לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Life feeds on Life feeds on Life


Too young to hold on and too old to just break free and run

כינוי:  Falling..Grace

בת: 13

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2018

גשר חבלים


היום אני מציינת שלוש שנים שאני חיה בגרמניה. 

חמש וחצי שנים מאז שעזבתי את הארץ..

 

כל הזכרונות מרצדים כמו סרט נע בצד העורפי של גלגלי העיניים

מלנכוליה עדינה 

מנחמת..

 

בעצם את רוב חיי הבוגרים העברתי מחוץ לישראל ושק החוויות שלי לא דומה מאוד לשל חבריי בארץ 

מתוק ומריר ביחד

שייכות וזרות שלובות זרועות

 

העולם הזה מוזר.. מוזר מאוד

לעתים עדיין נדמה לי שאנשים זה לא בשבילי

לפעמים אני עדיין יוצאת לטייל ומשוטטת ברחובות כרוח רפאים

בין אלו המחייכים אליי ואלו הממשיכים בדרכם

אוויר קריר של סתיו מגיח ומלטף את שתי רגליי הפצועות

וזה נעים.. 

 

כולי מורכבת משכבות של קרעים ומרחקים

והקרומים שרקמתי ביניהם 

פערים וגעגוע

 

ואני רוצה לזכור את זה

לא לברוח

אז קעקעתי את שתי שוקיי

כמו שני עמודים שמחזיקים גשר חבלים

אני חוצה ומביטה למטה

וזה קצת מפחיד

אבל זה בסדר..

 

נכתב על ידי Falling..Grace , 16/9/2018 11:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Note to self- מתי להגיד די.


אני מניחה שלא צריכים זוגיות כדי ללמוד מה זה קשר מתעלל. 

ואני מניחה גם שחוויתי על בשרי מה זה לתת לאדם מתעלל לחזור לחיים שלי שוב ושוב

רק בשביל להמשיך באותה ההתנהגות. 

 

אני מוצפת ברגשות של כעס ובוז

וגם בתחושת הקלה שאני יודעת שהפעם זה נגמר לתמיד

שלוש שנים של אי יציבות 

שלוש שנים מזדיינות של ליטוף ואז סתירה

בעיטה לצלעות ואז סליחה 

 

וזה לא שאני שה תמים. 

יש לי פה ויש לי רגליים חזקות ואני יודעת לעמוד על שלי

אני יודעת להגיד שאני לא מוכנה לספוג יחס מסויים 

ובכל זאת אני כנראה פחדנית מספיק כדי לא לסיים את זה בתנאים שלי

להיות זו שהפנתה עורף לחברה טובה.

 

וכמה פעמים היא דחפה אותי מכל המדרגות

עם ניתוקים בפנים, עם פאסיב אגרסיב, עם לצרוח עליי באמצע שולחן מסעדה עם חברים מוכי הלם

עם הודעה מזדיינת בזמן שישנתי שהיא לא רוצה לשמוע ממני לעולם ואז לחסום אותי לפני שאני מספיקה להתעורר ולהגיב

להגיד לחברים משותפים שלא יהיו חברים שלי ולהמציא דברים על כך שמילאתי לה את הראש נגדם ואני סכסכנית

ולמזלי הצלחתי למצוא את אותן השיחות הכתובות בהן היא רותחת מזעם על אותם אנשים בשל אותן הטענות שהיא אחר כך שיקרה שאני אמרתי

ואני כמו מפגרת בשיחות ההן, מנסה להרגיע אותה שקשה לי להאמין שהם יעשו לה משהו כזה. 

ויש לה את התעוזה ללכת להגיד להם שאני אמרתי לה את מה שהיא אמרה לי.

להשתמש בזה שהיא יודעת שאני מטופלת בכדורים בגלל חרדות ודכאונות וללכת לספר לאנשים ולטעון שאם הם יהיו לידי אני אמשוך אותם למטה יחד איתי.

או זה שהיא איימה על השותפה שלה שאם היא תשאר בקשר איתי היא תעיף אותה מהדירה

פשוט כי יכולה.

ופשוט להשאיר אותי ככה, לבד לגמרי. לבנות את כל החיים שלי מחדש בידיעה שהיא הולכת ומפזרת עליי שקרים ומעשיות רק כדי להצדיק את ההתנהגות העלובה שלה.

