לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

פולניות נהנות פחות


לא הכל ורוד.

Avatarכינוי:  הפולניה

בת: 34

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2019

Restart.


שבוע שעבר היה היומולדת הכי מסריח שהיה לי בחיים.
במידה מסויימת זה היה מתוכנן.
ידעתי שיהיה חרא, כי כל שנה חרא, במיוחד מאז שאני לבד, אז מצאתי לעצמי "תעסוקה".
זתומרת, זה לא בדיוק שמצאתי, היא די נכפתה עליי, אבל קיבלתי אותה בברכה, כי היא סוג של הסחת דעת מהחרא.
לא משנה שהיא חרא בעצמה.
יום הולדתי שחל ביום שני שעבר היה גם היום שבו עברתי לדירה החדשה שלי.
לפני שמצאתי את הדירה ביקשתי יום חופש לכבוד יום הולדתי מהעבודה, ואז מצאתי את הדירה, והייתי זקוקה ליום חופש נוסף לצורך ההובלה והמעבר. יום החופש הזה לא אושר לי כי אני עדיין יחסית חדשה בעבודה ולא צברתי מספיק ימי חופש. אה, וכי הם זונות. במקום העבודה הקודם שלי אחד מהסעיפים בהסכם הקיבוצי קבע שעובד שעובר דירה מקבל יום חופש נוסף מעבר למכסה השנתית שלו, רק אומרת. ממש לא הפעם הראשונה שאני מתוודעת לכמה חרא מקום העבודה הנוכחי שלי לעומת הקודם.
אז מצאתי דירה. כן. אחרי שהייתי בלחץ שאמצא את עצמי רומייט של אמא שלי, ואחרי שכמעט חתמתי חוזה עם בעלת בית הזויה שרצתה להיות חברה שלי בפייסבוק, שאנגן איתה בפסנתר ושאעשה לה בייביסיטינג על החתול כשהיא בחו"ל. מהדיל הזה נחלצתי בנס, כמובן שלא עקב יוזמה שלי כי אני ועימותים זה פחות כידוע לכם, אלא בזכות זה שקרובת משפחה שלה הגיעה לארץ והיא החליטה לתת לה את הדירה, לא לפני שהיא אמרה לי שהיא נורא מתבאסת כי הייתי הפייבוריטית שלה ולו בשל העובדה שהיא חקרה לי את הפייס וגילתה שאני אלהורית. נשבעת שלא כולנו ווירדוס.
אז מצאתי דירה אחרת. הזמן דחק, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי להיות פיקית. כשראיתי מודעה לדירה באזור שבו גרתי בשנתיים האחרונות, שהוא קרוב גם לאמא שלי, לחדר כושר ויש ממנו תחבורה נוחה לעבודה, מיהרתי ללכת לראות. כל ההתנהלות מתחילתה ועד סופה הייתה שכונתית, אבל אחרי חוזים דרקוניים עם ערבים והמחאות ביטחון זה היה בשבילי משב רוח מרענן. החלטתי שאני לא משחקת בטיזינג יותר והודעתי במקום למי שהראתה לי את הדירה- הבת של בעלת הדירה- שאני מעוניינת.
כעבור יומיים חתמנו חוזה מאולתר וגנרי שהיא הורידה מהאינטרנט.
ביום שישי שלפני המעבר אמא שלי ארגנה לי את המנקה שלה שתעזור לי לנקות את הדירה. מדובר בדירה אחת שמחולקת ללא פחות מ-5 דירות פיציות. חשבתי שהדירה הקודמת שלי הייתה קטנה, אבל לעומת הנוכחית מדובר בארמון. בכניסה יש מתחם משותף לדיירים של כל הדירות שחולקו והוא כביכול הסלון היחיד שיש עם ספה ושולחן קטן ומאפרה שתמיד מלאה בבדלי סיגריות שאף אחד לא מפנה. בדירה עצמה אין כלום. זה סוג של מסדרון קטן שמוביל לחדר השינה, שהוא החדר היחיד הנורמלי בדירה. המקלחת והמטבחון נמצאים כל אחד מצד אחר של המסדרון וזה בדיחה בכלל לקרוא להם ככה כי אי אפשר לזוז בהם או לשים בהם חפצים. המקלחת מזעזעת. כבר כשהמנקה הייתה אצלי ביום שישי אז, היא אמרה לי שיש בעיה עם הפתח ניקוז ושצריך ממש לגרוף את המים אליו אחרת הם יוצאים החוצה, וכך באמת קרה. ואני לתומי חשבתי שסיימתי עם השטפונות בדירה הקודמת. 
