לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ד. לעולם שבחוץ

בחור צעיר, שעדיין לא מצא את עצמו, מחפש את דרכו בשבילי החיים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2017

בית הכנסת הישן של סבא


לא לגמרי ברור מה משך אותי לשם, אבל מרגע שהגעתי כל כך קרוב, וידעתי שזמני בידי, הרגשתי שאני מוכרח להיכנס פנימה. לא ידעתי מה אמצא שם, ידעתי שכל מה שהכרתי השתנה. ובכל זאת נכנסתי, הרגשתי צורך לראות מה נעשה שם.

זה התחיל במקרה. חיפשתי מקום לאכול, והמקום החביב עלי ברחוב הסמוך היה סגור. עברתי וראיתי שלט של שווארמה שם, בבניין ההוא. התיישבתי ואכלתי. לאחר האוכל הסתכלתי בשלטים שמופיעים שם, ואז החלטתי בכל זאת להיכנס.

מעל עשרים שנה לא הייתי שם, ועכשיו אני מסתכל ומשחזר. רוב החדרים אטומים מזמן ואין סימן למה שהיה שם. כאן היה חדר הרופא הזה, אני משחזר, וכאן היה חדרה של הרופאה ההיא, שההורים שלי עוד פוגשים בהרצאות של הגמלאים, ושם היו משרדי קופת החולים, ולמטה היה בית המרקחת, והכל כבר איננו. אני מביט בציפוי העץ של הקיר, שבעצמי אני לא יודע בן כמה הוא, וזוכר פעם אחת שצבעו אותו. לא קופת החולים מעלה בי את הזכרונות, אם כי כנראה שבאופן טבעי יש לי זכרונות גם כאלו, ממרפאת הילדים ששכנה בבניין. רופא הילדים שהיה בטח כבר מזמן פרש לגמלאות, אם הוא עוד איתנו.

נושם נשימה עמוקה ועולה לקומה השניה. גם כאן היו שינויים. היה שטח גדול שלפני שנים היה אולם התעמלות ושימש סטודיו לריקוד, ובימים הנוראים היה הופך לאולם תפילה גדול. בפעם האחרונה שאני זוכר שהייתי שם, גם החלק הזה היה כבר שייך לקופת החולים, והגעתי לשם לפיזיותרפיה לאחר שהורידו לי את הגבס מהרגל השבורה. היום הכל אטום גם שם. רק סניף המפלגה שהיה שם נשאר שם.

ואז אני נכנס למקום שממול, בית הכנסת הקטן. המקום שאליו אני הכי רוצה להיכנס, ומצד שני הכי חושש להיכנס. האם גם שם השתנה הכל. מביט בשלט הכניסה, ומבין שכנראה אלו שמחזיקים עכשיו את המקום בכל זאת רוצים לשמר אותו. רק שלט קטן יותר, לא מסתיר, מזכיר את זהות מפעילי המקום הנוכחיים.

נושם נשימה עמוקה ונכנס פנימה. השולחנות והספסלים שהיו כבר לא שם מזמן. אבל הבימה של הקריאה בתורה נראית למיטב זכרוני אותו הדבר, וכך גם עמוד התפילה. שוב, עם התוספות הבודדות של המפעילים הנוכחיים, אבל לא מעבר, מנסים לתת את מקסימום הכבוד למקום. מביט בלוחות הזכרון, עם שמות ששמעתי רבות, למרות שאת רובם אני לא בדיוק יכול לקשר לפנים. 

בבית הכנסת הזה התפלל סבי כמעט 40 שנה, בערך עד לפטירתה של סבתי. רק בחגים היינו הולכים לשם, וגם את זה הפסקנו באותו יום הכיפורים הנורא, שבו התמוטט ליד עמוד התפילה באמצע תפילת שחרית. אז עוד היה האולם הגדול ההוא. לבית הכנסת הקטן מיעטתי להגיע. היינו מתפללים בבית הכנסת שלנו, הסמוך לבית, ואולי פעמים בודדות הגעתי לשם, ובכל זאת, אני יכול לדמיין את פניו שם, ואת פניהם של כמה אחרים.

כשהגעתי, בדיוק עמדו להתפלל מנחה, הצטרפתי למנחה שם, ונזכרתי איך בפעם הקודמת שהייתי שם, יצאתי מטיפול פיזיותרפיה ואחד מאחרוני המתפללים הוותיקים, ביקש ממני להיכנס ולהשלים מניין לתפילת מנחה. תהיתי אם הוא הכיר אותי ואת הקשר המיוחד שלי למקום. אז סבא עוד היה איתנו, אבל כבר לא התפלל שם. אני זוכר שחיפשתי את המקום עם שמו של סבא, לא זוכר אם העזתי לשבת בו. 

כשיצאתי משם היום, יצא אתי בחור צעיר, שגם הוא היה בתפילה, הערתי על השינויים שחלו במקום, ופתאום הרגשתי קצת זקן כשסיפרתי לו שפעם הייתה שם קופת חולים, והיום נראה שלא נשאר דבר.

ובכל זאת, אני מרגיש שהייתה לי זכות מיוחדת, להתפלל במקום שבו כמו שניתן לאמר "התפללו בו אבותי". אני לא יודע מה נהיה מבית הכנסת של סבי השני בעיר אחרת, אני יודע שגם שם כל המתפללים הותיקים כבר אינם עוד איתנו, אבל מניח לצערי ששם לא השאירו חיות כזאת, ואולי כן. 