ועל מה? על זה שעברתי חודש קשה והייתי צריכה קצת תמיכה ועידוד וזה לא התאים לה. כאילו לא הייתי שם בשבילה לכל הדרמות שעברו עליה וניגבתי לה את הדמעות והחזקתי לה את היד. עברתי חודש קשה והוא נמשך חודש כי כשניסיתי לדבר איתה היא התפוצצה עליי ״למה את לא יכולה פשוט לעשות סוויץ׳ שיהיה לך טוב?״ 

ואז ביום ההולדת שלי להסיר את החסימה ולשלוח לי בדיוק ב12 הודעה פתטית של ״אני יודעת שלא הסתדר בינינו אבל מאחלת לך יום הולדת שמח״ 

בלי לחשוב בכלל לשניה אם אני מעוניינת שהיא תהרוס לי גם את יום ההולדת, ולא רק את ארבעת החודשים קודם לכן. 

ואז הגבתי לה בפעם הראשונה. שהיא חסרת בושה, צבועה ואנוכית. מעמידה פנים שאיכפת לה כדי לכסות על העובדה שההתנהגות שלה מחורבנת, כאילו לא קרה כלום. אולי מבחינתה, כי היא לא נתנה לי את האפשרות להגיב. 

 

ואז, יום בהיר אחד לאחר חצי שנה, להתקשר ולפרוץ בבכי תמרורים לאחר שמישהי שעשתה לה פעם את מה שהיא עשתה לי- יצרה איתה קשר בקטע של ״אני יודעת שלא הסתדר בינינו אבל מקווה שאת בטוב״ והיא חוותה בעצמה איך זה מרגיש כשמישהו רומס אותך לעפר ואז צץ לאחר חודשים כאילו לא קרה כלום ומבטל אותך ככה. 

ובכתה ובכתה במשך שעה ארוכה על כמה שהיא לא רוצה להיות האדם הזה וכמה שהיא מתנצלת. 

וקיבלתי. 

 

קיבלתי כי אני באמת מפגרת שלא יודעת להגיד ״אני סולחת אבל לא רוצה אותך בחיים שלי״

קיבלתי כי אני יודעת כמה זה קשה להתנצל ואני רוצה להאמין שזה אומר משהו. כי אני לא מסוגלת לבעוט במישהו כשהוא על הרצפה. 

אבל נשבעתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לה לקחת חלק בכל מעגלי החיים שלי. שאני תמיד אשאיר לעצמי מקום מפלט למקרה שהיא תאכל עליי סיבוב שוב. 

שלא יקרה יותר מצב שאח שלי ואמא שלי עולים על מטוס מהיום למחר כי אני על הגבול להרים ידיים ולעלות על טיסה חזרה לארץ.

 

וכך הזמן חלף ובמשך הזמן אנחנו איכשהו נשארנו חברות והיא המשיכה לשרוף גשרים עם אנשים אחרים. ואני תמיד מתבוננת, מנסה להיות קול ההגיון ולהרגיע אותה. לעזור לה לכבות את השריפות שהיא הציתה. בין אם הייתה לה סיבה או לא- תמיד הכל נגמר באש. תמיד זוכרת שיגיע יום וגם זמני יגיע. כי לי אין את האומץ הארור הזה לסיים דברים בתנאים שלי. הכל ברור מראש- החברות הזו דינה להתפוצץ וזה יקרה כשהיא תחליט. כל שנותר לי זה להגן על עצמי ולבסס מספיק חברויות בריאות. איזה פאקד אפ זה. 

 

ואז היא העיפה את השותפה שלה מהדירה ביום ההולדת שלה. מהיום להיום. באמצע החורף. לקחה לה גם את כל הפקדון. זרקה אותה לרחוב. יש עוד הרבה פרטים לסיפור הזה אבל עדיף שלא ארחיב. את יום ההולדת של השותפה ׳חגגנו׳ כשהיא יושבת עם שני תיקים מבולגנים על רצפת הדירה שלי ובוכה..