אז באותו יום שישי כשהייתי בדירה עם המנקה, הכרתי את אחד השכנים שלי שחולקים איתי את הדירה המחולקת- בחור גיי חביב שישב איתי על הספה וממש נפתח ובלי להבין איך זה קרה פתאום נהיינו באדיס, והוא הכניס אותי לדירה שלו לראות את קולקציית הבגדים והנעליים שלו וסיפר לי מידע עסיסי על בעלת הדירה, שכבר כשחתמתי איתה את החוזה חשדתי בכך כשגיליתי מה שם משפחתה, אבל הוא אישש לי שאכן מדובר בבת למשפחה.. הממ... מעניינת, נאמר. בכל אופן מאז אנחנו מדברים כל פעם שאנחנו מתראים, ואני מתחילה לגלות את היתרונות בלהיות קצת פרנדלי עם השכנים, שזה דבר שאף פעם לא הייתי, ולא קשור אליי בשום צורה.
ביום שני שעבר, יום הולדתי, נכנסתי לדירה. יום ארוך ומתיש, וקיוויתי שהוא באמת יצליח להסיח את דעתי מכך שאין בו שום אווירת יומולדת. וואלה, לא הצליח. כי בין סידור חפצים להתעסקות עם הטכנאי של הוט הייתי מאוד מודעת לכך שבקושי היו הודעות, או שיחות או תגובות בפייסבוק. היו, כן? אני לא רוצה שיווצר רושם שלא היו בכלל או שאני לא מעריכה את אלו שכן טרחו ובירכו, אבל בואו נגיד שאם לא הייתי עסוקה עם מעבר הדירה, היו הרבה רגעים מתים של חוסר תשומת לב שהיו מורגשים הרבה יותר. זה נשמע נורא קטנוני ומפונק אולי, אבל סקרו איט, לא אכפת לי. אנשים בודדים צריכים צומי. זה המצב. ולי נמאס מהגנרי, מהלצאת ידי חובה, מלסמן וי באמצעות הפעולה הכי פשוטה ומכנית. בא לי שמישהו באמת יעשה משהו מעבר כדי להראות אכפתיות, להראות שאני חשובה לו.
יום לפני היומולדת שלי הייתה לי פגישה עם הפסיכיאטרית. באוטובוס בדרך אליה קיבלתי טלפון. שליח מזר פור יו שנמצא במקום העבודה שלי ושואל איפה לשים את הפרחים. לא הבנתי. שטו זר פור יו? למה יום לפני היומולדת ולמה בשעה כזו שאני כבר לא בעבודה? ממי זה?
שאלתי את השליח ממי המשלוח והוא אמר את שמה של חברה שלי שגרה בצרפת. הסברתי לו איך להגיע למשרד שלי, ושלחתי הודעה לחברה.
ואז היא הסבירה לי את התוכנית הזדונית שלה. 
המטרה הייתה בכלל שהוא יביא את הפרחים בזמן שהייתי שם, כשאני מוקפת בכל אותן בנות שלא סובלות אותי. הברכה המצורפת לזר היא הפאנץ' האמיתי. היא ניסחה אותה כאילו נכתבה מבחור. מחזר. סיפור הכיסוי הוא שזה מישהו שיצאתי איתו לדייט ולא היה לי מושג שהוא הולך לעשות את זה. המטרה היא לשרוף לאותן בנות, שיראו כמה משקיעים בשבילי בעוד שלהן בכלל לא אכפת שיש לי יומולדת. היא דרשה ממני לשחק את המשחק ביום שלישי כשאגיע לעבודה, להעמיד פנים שאני מובכת ונרגשת, להעלות לפייסבוק תמונות של הזר עם טייטלים סטייל "תודה מאמי" ולביים שיחות טלפון נרגשות.
והכוונה טובה. באמת. אני יודעת. והיא בהחלט השקיעה. ובמחשבה ראשונה ממש התלהבתי, וחשבתי שהיא גאונה, ואולי זה באמת יזיז לבנות האלו משהו..
