נו, וגם שרוטים...

כל הסימנים איכשהו מראים על סוף העולם, כי למרבה הפלא, הכל הולך לי.

אבל יודעים מה, שיגיע, אני את שלי עשיתי.

(:

חן..

טוב, אולי שהעולם יחרב אחרי שאהיה בניו-זילנד.

מה, כבר ה-20 ומשהו לינואר? יכול להיות שעברתי 20 ומשהו ימים לא מעניינים בחודש ינואר, כדי שיהיה לי חומר לכתיבה ב-20 ומשהו לינואר?

תספרו כמה פעמים כתבתי המילה ינואר. ברכות לזוכים. זוכות לבוכים.

בהחלט, החלה לה שנה בבום, אבל המשיכה לכלום. שיממון. שעמומון. שעשועון.

הלכתי לעבודה, התעצבנתי בעבודה על הויסטה, חזרתי מהעבודה. יאדה.

עד ה-23.1

אחותי ילדה. אמנם ב-2:50 לפנות בוקר ולא ממש הייתי נוכח, אבל הייתי בחופש ביום שני האחרון, ונסעתי עם אמא שלי לבקר את הנכד שלה בתל השומר. אחרי שמצאנו חניה רק בקומה ה-11 (ברצינות, כמה אנשים חולים יש?) והלכנו לאיבוד בתוך בית החולים, קפצנו לביקור חטוף על ליטל, אחותי ועל התינוק שלה, [השם שמור במערכת], שהיה נראה אדום וקטן. כמו עגבנייית שרי, או כמו כל-פאקינג-תינוק-אחר-בעולם-כולם-נראים-אותו-הדבר.

אני מבין את ההתלהבות מצד אחותי, היא אמא עכשיו. למרות שההתלהבות יורדת כשמבינים ששעות השינה שלך הולכות להיעלם בשביל לטפל בעולל בכיין באמצע הלילה, הבגדים שלך יעלמו לכביסה לעתים תכופות כשהוא יפלוט עליך, והכסף יעלם בשביל חיתולים ושלל דברים שתינוק צריך (או, כמה שהם השקיעו). אני גם מבין את ההתלהבות מצד ההורים שלי, שסוף סוף בסביבות גיל ה-60 הם כבר סבא וסבתא, הנכד הראשון שלהם, הסימן הראשון שהם מזדקנים אבל לפחות צאצא אחד שלהם עושה הכל כמו שצריך. באמת, הדבר היחיד שילהיב את אבא שלי יותר מהנכד שלו כרגע, זה סיכוי לזכות במכונית חדשה באיזה חידון. אמא שלי כבר הייתה סבתא בנפשה, נוסעת על 70 קמ"ש בכביש מהיר, שומעת רשת ב', ובעיקר נותנת לאחותי עצות של איך לעשות ולא לעשות בנוגע לטיפול בילד שלה.

אחותי השניה גם נורא נלהבת, היא בני זילנד (ביאץ'), אבל בלי קשר היא מתה על תינוקות, אז אחד שהיא תוכל לחמוד כל הזמן, כנראה עד שהוא ישכח מי באמת אמא שלו, נשמע לה נורא מלהיב.

ואני? ובכן... יש לי סוף סוף מה לספר כששואלים אותי "מה חדש?". יש לי איזה 43 לייקים בפייסבוק כי אני דוד, רובם מבחורת. ויש לי תמונות של האחיין שלי להראות לבחורות, זה אמור לעבוד - "יוווווווו איזה חמוד!" "תודה, ומה דעתך על האחיין שלי?"

וחכו שאני אקח אותו לטיול בעגלה - "הוא שלך?" "לא, אבל בעבור 17,000 שקלים, לא כולל מע"מ וחיתולים, הוא יהיה שלך!"

מעניין איך יראו החיים מעכשיו, עם תוספת כזו למשפחה. כמה אני אסונג'ר לבייביסיטר ביום שאני חייב לצאת? כמה פעמים יצטרכו שאני אעזור לו בשיעורי הבית, למרות שאבא שלו עם דוקטורט בפיזיקה? ומה הסיכוי שלבר המצווה שלו אני עדיין אגיע לבד בגיל 35, בעוד הוא יחגוג שם עם החברה שלו? [סיכוי נמוך למדי, כי אני אתאבד הרבה לפני]

זה נשמע שאני לא נלהב יותר מדי שאני דוד. אבל זה לא העניין - אני לא נלהב בכלל מזה שאני דוד. כלומר, וויפי, יש תינוק. אולי יום אחד אני אקום בבוקר וזה ידגדג לי משהו באפתיות שלי. למרות שבאותו הביקור בבית החולים, איכשהו לראות אותו, דווקא כן העלה לי חיוך. אולי כי הוא תינוק, והם יצורים מצחיקים, ואולי באמת כן משהו חלחל לי עמוק בפנים, שהגיע השלב ההוא בחיים שאחותי הגדולה הקימה משפחה, וכדאי שאני אדאג לעצמי קצת יותר, כדי שאני אוכל להביא כלה (ולא רוסיה בתשלום) לבר המצווה שלו. או לחתונה שלו. ושאותה אחת, גם תעמוד ותבכה עליי בהלוויה שלי, שתבוא ביום מן הימים. כי ככה זה. הכל מתגלגל. מתחיל מכווץ בתוך בטן מלאה מים, ומסיים מכווץ בארון, בתוך בור מלא מים.

