פיצ'חזדה מת.

 

 

לטעמי הצייר הכי טוב שאי פעם היה בארץ.

---

גם ג.ד. סלינג'ר מת. ובמקרה של סלינג'ר יש לי רגשות מעורבים, כמובן שלא רציתי שימות, אם כי מדי פעם התפלאתי להזכר שהוא בעצם חי. אבל לפחות עכשיו תפתר התעלומה: האם הוא המשיך לכתוב בלי לפרסם? אולי נגמר לו הסוס ונמאס לו מספרות. האם בכלל אפשר לעשות אומנות רצינית למגירה? הרי איזה מין בנאדם יכתוב רומנים ולא ירצה לפרסם אותם, ברמת התחביב זה עיסוק די משונה. בעיקר אם הוא יודע שכל מו"ל מת לפרסם כל דבר שהוא כותב ומיליוני קוראים ברחבי העולם רק מחכים למוצא פיו.

וכמובן, אם יש ספרים במגירה, כמה כיף יהיה לקרוא שוב את הקול הזה שלו אחרי כל השנים.

נדמה לי שאי אפשר לאהוב באמת את סלינג'ר בלי להיות קצת שמח שהוא מת.

---

 

 

"מפלצת המסיבות" הוא סרט דקדנטי להפליא, צבעוני, עם שמץ של פרווברסיה. למרות היותו אמריקאי. הסיפור הוא על חבורת ה"קלאב קידז" שבסוף שנות השמונים ותחילת הניינטיז היו מעין מארגני מסיבות טווסיים בניו-יורק. הסרט עצמו אינו יצירת מופת, אבל הגדולה שלו היא בכך שהוא ממש מצליח להעביר את האווירה של הזמן והמקום בו הוא מתרחש, את ההדוניזם והטרגדיה של אנשים שמנסים לחיות בעולם פנטזיה  צבעוני וחסר דאגות. הסיפור נגמר בזה שמייקל אליג, הדמות הבולטת של הקלאב קידז רצח את השותף שלו לדירה, חתך לו את הידיים והרגליים, שם אותו בקופסת קרטון וזרק אותו לנהר. אליג הודה ברצח, כולם ידעו על זה, אבל לאף אחד לא היה אכפת. המשטרה לא התעניינה ולקח כמעט שנה עד שגופה חסרת ידיים ורגליים נמצאה צפה בנהר והרשויות החליטו לעשות משהו בקשר לזה.

מה שהדהים אותי זה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי וברשת ניתן למצוא המון קטעים שהחבר'ה האלה צילמו בעצמם, והם דומים להפליא למה שמוצג בסרט.

 

נ.ב.

מקולי קלקין וסת' גרין משחקים מעולה זוג הומואים מוגזם, קאמפי לפנים.