ד. לעולם שבחוץ

אהבתי את הנושא החם שנבחר עכשיו. המצב רוח שלי היום לא משהו, בעקבות אירוע שקרה, אבל בכל זאת, אין כמו מחשבה על משהו אופטימי כדי להתעודד מעט.

היהודי הדתי, מגיל צעיר מאד, פותח את יומו, כל יום ויום, בתודה. המלים הראשונות הנאמרות עם ההשכמה מהשינה הן: "מודה אני לפניך", וכבר כתבתי עליהן ועל משמעותן בעבר. מעבר לכך, בכל תפילה ותפילה, ישנה ברכה הפותחת במלים: "מודים אנחנו לך", והגמרא במסכת ברכות קובעת שגם בחזרת הש"ץ, אין להסתפק בכך שהש"ץ חוזר ואומר "מודים", אלא שהציבור כולו חייב להצטרף להודאה הזאת, ולכן אומרים קטע המכונה "מודים דרבנן".

אז על מה אני מודה? גם על הדברים הללו שהזכרתי, על עצם זה שאני יהודי מאמין, ושיש בי אמונה חזקה בקב"ה, אבל גם על עוד דברים שאני מאמין שהוא נתן לי.

אני מודה על כך שאני בריא. במיוחד ביום כמו היום, שאני לא רוצה לפרט יותר מדי לגביו, אני מודה על כך שהבריאות שלי תקינה, וכך גם פחות או יותר הבריאות של כל בני המשפחה שלי.

אני מודה על כך שיש לי משפחה אוהבת ותומכת. גם זה דבר שלא צריך להיות מובן מאליו, ונתקלתי במספיק מקרים שבהם זה לא כך.

אני מודה על כך שיש לי עבודה מסודרת.

אני מודה על כך שיש לי חברים, גם במקום העבודה, אבל גם חברים אחרים. שיש לי את מי לשתף בשמחות ולהבדיל לספר אם חלילה יש צרות.

אני מודה על כך שיש לי קוראים נאמנים בבלוג הזה, שההרגשה שלי לפחות היא שהם תמיד כאן בשבילי, אם צריך עם עצה טובה, סוג של אוזן קשבת, ומילים טובות כשצריך.

אולי לא נגעתי לעשרה דברים, אבל אכלול את הכל, ואומר שאני מודה על כל מה שיש לי בעולם הזה, ושימשיך להיות ככה.

לפרשת בהר, התלבטתי איך לכתוב את קטע פרשת השבוע מבפנים. כלומר, ברור לי על מה ייסוב הקטע, אבל השאלה היא מנקודת מבטו של מי לכתוב אותו. האם מזווית המבט החיובית לגמרי, או מזווית המבט הפחות חיובית? האם לקחת כדוגמא את העשיר ובעל הרכוש, או דווקא את העני שבשנות עוניו נאלץ למכור את רכושו ואולי אף את עצמו? בסופו של דבר החלטתי על האפשרות החיובית, שהיא סיפורו של אדם עני, ערב שנת היובל.

אנחנו בימיה האחרונים של השמיטה השביעית. בשבוע הבא תיכנס שנת היובל. אולי השנה הזאת תיתן לי הזדמנות חדשה בחיים. אחרי כל כך הרבה צרות שעברתי בשנים הקודמות. אני כבר מחכה לשמוע את קול השופר, שמסמל את קדושת השנה ואת תחולתה.