אבל ככל שהיא פירטה את התוכנית, ואת איך שאני צריכה להתנהג, את כל העמדת הפנים והזיוף, ויותר מהכל- את זה שאני צריכה להמציא שיש לי מחזר שעושה בשבילי את כל זה- הבנתי שזה טו מאץ'.
ירדתי מהאוטובוס ובכיתי כל ההליכה עד לפסיכיאטרית שלי.
להתרגש ממחזר פיקטיבי? להשוויץ בו בפייסבוק? כאילו כל הקונספט הזה של מישהו שאשכרה ירצה לעשות בשבילי את כל זה זה זה בדיחה. כאילו אהבה זו בדיחה. כאילו לאהוב אותי זו בדיחה. 
הגעתי לפסיכיאטרית וסיפרתי לה את זה. הסברתי לה שאני מעריכה מאוד את הכוונה וההשקעה, ושאני יוצאת פה הכי כפויית טובה, ובגלל זה אני גם אזרום עם ההצגה (עד גבול מסויים), אבל שזה פוגע בי במקום מאוד כואב. והיא אמרה שזה נכון. וביקשה לקבל פרטים עם אותה חברה. ואז סיפרתי לה, מה שעוד לא סיפרתי לכם, על איך זו החברה שנסעתי איתה לפני שנה וחצי לפסטיבל המוזיקה סיגט בבודפשט, זו שעשיתי איתה קוק בפעם הראשונה, זו שרבתי איתה 3 ימים לפני סוף החופשה ולא דיברנו כל הזמן הזה, החברה האגרסיבית, הדומיננטית, בעלת ההשפעה המכלה עליי, זו שאיימה עליי ועל האקס שלי, זו שחשבתי שאחרי הנסיעה יתנתק בינינו הקשר, אבל מסיבה לא ברורה- או אולי דווקא ברורה מאוד- לה עדיין "בא עליי", ואני- אני לא יודעת להגיד "לא". כן. התכונה הזאת לא אקסקלוסיבית למערכות היחסים שלי עם גברים. אני באופן כללי לא מסוגלת להתנתק מקשרים הרסניים בחיים שלי. והפסיכיאטרית אמרה שהשתלטניות הזאת באה לידי ביטוי גם באותה מחווה יפה לכאורה של שליחת הפרחים לעבודה ותכנון כל סיפור הכיסוי הזה. שהיא החליטה בשבילי מה אני הולכת להגיד לבנות ואיזו הצגה אני הולכת למכור להן. 
אז, בסדר, מרגע שנשלחו הפרחים התחיל תהליך שאני לא יכולה לעצור, אבל אני יכולה להחליט עד כמה רחוק אני הולכת איתו. להעלות תמונות בפייסבוק היה לי ברור שאני לא אעשה. על מי אני באה לעבוד שם? על חברים ומכרים וקרובי משפחה שבאמת אכפת להם ממני? שיתחילו לשאול אותי שאלות? שהמתיחה הקטנה הזאת תתגלגל כמו כדור שלג, ואני, הרווקה, המרירה, הגלמודה, אצטרך לתחזק סיפור על מעריץ אלמוני שלא קיים? זה פוגע קרוב מדי לבית. אולי החברה שלי מסוגלת לצחוק על זה. אבל אני לא.
וכשהגעתי ביום שלישי לעבודה, אחרי יום-שני-יומולדת-מעבר-דירה מג'ייף למדיי, לא ציפיתי לכלום.
