לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Don't Look Too Far


!You should learn when to go... You should learn ho to say no

כינוי:  Amethyst

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2005

[חוץ מהתקף לב קטן]


המצברוח שלי סביר-בסדר שכזה, ואני מרגישה צורך להגיד את זה.

מטריד אותי שביום ראשון יש לי מבחן הסטוריה, ואני לא כ"כ יודעת איך להתכונן אליו. אבל אני אנסה; מה גם שיש ליתחושה טובה לגבי העניין, היות ולא פספסתי אף שיעור מאז שהתחילו ללמד את החומר הזה, וסה"כ אנחנו די טוחנים את זה (בעיקר מלחמת העולם הראשונה). אבל ברגע שאני אסיים את הפוסט אני אלך לבדוק כמה דברים באתר של אגד ואז להכין שיעורים בלשון ולעבור על החומר להסטוריה. נחמד לי לדעת שמחר יש לי יום קצר בבי"ס (ארבע שעות) ואז ככל הנראה נוסעים לת"א. אני לא מתה על ת"א, אבל שיהיה. אני צריכה לזכור, לימים כמו אתמול, שאנקורי זה בי"ס שמבאס אותך עם מערכת יומית (חד פעמית) של שש שעות ואז נותן לך ללמוד רק שלוש או ארבע. מייאש להסתכל על זה, אבל אם זוכרים שאין סיכוי שאני נשארת אחרי אחת וחצי, זה בקטנה. (שנסקול את אייזנברג?)(לא, הוא נחמד.)

אני לעולם לא אבין איך זה שהכל מסתדר (משפחה, בי"ס), בערך, ובכל זאת ההרשה לא משתנה, ככה שהכימיקלים ממשיכים לזרום לי בוורידים, מתחלפים לי כל כמה חודשים ("It's all the same, only the names will change/ Everyday, Feels like we're wasting away/ Another place, where the faces are so cold..."), כדי שיענו יהיה מעניין (או לחילופין, כדי שאני ארגיש נורא פסיכית כי שום דבר לא עוזר לי).

 

אני כותבת כמעט בלי רגש, הפעם. פוי.

נכתב על ידי Amethyst , 7/3/2005 15:46  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ואף אחד לא רואה


אני נתקפת חשק עז לבכות, לפעמים.

לפעמים כי אני מרגישה שכל העולם שלי קורס עליי, לפעמים סתם ככה, בלי סיבה.

ולרוב אני לא מוציאה את זה, אלא אם אני ממש גמורה וזה מתפרץ לבד ("תגיד לי איך לעצור את הדמעות/ תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות..."). אני לא מרגישה בנוח, איזה משהו שקיים בתוכי עדיין אומר לי שבכי זאת חולשה, חולשה של אנושיות. ומילא להשבר לבד, אבל אני לא מוכנה לשים אנשים אחרים במצב הזה של חוסר אונים, בהם הם לא יודעים איך להתמודד איתי ועם התגובות שלי - לא לבכות ליד אנשים ("אף פעם לא להראות חולשה." עכשיו אני נזכרת, זה עוד מהיסודי. לא לתת לאנשים לראות שהם הצליחו לפגוע בך). מישהו פעם אמר לי (ואני מזהה בזיכרון הזה את הקול של ניצן, אז זה היה ניצן) שאנשים היו מרגישים הרבה יתר רע אם הם היו יודעים שאני לא בוכה בגללם.

היה בזה משהו כששמעתי את זה לראשונה, ועדיין יש בזה משהו עכשיו, אבל כרגע אני עייפה מדי ויותר מדי כואב לי הראש בשביל שאני אצליח להתמקד בזה (כמעט דחפו לי ריטאלין היום בלאט), ופעם הייתי מסונוורת מדי בשביל זה, אז כנראה שנצטרך להמשיך לגסוס לבינתיים, ולמות ביום אחר.

 

"אתה לא יכול

לרפא את זה

את לא יכול

לעזור לי

הנסיונות האלה

חסרי טעם.

כשתהיה לך תרופה

ותמצא פיתרון

לטירוף הזה

שיוצא מהצללים,

לכאב שלא

נגמר

לחשמל שזורם לי

בוורידים -

תשלח לי אימייל.

אני אקרא אותו

באחד הרגעים שבהם

הייאוש יעיק פחות."

("אמצע דצמבר", איב גרוסמן)

כתבתי מהזיכרון (אשמתה שהיא הורידה את הדף בבמה כך שהמקור כבר לא נגיש אליי), כך שאם היא היתה קוראת כאן, היא היתה נאלצת לסלוח לי.

