועד כמה "מלא" היה העולם שהם יצרו. כדרכם של סופרים, הם מעדיפים שלא לומר זאת ישירות, שלא להיתפס מהברסים היבריס על חם. נו די.

 

וחוץ מזה, רק לשם הפרוטוקול, ספר יכול להיות נהדר עם דמויות "שטוחות", עלילה לא ריאליסטית ועולם "ריק" לגמרי. הספרות לא מתה במאה ה-19.

 

"רציתי לחקור את"/ "רציתי לדון ב":

משפטים אלו שייכים לסוג קלישאות הסופרים (וכו') השני. כאן, המחבר כבר לא מסתפק בתפקיד העניו של האמן. לא הוא. הוא דן. הקלישאות הללו נובעות מן התפיסה הבעייתית, לכל הפחות, שאמנים זכו להביט עמוק יותר משאר האדם, ולכן יש לדעתם סמכות גדולה יותר. יש בכך היגיון מסוים, כמובן, אבל מסוים בלבד. עזרא פאונד, לואי פרדינן סלין, א.ב. יהושע, למען השם.

 

נרטלוגיה:

you use that word a lot, I don’t think it means what you think it means

 

תורכם.

נכתב על ידי , 18/4/2006 18:27   בקטגוריות איתמר שאלתיאל  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