וכשנכנסתי לחדר שבו אני עובדת, כל העמדה שלי הייתה מקושטת בלונים וברכות, והבנות האלו שבקושי זורקות לי מילה ביום יום קמו ובחיוך מזוייף נתנו לי חיבוק. ויותר מאוחר ביום גם הבנות מהצוותים האחרים במתחם נכנסו לחדר בשיירה, ואחת אחת חיבקו אותי ואיחלו לי מזל טוב, ותהו סוף סוף על קנקני ובת כמה לעזאזל אני, והיו בשוק שאני בת 34. למען האמת ה"שוק" הזה מתחיל כבר לעייף אותי. אנשים ב"שוק" מהגיל שלי מאז שאני בת 20 או משהו. בגילאים האלו היו מבקשים ממני ת.ז כדי להיכנס לברים. אז זה היה משעשע. כשהייתי בת 30 המנהלת מהעבודה הקודמת שלי פגשה אותי במעלית ואמרה ששמעה שיש לי יומולדת, ובת כמה אהיה, וכשאמרתי בייאוש ש-30, היא כמעט התמוטטה ואמרה שהיא הייתה בטוחה שרק השתחררתי לא מזמן מהצבא. וזה כבר מתחיל להיראות לי פתטי. אני כבר לא נראית כזאת צעירה. יש לי קמטים, ושערות לבנות שאני לא טורחת לצבוע- ראבאק- אני נראית בת 30+. יש לי תיאוריה אחרת לתפיסה הזאת שלי על ידי אנשים אחרים, והיא לא קשורה ללוק שלי. היא קשורה להתנהגות שלי. אני לא בוגרת, אני ביישנית, אני קצת נחבאת אל הכלים, וזה נותן רושם ילדותי. אנשים בני 30+ לא מתנהגים ככה. העניין הוא, שאני לא מתנהגת ככה לייד כולם. בפני אנשים שנוח לי איתם, אני מתנהגת בביטחון ונון שאלאנטיות. והאנשים האלו, אני מאמינה, מאמינים שאני בת 34.
בכל אופן, גם מתנות היו, והופתעתי לגלות שהן אשכרה אספו בשבילי כסף למתנה צוותית, שלזה באמת לא ציפיתי, אחרי שרק כמה ימים קודם לכן הן התלוננו על זה שלא לכל אחת כולם צריכים לאסוף כסף ושרק מי שרוצה תביא. באופן אבסורדי יצא שב-8.5 שנים שעבדתי במקום העבודה הקודם שלי לא השקיעו בימי ההולדת שלי כמו שהשקיעו במקום שאני עובדת בו 3 חודשים, ואין לי בו חבר- במקום כלשהו על ספקטרום החברות- אחד. ושלא תטעו. אני יודעת בוודאות שהן לא אוהבות אותי. שום דבר לא השתנה מהבחינה הזאת, אם כבר, רק החמיר מאז.
אבל זה עדיין היה נחמד.
אבל בגלל שחרא
וחרא מאוד
לפני מס' שבועות הגעתי להחלטה.
ביום שבו חתמתי את החוזה על הדירה החדשה שלי, הצלחתי להקריץ כמה דקות לשוטט בפייסבוק בזמן שהייתי בעבודה.
ונתקלתי במקרה במודעת פרסומת.
ואולי חלק מהאנשים היו גוללים הלאה את המודעה הזאת, וזה משהו שכל כך היה מתאים לי לעשות פעם, אבל משהו שם קרץ לי, והחלטתי להיכנס לתוכה ולקרוא יותר מידע.
הפרסומת היא למכללת הייטק. שמציעה קורסים שונים בהייטק. ומה שהיה שונה במודעה הספציפית הזאת, היא שהיא לחלוטין נשמעה too good to be true. חפוש חיפשתי את הקץ'. גם שלחתי את המידע לאקס שלי, שעובד בהייטק, והוא בערך החשדניסט הכי גדול שתמצאו- וגם הוא לא הצליח למצוא אותו. ברגע של ספונטניות מילאתי את הפרטים שלי, וכעבור שעה קיבלתי מהם שיחת טלפון.
וגם בשיחת הטלפון זה נשמע מושלם מדי. 
קורס של 4 חודשים
פעם בשבוע, בשעות הערב כך שלא מתנגש עם העבודה
שבסופו המכללה מכניסה אותנו לסטאז' באחת מבין חברות ההייטק הרבות שהיא עובדת איתן כדי שנקבל ניסיון מעשי- סטאז' שיימשך חצי שנה,
וגם לאחר סיום הסטאז', המכללה מתחייבת ללוות את בוגריה עד לחתימת חוזה בחברת הייטק- של שכר התחלתי של 5 ספרות.
אמרתי לכם too good to be true?
נקבעה לי פגישה במכללה שבה יסבירו לי את כל הפרטים, ואני הנחתי שהו אז יתגלה לו הקץ'. אין מצב. משהו פה חייב להסריח. 