 

דווקא, עזרת לי היום, בלוג חדש.

ואני רוצה שג'וש יקרא כאן, מטריד אותי נורא שהוא לא יודע.

 

(עצם זה שאני עדיין כאן, מוכיח לך שאני יותר.)

נכתב על ידי Amethyst , 6/3/2005 22:38  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Here goes Johnny...


או ג'סיקה, במקרה שלי.

שלומות לכם, האנשים שסביר להניח לא קוראים את זה.

בלוג שלישי שאני פותחת בחיים שלי - הראשון נפתח לפני כמעט שנה וחצי ונסגר בגלל שהאתר בו הוא נכתב (מייבלוג), נפרץ ועקב כך נסגר. ככה שזה הבלוג השני שלי בישרא. לבלוג ההוא, שניהלתי בקביעות יחסית (עפ"י תקופות טובות ורעות, חשק לכתוב וזמן לעדכן), נתתי לגווע, ונתתי לכל העולם למצוא אותי בו. הגיע למצבים לא נעימים. אני מניחה שזאת אחת הסיבות שהחלטתי לעבור בלוג, למרות שזה בעצם לא מעבר -  החלטתי שהבלוג לא היה בריא לי, לא היה לי בו צורך, ו, well... הוא איבד מעצמו. כמובן שלא מחקתי אותו, תמיד אמרתי שיומנים לא שורפים - וכך הוא נותר עומד בעינו, אפילו הכנסתי בו עדכון נואש לאחר הודעת הסגירה. אני לא מתכוונת להיות פרנואידית לגבי הבלוג הזה - פרנואידים לא צריכים לכתוב במקומות כאלה - אבל אני כן אהיה זהירה יותר הפעם.

מה שבטוח - הבלוג הזה בהחלט לא הולך להיות מיוחצן - בבלוג הקודם הייתי כותבת ברמיזות כל הזמן; גם מתוך מסתורין מורגל (אני פשוט נהנית מחוסר המחוייבות של דו-משמעויות, ולהיטפל לדקויות שבין מילים שאנשים אחרים לא רואים את ההבדלים ביניהן), גם מתוך בושה ו/ או פחד, במקום מסויים, אני מניחה, וגם כדי שהקוראים שלי (בעיקר אנשים שעדיין אכפת להם ממני - או לפחות ככה אני נוטה לחשוב) יפעילו קצת את הראש. את הבלוג הזה אני לא מתכוונת לשלוח לאף אחד. האנשים היחידים שיקראו כאן הם משוטטים קיברנטיים שימצאו אותי מעניינת, ואולי, אם אני אמשיך לכתוב כאן באמת - החבר שלי.

נגד: לקרוא כאן יכאיב לו, אם אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שרוב הפוסטים כאן ייכתבו (..אם וכאשר..) מתוך רגעי יאוש ופריקות למיניהן - ואני לא רוצה את נטל הצנזורה הזאת עליי. לא עוד.

בעד: הוא האהבה שלי, הוא החצי השני שלי, אכפת לו, זה מעניין אותו, אני לא רוצה להסתיר ממנו דברים, אני לא נוהגת להסתיר ממנו דברים, וסביר להניח שבמוקדם או במאוחר הוא יגלה בעצמו - סה"כ אנחנו משתמשים במחשבים אחד של השנייה (ואחת של השני) די הרבה, משאירים עקבות וכאלה - לא עדיף ליידע אותו וזהו?

 

אוי, תראו אותי... מספרת את ההסטוריה המקוצרת של הבלוג הקודם ומבטיחה הבטחות לגבי ההתרחשויות בבלוג הזה - כאילו שהוא כבר נחתם בתור היומן החדש והקבוע שלי. אז לא, אין לי שמץ של מושג מה יהיה על כתובת האינטרנט הזו. אם וכאשר יתחשק לי להוציא דברים, ייתכן שאעשה זאת כאן. אני לא מבטיחה בהירות, אני לא מבטיחה נאמנות, אני לא מבטיחה יצירתיות, אני לא מבטיחה אופטימיות. כל מה שיש לי להציע זה נסיונות מתוסכלים, לרוב.

התחלות זה דבר מעצבן, ללא ספק, ומתסכל, לרוב.

אבל, אנחנו עוד נ(ת)ראה, אני מניחה.

נכתב על ידי Amethyst , 6/3/2005 14:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





87
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משוגעים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAmethyst אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Amethyst ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