באותו יום שהוא נולד והחל לבכות, גם חבר טוב שלי החל לבכות. סבתא שלו נפטרה, בערך 12 שעות אחרי. יום ששוני, הוא יום אסונו. זה קרה גם ביום ההולדת שלי, בו נפטר מושא ההערצה הכי גדול שלו - מייקל ג'קסון. אבל עכשיו זה מקרה שונה לגמרי. זה מקרה יותר קרוב, ויותר מזעזע. לא הכרתי את סבתא שלו, גם לא שמעתי אותו מספר עליה יותר מדי, עד יום לפני שהיא נפטרה שהוא טוען שבמשך 94 שנות חייה היא הייתה בריאה לחלוטין, ופתאום בתוך חודש כל המצב הרפואי שלה החל להידרדר. הוא לא יודע עד כמה, גם אני לא ידעתי עד כמה. וגם כשאני מנסה להיראות אכפתי, כי אני אפילו מרגיש רע עם כל העניין שאחותי ילדה באותו יום, המוח שלי לא מסוגל להפיק את המילים "תהיה חזק" או "שלא תדעו עוד צער", ופולט "בהצלחה". אמנם המשמעות העמוקה היא "חרא, שיהיה לך בהצלחה עם כל הסיטואציה, זה לא קל, ושתעברו אותה בשלום", אבל העדפתי לסנן במילים ולומר את המילה הלא נכונה. מזל שלא איחלתי מזל טוב.

אז, כן, ה-23 לינואר היה יום מרתק בחיים שלי.

השגתי ציון של 126 בבאולינג אחרי 4 סטרייקים. מדהים.

מה עכשיו? אינני יודע.

אמא אומרת שהחיים כמו קופסת שוקולד, אבל אני אלרגי למוצרי חלב.

רוץ, חן, רוץ.

This is the new year

And I don't feel any different

וואו, 2011. איזו שנה זאת הייתה - סקס, סמים, תככים, מזימות, בגידות! כל אלו ממש לא היו שם.

אז מה נשאר בעצם?

well, אני משוחרר שנה וחודשיים. ז"א שאת הנתח הגדול של האזרחות שלי ביליתי ב-2011, אז ללא ספק היא הייתה יותר מרתקת מהשלוש שנים שקדמו לה שהייתי בוחן תחמושת צעיר (כל שלוש השנים הייתי צעיר).

הייתי מאבטח טיולים. אם בא לכם לקרוא את הדבר הכי מתומצת שהצלחתי לכתוב בנושא. ומשהו נוסף, יותר אישי.

הייתי מלצר בבלאק.

הייתי בנפאל. (עם אברהם טל) אוסף תמונות ראשון. שני. שלישי.

הייתי בכנרת. פעמיים.

הייתי באינדינגב.

הייתי בהופעות של מארק רונסון ואינטרפול. פוסט תמונות, כאן. פוסטמות, לכאן.

ומה עוד היה?

ובכן. אחותי בהריון, צפויה ללדת עוד 5 שבועות.

אחותי השניה טסה לה לטיול אחרי צבא (בגיל 26) ויש לה עוד כמה חודשים...

עשיתי קולונסקופיה. (הרופא אמר לי לעשות שאם אני לא אעשה קולונסקופיה לא ידעו מה יש לי, אמרתי לו שזה מעניין לי ת'תחת). למי שממש רוצה.

הכרתי בחורה חמודה במסיבה ביום ההולדת שלי. התמזמנו בים. כשיצאתי מהים "נעלם" לי תיק עם אייפון 4, מצלמה, ארנק (וגם פלאפון וארנק של חבר). תענוג.

התחלתי לעבוד בחברת הייטק בתור גיימר!

אבל מה אני אגיד לכם? כל מה שיש לי שם זה פרטים יבשים.

אני לא אספר לכם על הרומנטיקה שפרחה לי השנה, למרות שהייתה התקדמות ניכרת. אני שומר פרטים לעצמי.

אני לא אספר לכם על המעשים הרעים שעשיתי השנה. או על המעשים הטובים שעשיתי שנה. אתם לא סנטה קלאוס.

אני אמשיך לכתוב מידע לא רלוונטי, בתקווה שמישהו יחזור לקרוא פה ב-2012. אני אשתדל לפרסם דברים מעניינים לקראת סוף העולם.

אבל הייתה שנה בהחלט מעניינת. בלי ציניות. תודה לכל מי שעזר לי להנות, לצחוק, להתמסטל, להרוויח כסף, להשמין, להתעצבן, ולהשיג לעצמי מלא דברים חדשים כדי לפצות על הגניבה (לא, שהוא יחנק בעצם).

חן. @ exent.com