בינתיים פניתי לאקס. התחלתי להתרגש. אחרי שנים שאני סובלת בעבודות משרדיות עם אנשים שאין ביני לבינם דבר וחצי דבר, יש פה סיכוי לטוויסט בעלילה. הסבה מקצועית. עתיד. אבל מה הקשר אליי? מה לי ולהייטק? מה לי ולמחשבים? לטכנולוגיה? כל חיי הייתי הומנית- הנטייה המקצועית הכי מעפנה אוור, במתמטיקה נכשלתי בתיכון- לא פחות- ומה אם לא אהיה טובה בזה?
האקס מיהר להרגיע. הזכיר לי שעוד כשיצאנו והייתי מתלוננת על העבודה הקודמת שלי הוא היה מתעצבן ולא מבין למה אני לא מנסה להיכנס לתחום ההייטק. הייתי מבטלת אותו אז ואומרת שמה הקשר ביני לבין הייטק, והוא היה מתעקש שהוא מזהה בי חוש טכני ושאני חכמה ושאולי יהיה לי קצת יותר קשה כי אין לי רקע בתחום, אבל הוא מאמין שאני מסוגלת. וזה גם מה שהוא אומר עכשיו. אז הייתי בפגישה. ובמקום לקבל קץ' לפנים, קיבלתי רק עוד too good. אחרי הסטאז' עוזרים לנו לשכתב את קורות החיים שלנו בהתאם למה שמחפשים בהייטק, עושים לנו סימולציות לריאיונות עבודה ואפילו עוזרים לנו לעשות ריסרץ' על מקום העבודה הפוטנציאלי ועל המראיינים כדי שנוכל להשתמש במידע הזה במהלך ריאיון העבודה. הבחור שעשה לי את הפגישה הסביר שרוב האנשים שבאים לקורסים האלו הם בדיוק כמוני- אנשים בין גילאי 27-37 שבאמצע החיים החליטו לעשות הסבת מקצוע, ואין להם שום רקע קודם בתחום, ואין הכרח שיהיה. הוא הראה לי אחד מהבוגרים של הקורס שעבד לפני כן בחנות נייקי ועכשיו הוא מנהל באחת מחברות ההייטק. הוא הראה לי חוזים של חלק מהבוגרים, בדגש על השכר והתנאים, והדגיש שזה הסטנדרט והמינימום ושמגיעים לסכומים כאלו בזכות העובדה שעוברים סטאז' בסיום הקורס, שאת אותו ניסיון מעשי מחפשים כשמגייסים לעבודה.
אז נרשמתי.
לקורס QA.
ואני מתחילה אותו ביום שלישי הקרוב.
ופתאום אני מקבלת עזרה מכל עבר.
כמה אנשים כבר הציעו לעזור לי במהלך הקורס אם יהיו לי שאלות והתייעצויות בנוגע לחומר הלימוד- האקס שלי- שעובד ב-QA, אחת הקוראות היקרות פה שיודעת מי היא, ו..עוד מישהו.
האקס גם עזר לי לבחור לאפטופ לקורס, שעליו אני מקלידה את השורות האלו וגם עזר לי להתקין עליו את הווינדוס ועוד כל מני שדרוגים.
לומר לכם את האמת? אם אני אהיה טובה בזה, זה יהיה חלום בשבילי. זה סוף סוף לברוח מהשיממון הזה שאני חיה בו ועד כה לא ראיתי פתח יציאה ממנו. זו הזדמנות. תקווה. פוטנציאל לקריירה אמיתית, ולא זבל מזדמן עם ילדות שצעירות ממני בעשור. זאת אפשרות לעבוד עם אנשים שמבינים עניין, שליידם אני לא אצטרך להצניע את עצמי. אבל אני מתה מפחד. כי מה אם לא? מה אם אני אהיה גרועה? מה אם אין לי את המוח לזה? את החשיבה האנליטית? את הגישה הטכנולוגית? מה אם אני לא אבין, או אשתעמם ולא אהיה מסוגלת להתרכז? מה אם אין לי איזה ידע בסיסי שנדרש כדי להבין על מה בכלל ידברו איתי שם?
