קבלו את בוקר אתמול שלי, בלי תוספות.

מי שסובל יותר מהטמטום האנושי, שיקום.

בינתיים, אני לוקחת את המקום הראשון השני והשלישי, בלי שום ספק.

אני: שלום!

אמא זועמת: את מכרת לבת שלי נעליים!

אני: יתכן, בשביל זה אני פה...

אמא זועמת: הבת שלי הייתה בת חמש עשרה השבוע!

אני: מזל טוב!

אמא זועמת: את צוחקת עלי?

אני: חס וחלילה! אמרת שהייתה לה יום הולדת, לא?

אמא זועמת: אני בעצבים ואת אומרת לי מזל טוב?!

אני: נו, טוב, אז לא מזל טוב. אני עדיין לא מבינה, מה הבעיה?

אמא זועמת: מה זאת אומרת מה הבעיה? מכרת לה נעליים!

אני: גברת, אני מוכרת נעליים, זו העבודה שלי, אני לא מבינה מה הבעיה?!

אמא זועמת: עם עקב!

אני: נו, אז .......?

אמא זועמת: אההה! היא... למה?!...

אני: חותכת יש לך קבלה? נראה אם אני זוכרת אותה.

אמא זועמת: לא. אין לי. היא הייתה הראשונה שנכנסה ביום חמישי לחנות.

אני: מה היא קנתה?

אמא זועמת: את זה! הולכת למדף ומצביעה על נעל בצבע שחור עם קשר קטן מסאטן.

אני: אהההה, מידה ארבעים ואחת?

אמא זועמת: כן!

אני: היא קנתה גם גרביים עד הברך בשחור ובחום?

אמא זועמת: בדיוק.

אני: אללא יוסטור הבת שלך גורילה שנראית בת שלושים אזז.... טוב, אני זוכרת אותה, אני מכרתי לה. היא שלמה במזומן. נכון?!

אמא זועמת: כן.

אני: עכשיו כשאני יודעת במה מדובר. אולי תסבירי לי מה את רוצה? להחליף? אין בעיה.

אמא זועמת: לא! אני לא מרשה לה עקבים!

אני: אמרת לה את זה?

אמא זועמת: מליון פעם! היא יודעת שאני לא מרשה. למה מכרת לה?!

אני: כי זה לא ענייני בת כמה היא, אני מוכרת נעליים, לא אלכוהול או סיגריות.

אמא זועמת: אבל היא בת חמש עשרה!

אני: עם כל הכבוד, אני לא מתעניינת בגיל. אולי היא קונה בשביל מישהי אחרת? היא גם לא נראית בת חמש עשרה.

אמא זועמת: מה זאת אומרת לא נראית בת חמש עשרה?

אני: היא לא נראית בת חמש עשרה. וחוץ מזה, יש לא מעט נערות בנות חמש עשרה שנועלות נעליים עם עקבים גבוהים.

אמא זועמת: לא הבת שלי!

אני: טוב, זה בינך לבינה. אני לא נכנסת לזה.

אמא זועמת: לא, אבל מה מכרת לה? מה? לא ראית שהיא קטנה? היא קטנה!

אני: גברת בלי להעליב, הבת שלך שוקלת כפול ממני, גבוהה ממני בעשרה סנטימטרים לפחות, היא מידה ארבעים ואחת בנעליים והיא הייתה מאופרת, עם אודם וכל הגשאפט. ביום חמישי בעשר בבוקר במקום להיות בבית הספר, היא הייתה אצלי בחנות והיא קנתה נעלי עקב. בכנות, אני לא הבעיה.

אמא זועמת: מה את אומרת? הא? מה?

אני: אני אומרת שהבעיה שלך היא לא אני.

אמא זועמת: אז מה את רומזת? הא? שאני יבין?

אני: איך אני שונאת את ה"יבין" הזה אני רומזת שהבעיה היא שהבת שלך קנתה, לא שאני מכרתי.

אמא זועמת: את חוצפנית ואני יתלונן עליך! אני ידאג שיפטרו אותך!

אני: ראשית, בואי ניכנס לפרופורציות, לא מכרתי לה סמים, מכרתי לה נעליים ושנית אם כבר את רוצה להתלונן שאני חוצפנית, אני אתן לך סיבה טובה. תתלונני שתיקנתי את העברית שלך. אתלונן ואדאג מתחילים באות אלף.