אבל אין.. ההיא בהתקף זעם מטורף ומתקשרת אליי שעות על גבי שעות לצרוח לי באוזן על איך שהשותפה בגדה בה. שקר. כמה שקרים ידעתי בוודאות באותו הזמן. זה היה יוצא דופן. 

ואחרי כשש שעות התפוצצתי וצעקתי עליה שזה טירוף כל מה שהולך פה. שאי אפשר להתנהג ככה לבני אדם. שאי אפשר לזרוק ככה ילדים לרחוב במדינה זרה ביום ההולדת שלהם באמצע החורף בצפון אירופה ומה לעזאזל. שאיך היא יכולה להצדיק את זה לעצמה?

והיא כעסה נורא שאני ׳תמיד חייבת להיות צדקנית מתחסדת וחושבת שאני האו״ם או שווייץ ושנשלחתי להגן על האנדרדוג״ היא צעקה עליי שכל החברים שלה חושבים שהיא צודקת לחלוטין ושהיא עשתה טוב ורק אני חייבת להיות נגד. 

בגדול ציפתה שאבחר צד ודחקה אותי לפינה. וכשזה קרה לא צידדתי בה. והיא לא דיברה איתי איזה יומיים.

כתבתי לה מכתב ארוך שהיא יקרה לי וחבל לי שהחברות תרד לטמיון אבל שנראה לי שאני לא האדם שהיא רוצה שאני אהיה. שאני לא יכולה להיות החברה שהיא רוצה שאני אהיה. כי אני לא אעמוד מאחורי אף אדם לא-משנה-מה. שאנשים באים והולכים אבל עם עצמי אני חייבת לחיות לנצח ושאני מעדיפה לחיות עם מצפון שקט מאשר לעשות דברים שמנוגדים לכל העקרונות והערכים שלי. שפישלתי מספיק בחיים ופגעתי מספיק בחיים ושאני לא רוצה לעשות את זה יותר. שאני לא אתן לאף אחד להזרק לרחוב בשביל להוכיח את הנאמנות שלי. שאני לא יודעת מי אלו החברים האלו שלה שגרים כולם במדינות אחרות ושומעים על החיים שלה דרך הטלפון בלי להכיר אף צד, אבל שחבר אמיתי לא יצית אותך נגד אנשים ולא ישר יקפוץ להסכים איתך. 

והיא לא ענתה לי שלושה ימים 

וחשבתי שבזה זה נגמר.

אבל לאחר שלושה ימים היא התקשרה בבכי והודתה לי. אמרה שזה נכון, שאנשים שגרים במדינות אחרות ולא מכירים וסתם צועקים ׳תעיפי אותה׳ לא בדיוק עושים לה טובה כחברים. בכתה בכתה בכתה שהיא לא רוצה שהחברות תגמר. ואני, כמו אישה מוכה טובה, מקבלת. 

כי היא מכירה בטעות. כי היא מתנצלת. כי היא בוכה. כי יש לי אמפתיה כלפיה. כי אני עדיין לא יודעת להגיד לאדם מסוכן שאני מקבלת את ההתנצלות ומעריכה אותה, אבל לא יכולה להחזיק אותו בחיים שלי. 

 

ומפה היו כמה חודשים טובים. החברות הייתה די יציבה. היא עשתה בדק בית די רציני ותהיתי לעצמי האם יש באמת סיכוי שהיא למדה לשלוט בכעסים שלה.. 

ואז החלה מעין מפולת שלגים קטנה בחיים שלה בחזית אחרת לחלוטין שהתחילה להתגלגל ולהתגלגל בצורת כעסים. פשוט כעסים שכל פעם מחליפים נמען. וגם אני עברתי כמה סבבים של לקבל בראש על כל מיני דברים שלטענתה לא עשיתי מספיק טוב. ניסיתי וניסיתי להראות לה שאני לא רוצה לפגוע בה, שאני רוצה שהדברים יהיו בסדר בינינו ולא רוצה לראות את החברות מסתבכת. נשכתי הרבה את הלשון לגבי דברים שפגעו בי פשוט כי עייפתי מלריב. אני שונאת עימותים. שונאת לריב. אוף.. למה החברות איתה גורמת לי להרגיש שריבים הם חלק אנטגלי מחיי היום יום בזמן שיש לי כל כך הרבה חברויות בריאות ויציבות אחרות? 