נכתב על ידי , 14/5/2017 19:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על יומולדת, חידון התנ"ך ועוד - סיכום יום העצמאות שלי


אז אתמול ציינה מדינת ישראל את יום הולדתה ה-69, ולצד הטקסים הרשמיים, שגם לחלקם כמובטח בכותרת אתייחס, הייתה גם החגיגה האישית שלי.

וכמו במרבית השנים האחרונות, החגיגה המרכזית במשפחתי, הייתה כבר בערב החג, כאשר בילינו את ליל החג בביתם של י. ול. בציון יום הולדתו של בנם הבכור, שנולד במוצאי יום העצמאות, לפני 10 שנים בדיוק. 

כמו בכל השנים בהן אנחנו שם בערב יום העצמאות, צפינו תחילה בטקס המרשים שנערך מדי שנה (לפי אחד הדוברים השנה כבר 18 שנים, רק שאנחנו חלק מזה רק ב-9 השנים האחרונות, וגם אז לא בכל שנה) ברחבה הסמוכה יחסית לביתם, ולאחר מכן הלכנו לתפילת ערבית חגיגית של ליל יום העצמאות בבית הכנסת הסמוך, ולאחר התפילה, סיימנו בארוחת ערב חגיגית בביתם של י. ול. 

בבוקרו של יום העצמאות, כבר לא עשיתי שום דבר מיוחד, מלבד צפיה בטלויזיה באירועים החגיגיים, ובמיוחד באירוע קבלת הפנים לחיילים מצטיינים בבית הנשיא, ובחידון התנ"ך העולמי. 

באתרי האינטרנט, ובסיום החידון, נרשמה התרגשות רבה מהעובדה שלראשונה לאחר שנים רבות, חתן חידון התנ"ך העולמי הוא תלמיד בבית ספר ממלכתי שאינו דתי. אני לא יודע איזה אורח חיים מנהלת משפחתו, אבל ייתכן שגם הוא מנהל אורח חיים שאינו דתי. ההישג אכן מרשים, אבל למי שלא בקיא בפרטים, אני רוצה לצנן מעט את ההתלהבות. כמי שמכיר מעט את מבנה התחרות עד לשלב החידון העולמי, וכמי שהתמודד בה בשלב המחוזי לפני 20 שנה, ושמע מאז עוד על השיטה, אני רוצה להעיר כמה דברים. בתקופתי, כאמור לפני 20 שנה, הייתה תחרות נפרדת לבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים (אני מניח שזרמי החינוך הדתי האחרים לא משתתפים בתחרות הזאת, ואם כן אז הם נבחנים לפי מתכונת הממלכתי דתי) עד לשלב החידון הארצי המסכם, אליו הגיעו מכל הארץ, ששה נציגי החינוך הממלכתי דתי, וששה נציגי החינוך הממלכתי שאינו דתי. להבנתי, בשנים האחרונות שונתה קצת החלוקה, כך שמארבעת נציגי ישראל בחידון העולמי, שניים יהיו תלמידי החינוך הממלכתי שאינו דתי ושניים יהיו תלמידי החינוך הממלכתי דתי. 

כלומר, ההתמודדות המרשימה של חתן החידון, אמנם הייתה מרשימה, אבל הרשימה רק בשלב הסופי, שם הוא התחרה כשווה בין שווים, כאשר עד לשלב זה, הוא התחרה למעשה אך ורק עם תלמידים אחרים מהזרם אליו הוא משתייך, ואופי התחרות והשאלות היה שונה מהותית מזה שנדרשו להתחרות בו נציגי החינוך הממלכתי דתי, שהוא קשה בהרבה.

עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מההישג המרשים, ובסך הכל, חובה לחזק את ההבנה שהתנ"ך הוא נכס של כל עם ישראל, ולא רק של הזרם הדתי שבו. 

ובמעבר חד, או אולי לא כל כך חד, אחזור לחוויות האישיות שלי.

במוצאי החג, כך תכננתי מראש, עשיתי את דרכי לתיאטרון הבימה, לצפיה במחזמר "עלובי החיים". את ההפקה המקורית (באנגלית) של המחזמר, יצא לי לראות בביקורי האחרון בלונדון, ואת הגרסא העברית זו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות. 

ההצגה עצמה הייתה נפלאה, אם כי לא הכרתי איש מצוות השחקנים, דבר שלא פגם בהנאה שלי מההצגה. הדבר היחיד שהפריע לי קצת, הוא שעת תחילת ההצגה המאוחרת, כיוון שמדובר בהצגה שאורכה (כולל הפסקה) כ-3 שעות, זה גרם לכך שההצגה הסתיימה בשעה מאוחרת מאד. נזכרתי, שכשראיתי את ההצגה בלונדון, ההצגה החלה כחצי שעה מוקדם יותר מהשעה הרגילה, ככל הנראה בשל אורכה, ואילו כאן התחילו אותה אפילו מאוחר מהשעה הרגילה אצלם (אולי בגלל ההתייחסות כאל מוצאי חג). 

ובכל זאת, למי שנקרית לו ההזדמנות לצפות בהצגה הזאת, אני ממליץ על כך בכל פה. מדובר בהפקה מרשימה מאד, עם שחקנים וזמרים נהדרים, ובהחלט נאמנה מאד לגרסא הלונדונית (שכפי שקראתי מפיקיה מקפידים מאד על כך שכל הפקה בינלאומית תדמה לה עד כמה שניתן), וגם משך הזמן הארוך לא באמת פוגם מההנאה בהצגה. 

בסך הכל נראה לי שניצלתי כראוי את חופשת יום העצמאות, ואני מקווה להמשך שבוע וימים מוצלחים. 

נכתב על ידי , 3/5/2017 08:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 35




הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , דת , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאזרח ד. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האזרח ד. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