אני מתכוונת לעשות את המקסימום. כל השאר שולי, בטח שהעבודה שלי. שגם אותה אאלץ לעזוב- לכל המאוחר כשיתחיל הסטאז'. אני אומרת "לכל המאוחר", כי מיום ליום זה נעשה בלתי נסבל יותר. ושבוע שעבר המנהלת עשתה לצוות שלי שיחה, שהמסר שלה הוא שעד שלא מסיימים את כל העבודה, אף אחת לא הולכת הבייתה. וכשמישהי העזה להגיד שגם יש לה חיים, היא הגיבה ש"יש חיים- אבל קודם כל יש עבודה". הציפייה היא להישאר שעות נוספות, כמה שצריך, עד שהעבודה מתחסלת. עכשיו, אני יודעת שאני עושה כל מה שצריך מהצד שלי כדי לתקתק עבודה- כולל לא לקחת הפסקות חוץ מהפסקת צהריים, ובאופן כללי לא לקום מהכיסא. אבל לצערי, בנות אחרות זורקות זין. שזה לא היה מעניין אותי אם כמות העבודה הייתה אישית לכל אחת, אבל מכיוון שאנחנו מתחלקות בינינו בכל הכמות, כשהן לא עובדות- זה אומר שיש יותר עומס עליי. ובעוד שלהן לא אכפת להישאר שעות נוספות כי אין להן חיים, אני רק מתה לעוף משם ולא מתאים לי שבגלל הבטלנות שלהן אני צריכה להישאר. ובטח שעכשיו, כשאני מתחילה את הקורס, אני לא מתכוונת להישאר דקה אחת מעבר למה שאני אמורה, לפחות בימים שבהם אני לומדת. הקורס הוא בעדיפות ראשונה בעיניי, ומבחינתי שיפטרו אותי או שאתפטר בעצמי, אם ידרשו ממני לשים את העבודה לפניו.
ובנימה אחרת..
שוב אני מגיעה למצב שאני לא יכולה לכתוב על מה שאני באמת רוצה בבלוג.
שונאת את ההתנגשויות האלו בין החיים לבלוג ומנסה להימנע מהן, אבל לפעמים דברים קורים.
רק אומר, שלמרות שהיה לי קשה- התמודדתי לאחרונה עם אחת הבעיות האישיותיות הקשות ביותר שלי- חוסר היכולת להגיד לא, להיכנס לעימות, להסתכן בלפגוע באחר. תמיד הגישה שלי הייתה לפגוע בעצמי קודם, להיות פליזרית, לשים את עצמי והרצונות שלי בצד כדי לא להיכנס לאי נעימות ולאכזב. והפסיכיאטרית שלי אמרה את אחד הדברים הנכונים ביותר שאמרה מאז שהתחלתי להיות מטופלת אצלה-
היא אמרה שעברתי לדירה קטנה.
דירה שבקושי יש בה מקום בשבילי.
אני לא יכולה לזוז בה בלי להפיל משהו. לפגוע במשהו.
אבל אני חייבת לחיות בה.
ואם זה אומר שדברים יאלצו להיפגע- אז so be it.
אני צריכה להתחיל לשים את עצמי במקום הראשון. 
אז פגעתי.
ואני מצטערת שפגעתי, אבל הייתי חייבת להיות נאמנה לעצמי ולא להיכנס למקום שאני לא שלמה איתו, ועל הדרך להשלות. 
אז כן. אני קצת גאה בעצמי. שהתגברתי על הקושי הזה והתנגדתי לחולשות שלי.
אבל
זה לא נגמר.
כי בא לי לעשות טעות.
כלומר,
בעיניכם זו טעות.
בעיניי רבים זו טעות.
אבל בשבילי
זה מה שהכי בא לי עכשיו.
וזה מה שהיה בא לי לעשות בסופ"ש הזה
ואלמלא הייתי במחזור כנראה שהייתי עושה,
אבל לא עשיתי
ובמקום הטעות
צצה הזדמנות
אולי
ללא-טעות..
או לכן טעות.
אני עדיין לא בטוחה.
אבל הזדמנות זו כן
ורצון, כרגע, יש.
ומרוב הזדמנויות אני עוד בטעות אהיה אופטימית.
או שלא.
wish me luck.
נכתב על ידי הפולניה , 23/2/2019 18:03  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הפולניה ב-8/3/2019 13:10
 





40,025
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להפולניה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הפולניה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