באמת, משהו בי חייב להיות דפוק. זו לא תמימות. זה לחזור על טעויות שוב ושוב. 

ובמשך חודש-חודשיים ניסיתי להיות עם יד על הדופק, על אש קטנה, לנסות לתמוך ולא להכוות. לנסות להיות שם אבל לא להתפוצץ על דברים שגם לי מפריעים בה. למצוא מפלט באנשים יותר רגועים ויציבים. כי העדפתי פשוט לא להגרר להטחת האשמות ושפשוט יהיה ׳בסדר׳ 

 

אבל אז יום אחד היא פשוט החליטה לסנן אותי. אני רואה אותה מחוברת והיא לא עונה להודעות. אני מתקשרת- היא לא עונה. טוב.. אולי היא עסוקה. 

אבל היא לא חוזרת. לא יודעת מה זה המשחק הזה. 

יום למחרת קרובת משפחה שלי נפטרה. כמובן שהיא לא יודעת מזה כי היא עסוקה בלהתמרמר על מה שהיא כועסת עליי ולא מוכנה להגיד לי. 

ופשוט מאותו היום לא שמעתי ממנה. 

פתאום היא מגיבה ברגישות יתר לכל פיפס של אנשים אחרים ברשתות חברתיות ו״אוי איך אני מזדהה איתך ואיך כואב לי בשבילך. אם את צריכה משהו אני תמיד פה״ וכל מיני נוסחים גדולים מהחיים, כנראה כדי להפגין את האושר שלה, עכשיו כשהיא הוציאה את הקוץ הסורר מישבנה. 

בלי שום הסבר, שום שיחה, שום אפשרות לתת לי להגיב. גם לא באמת קרה שום דבר אז עד היום אין לי מושג מה היה מבחינתה הקש ששבר את גב הגמל. אבל כבר תקופה שהרגשתי שכל דבר שאני עושה לא בא לה טוב. עם הערות עוקצניות על כל דבר שלי. אם היא אוהבת לאכול משהו ואני לא ואני אומרת לה ׳אז יש לנו טעם שונה, מה קרה?׳ והיא עונה לי ׳זה לא שיש לנו טעם שונה, זה שלך אין טעם בכלל׳ ושלל פנינים על כך שאני ילדה קטנה או עקיצות לא במקום על בן הזוג שלי שלא עשה לה כלום מעולם.. ראיתי את זה בא. 

ואז דממת האלחוט הזו. 

כנראה ציפתה שארדוף אחריה, ארד על ברכיי ואתחנן. אבל היו לי דברים אחרים להתעסק בהם, כמו נגיד מוות במשפחה, פעוט למדי. 

לא יצרתי איתה קשר מאז.. ולא מתוך מפגן אגו כמו שהיא בוודאי חושבת. אין לי כוחות לעשות שרירים. 

פשוט מהסיבה המאוד מאוד בסיסית ופשוטה שאני לא מאמינה שחברים אמורים להשפיל חברים. הפאסיב אגרסיב הזה דווקא מאוד אגרסיבי. לאיים עליי בניתוקים בוטים מהחיים כאילו אני לא בן אדם. לא להסביר לי בכלל מה עשיתי. לצפות שאתפתל על גחוני ואתחנן. באיזה עולם זה דבר נורמטיבי בין חברים? אנחנו לא בנות שתים עשרה, את בת שלושים ושלוש כמעט, יקירה. אבל העיקר אני הילדה. 

 

ואני דופקת את הראש בקיר 

איךךךך איךךךך? דרך אילו משקפיים לעזאזל היא רואה את החיים האלו? איך זה נראה למישהו סביר להתייחס ככה לבני אדם? איך אפשר למצוא כל כך הרבה הצדקות לכל כך הרבה רמיסות? איך אפשר להמשיך לצפות שאראה אותה כחברה הכי טובה שלי ולא אבנה לי עוד חיים עם אנשים שמתייחסים אליי יפה, יציבים בחברות איתי וגם נותנים לי פידבקים חיוביים שאני חברה טובה? יש גבול לכמה מכות אפשר לספוג בלי לחפש גם מילה טובה. 

