מחוגי המגע

יוצרים בעומק המרקם

את גלי הבשר,

אלו אשר מורדים

במושגי העבר והעתיד.

זוג זה, פרופגנדה הקולחת מתוך מערכת כריזה כושלת

לצד

 נצחיות מחזוריות ההווה.

בדל סיגריה

מעל גחמת לילה

ספוגת זיכרון רחוק טעם,

צל זיעת אי נחת

המתפתל כנגד המחשבות שמחר

עוד יהיה פה נסבל.

בתוך פנים אדמת הייאוש

שחפי התקווה נטולי קרני זריחה.

נוטים אנו ללטף את חלוקי הנחל

באצבעותינו ארוכות הניסיון

משום שכעת, שעה שאנו על גדת

פורקן הזיכרון,

זוהי שעת חופשה

ויכולים אנו להרים

את אשר לפנינו.

לולא נפשנו

הייתה משוחררת בשיכרון רגע קנוי

הרי שלא היינו שמים לב לפחותה שבאבני הרחוב.

אם כך

זמנים שכאלו

יפנו לרגעים מסוימים. דין, מיקח. אלו מחשבותיי

אין 'לפתע'

כי אם רק שטרי קניין של זקני השבט. היינו . אין זה עלבון

או הטחת בוץ כנגד וילת ראש העיר...

נרים ראשינו

ונאהב

לעולם אין אפשרות אחרת. אני שמח שכך אני בוחר לכתוב. לראות. לחוש.

מחלות נפש ש ל

רטט המילה,

חיוביות ארוכת הנשימה

של סימני העור הכחולים

אלו מזכירים לי אותך

ישות חומקת

בעלת עבר כעתיד

שלא כמוני... אני מעולם לא הייתי

ואת כבר עשית זאת

ועל כן

כאשר אני מנשק אותך

או אוזק ידיי לפרקי רגעייך

תחושת שלום-חוף מזיזה ברחשי עליצות

את הדשא אשר אני מכסה רגליי בו.

אז אם ישנו הסבר על טבעי להיותי מוכן

להקדיש עצמי לרגעי שלוות הסתיו

רוויי הרף העין של אובדן ענני קיץ

ולחות אביב

א ז הרי זהו הסבר אחד. לכל

הרוחות

של צפון ודרום

לא תקראי זאת אי פעם

ולמרות זאת, קשה לכתוב

את המילים האחרונות אשר הינן

כמלבין רב חושים

בסערת כביסה רבת פריטים

כאהבה מוכת שיזפון-נוכחות

ורוק המתייבש קלות

מעל גופך

כל חלקי היותך

נשיקת קיץ חסרת קץ,

כעת ועד סוף סיפורי האגדות. סוג של עד.