הסיפור שלי מתחיל הרבה שנים אחורה. אף פעם לא היה לי הרבה מזל בחיים. הייתה לי נחלה קטנה, שירשתי מאבותי, ובית לא גדול, אבל היו לי הרבה קשיי פרנסה. התחלתי לקחת הלוואות מאנשים, וההלוואות עזרו לי קצת, אבל לא הצלחתי לצאת מהמצב הקשה הזה, עד שבסוף נאלצתי למכור את השדה שלי. כמובן שזו הייתה שטות, כי כשכיר בשדות אחרים הרווחתי עוד פחות, ובסוף נאלצתי למכור גם את הבית שלי. קיוויתי שיום אחד אוכל לגאול את הבית אם לא את השדה, אבל החיים המשיכו להיות קשים ולא הצלחתי לעשות את זה. בסופו של דבר, מחוסר ברירה מכרתי את עצמי לעבד, אבל אף עברי לא רצה בי כעבד, אז נאלצתי למכור את עצמי לעבד לגר תושב. אני כבר עשר שנים עובד אצלו, ואני לא יכול שלא לחכות לשמוע את תרועת השופר של היובל, כדי שאדע שאני סוף סוף אהיה חופשי, וגם השדה והבית ישובו לבעלותי. אולי אחרי השנה הזאת אני אצליח לשקם את עצמי. בינתיים המעביד שלי מנצל את זה שהוא יודע שאילו הימים האחרונים שלי איתו ומעביד אותי קשה מהרגיל. הוא יודע שמראש השנה ועד יום הכיפורים של היובל הוא יהיה חייב לנהוג בי כבוד רב, ואחרי יום הכיפורים הוא כבר לא יהיה המעביד שלי יותר כי אני אהיה אדם חופשי. כבר הלכתי לבדוק מה קורה עם השדה שבבעלותי ועם הבית, והתברר לי לשמחתי שמי שקנה אותם ממני עדיין מחזיק בהם, מה שאומר שלא תהיה לי בעיה לקבל אותם בחזרה, וגם הוא יודע מזה, ולא יעשה לי בעיות. בשנים הראשונות כעסתי על בני המשפחה שלי, הם לא עזרו לי, אפילו לא חשבו לשלם למעביד שלי כדי שישחרר אותי, ועוד קודם הם לא הסכימו לגאול את השדה שלי ואת הבית אבל רק עם השנים הבנתי שלמרות מה שנדמה לי גם להם קשה, והם מסכנים עוד יותר, כי היה להם בית שהם נאלצו למכור בעיר מוקפת חומה, והם לא הצליחו לקנות אותו בחזרה בתוך שנה, אז עכשיו הם כבר לא יוכלו לקבל אותו חזרה, אלא אם כן מי שקנה אותו יסכים למכור להם אותו, אבל לא נראה להם שזה יקרה. מצחיק קצת לחשוב על זה, שלי יהיה בית משלי שוב, ולהם אין בית משלהם. אולי עכשיו הם יבואו לבקש ממני עזרה. אני הצלחתי לחסוך קצת מהתקופה של העבודה שלי אצל המעביד הזה, ואני מקווה שזה יספיק לי כדי לבנות מחדש את החיים שלי.

בס"ד         ערש"ק פרשת "בהר" י"ט אייר התשע"ב

פרשת השבוע: פרשת "בהר". הפרשה עוסקת כולה באופן כללי בדיני הרכוש. היא פותחת בדיני שנת השמיטה ושנת היובל, ממשיכה בדיני מכירת בתים וקרקעות, ומסיימת באיסור ריבית ובדיני עברי שנמכר לעבד לגר תושב.

ההפטרה: בספר ירמיהו פרק ל"ב.

כאמור, עניין מרכזי בפרשה תופסת שנת היובל. מלבד דיניה המיוחדים בעניין עבודת האדמה, הדומים לשנת השמיטה, הרי שאם נתבונן בפרשה, שנת היובל היא בעצם סוג של איפוס. העבדים משתחררים, הקרקעות והבתים שנמכרו, מלבד במקרים מיוחדים, חוזרים לבעליהם המקוריים, ואפילו עבד שנמכר ללא יהודי שקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה ולשמור את שבע מצוות בני נח (מה שנקרא "גר תושב") משתחרר מעבודתו.

בשנת היובל, אדם שנקלע לקשיים כלכליים בשנים קודמות וכתוצאה מכך נאלץ למכור את רכושו או אפילו למכור את עצמו לעבד, שב להיות בעל רכוש או לקבל בעלות על חייו הפרטיים. כולם מתחילים מנקודה חדשה, שבה אפשר לשקם את החיים, ולנסות לבנות את עצמך בדרך אחרת.

נראה ששנת היובל, יותר מאשר היא מסמלת את העובדה שהאדם אינו בעל הבית הבלבדי על רכושו, על שדותיו ועל עבדיו, היא מעין הזדמנות לתיקון חיים כזה. פעם בחיים (כי ודאי אז, אבל גם היום, אדם שמגיע למצב שבו הוא בעל רכוש משל עצמו, בדרך כלל לא סביר שיחווה יותר מיובל אחד כשהוא בעל רכוש), יש הזדמנות לתקן, ומצב שבו מתחילים הכל מחדש. בלי עבדים, בלי שדות שהיו פעם של אחרים, אלא רק עם הנחלה שהיא נחלתך או נחלת אבותיך. ולכולם פחות או יותר יש אותו הדבר ואותה אפשרות.

שבת שלום!