לעזאזל, מעולם לא טענתי שאני חברה מושלמת. אדם מושלם אני בטח לא. אני מודעת היטב לכל הפגמים שלי והם פרושים כאן כבר 13 שנים כראייה. אבל אני בסך הכל אדם די עדין שלא רוצה לריב. גם ככה אני מתמודדת עם חרדות חמורות ומטופלת בעניין והדבר האחרון שאני צריכה בחיים זה חברויות לא יציבות שכל הזמן זורקות חרא לכיווני. עם כל ההיכרות העמוקה שלי עם השריטות העמוקות שלה- זה עדיין גורם לראש שלי לרוץ במעגלים ולהוציא עשן. 

מהפחד. מהפחד שבאמת עשיתי משהו כזה נורא. מהפחד שזה הגיע לי. מהפחד שאני האדם שאני עובדת כל כך קשה לא להיות. מהפחד שכל מה שהיא אמרה לי עליי נכון. מהפחד שאני באמת איזה מוצר חד פעמי שאפשר להשתמש בו ולזרוק. מהפחד שאני מתנהגת כמו ילדה מוכה וחוזרת לעוד. מהפחד שאני מאבדת את שפיות דעתי לנוכח העובדה שלפי ראות עיניי לא קרה שום דבר אבל קיבלתי יתד באמצע הלב. אז משהו כנראה קרה. אבל מה?

אם יש משהו שלא חשבתי על עצמי מעולם זה שאני אדם עיוור. 

בין כל הטעויות שעשיתי בחיים האלו, ועשיתי לא מעט. ראיתי את כולן. 

אני זוכרת את כולן היטב ונושאת אותן עמי יום יום כאות קין פנימית. אני יודעת שעד יום מותי אני אצטרך לעבוד מאוד קשה על להיות אדם טוב יותר 

להתגבר על הרבה יצרים טבעיים שלי ולשקול את צעדיי בקפידה. 

אבל אני יודעת שאני במקום כל כך הרבה יותר טוב היום. אני פשוט יודעת ולא כי סתם מתחשק לי להאמין. כי העובדות מדברות בעד עצמן. אני עובדת קשה ממש וקוצרת את הפירות כל יום. אם זה בקריירה, אם זה עם חברים, אם זה עם משפחה, אם זה בזוגיות. אני במקום הכי יציב שהייתי בו אי פעם. אני במקום הכי מודע שהייתי בו אי פעם. ואין לי כוונות רעות, בחיי. 

גם כשאני פוגעת, זה לא בכוונה רעה. זה קורה לפעמים כי בני אדם וזה.. כולנו שונים וקשה לצפות לפעמים מה ילחץ על נקודה כואבת של מישהו. 

אבל למה לא לבוא לדבר? 

למה הכל צריך להתנהל בכזו אלימות? 

 

אני קצת בהלם מעצמי שכתבתי בכזה פירוט על החיים שלי. מעניין אם אמחק את זה. 

אני מרגישה הקלה עצומה שהפרק הזה בחיים שלי נגמר

ומקווה מאוד שהפעם הפקתי את הלקחים שלי ולמדתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם אנשים שיש להם בעיות חמורות ועמוקות של שליטה בכעסים. 

אני מלאת צלקות מתחת לחגורה מכל הסיפור הזה ואין לי כבר כוחות לעוד.. אין לי מקום לעוד.. 

הותשתי כל כך מלחטוף עוד ועוד ובנוסף על כך להרגיש אשמה כל הזמן. 

זה קטע מטורף. הנטייה להרגיש אשמה בלתי פוסקת כשאתה זה שסופג כל הזמן 

הגשתי את הלחי השניה כל כך הרבה פעמים. לא נשארו לי עוד חלקות ריקות

אני מאחלת לעצמי שיגיע יום ויהיה לי מספיק בטחון עצמי ואומץ להכיר בעובדה שזה באמת לא הגיע לי. ולהרגיש את זה כל כך עמוק ששום מניפולציות רגשיות לא יערערו אותי. לוגית- אני כל כך יודעת שאין פה שום הגיון והצדקה. נפשית- אני עדיין כל כך חלשה ושבירה. 

יש עוד הרבה על מה לעבוד..

נכתב על ידי Falling..Grace , 2/9/2018 11:58  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFalling..Grace אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Falling..Grace ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