http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923"כמה את מבלה, בסוף עוד תסעי לראות את הקואלות ביפן" (לא רק אני בלונדינית)heCopyright 2013 עדי בעולם. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13785700<div align="right" dir="rtl"> אז לא מזמן היינו לשבוע בארץ. את היום הראשון בילינו בעלייה לתורה אצל חגית. כיוון שזה היה חגית, אתם יכולים לדמיין איך נראה שולחן האוכל. הקייק פופס האלה עדיין מככבות אצלי בפנטזיות. זה אוריאוז-גבינה-שוקולד. כן.מממ. ביום השני נסענו לקיבוץ של בן דודי עודד. זה קצת בקצה העולם שמאלה ואז שוב שמאלה ואז לשאול את הבדואי על הגמל. סתם, אין גמל, זה בצפון. אז הילדים ראו פרות, האכילו אותן בקצת קש, הרגיש מאוד חקלאי. ויש להם בקיבוץ את הבריכה עם הנוף הכי שווה שראיתי בארץ. האופנוען וגומבוץ שחו, דובוש חרש את בריכת התינוקות עם סבתא. היה נעים. היש אגב איזושהי עונה שלא חם-לוהט ליד הכינרת? וביום השלישי באה לבקר אותנו חברתי מיקי. כן, זו שעשתה מעשה ומצאה לי מידע על אבא של סבתא שלי. אחרי שהיא בילתה את הבוקר איתי ועם הילדים היא עוד זכתה לפגוש במפתיע את אחינו הקטן ואת אבא שלי, כך שאפשר לומר שהיא ממש מתמחה במשפחה שלי בזמן האחרון אחר הצהריים נסעתי אל חברתי חגית. בנו</div>Sun, 19 May 2013 17:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13785700http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13785700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13764627<div align="right" dir="rtl">לא מזמן חגגנו האופנוען ואני יום שנה. השנה החלטתי לגוון ולא להזכיר לאופנוען ערב קודם שמחר יום השנה שלנו (ולצפות בו מחוויר קלות ורושם לעצמו מנטל נוט "לקנות פרחים!!! לא לשכוח פרחים!!!"). אז השנה הגשתי לאופנוען מתנה קטנה ואמרתי במתיקות: "יום שנה שמח!". ציפיתי שאראה אותו מחליף צבעים ומתחיל לגמגם שהוא שכח את המתנה במשרד, אבל האופנוען התעשת מהר מהצפוי וירה בחזרה: "זה לא ששכחתי, אני מתכנן לקחת אותך לאירוע אבל זה קורה רק בעשירי באפריל אז תצטרכי לחכות עד אז". הופה, תשובה לא צפויה. למחרת נפגשתי עם חברותיי אימהות הגן וסיפרתי להן שבעשירי באפריל אני נלקחת לאיזה אירוע לא ברור לכבוד יום השנה. חברותיי האימהות, שכולן כמוני, כלומר שמו את הקריירה שלהן בהולד בגלל המעבר לחו"ל ומבלות את רוב זמנן עם הילדים, ממש צמאות לאטרקציות רומנטיות, ועל כן מייד נרתמו כולן לגלות מה קורה בעשירי באפריל. הן עשו גוגל מפה עד הודעה חדשה, עם מילות מפתח כמו "רומנטי עשירי באפריל" או "פתיחת ספא בודפשט אפריל", ולא מצאו כלום. הן השביעו אותי לסמס ברגע שאגלה. ביום שנקבע לקח אותי האופנוען לאירוע המיוחד. משחק כדור מים קובע</div>Wed, 01 May 2013 22:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13764627http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13764627http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13746800<div align="right" dir="rtl">אחרי שהבטחתי פוסט על ינשופים וימי הולדת ממש מהר אחרי הפוסט במרץ, יצאתי מעפנה. הנה, באיחור רק של חודש! באחד הערבים, כשהאופנוען היה שבוע בחו"ל ואני התכוננתי נפשית לעשות אמבטיה לשני תופינים הונגרים קטנים, הופיע הגומבוץ בעודי ממלאת את האמבטיה ואמר: "יש במרפסת מישהו והוא עושה רעש בחלון". רגע לפני שאני תופסת את שני הילדים ורצה באמוק אל חדר שאפשר לנעול ולהתקשר ממנו למשטרה, נזכרתי שהמציג הוא בן שלוש ושאלתי: "חמודי, מי זה המישהו הזה?" וגומבוץ ענה: "ינשוף" אוקיי, ינשוף זה כבר משהו שאני יכולה להתמודד איתו גם בלי משטרה. נשמתי לרווחה, הרגעתי את הדופק המשתולל והלכתי לראות על מה הוא מדבר. לא היה שם ינשוף. אבל הגומבוץ טען בתוקף שיש ושהוא עושה רעש מפחיד. נזכרתי שבאמת האמא הבלגית אמרה לי שזה השלב שבו הם מתחילים לפתח פחדים ושהבן שלה טוען שיש דינוזאור מתחת למיטה ולכן הם עכשיו מדברים בבית על איך הדינוזאורים נכחדו וכבר אין דינוזאורים מתחת למיטה של אף אחד. מייד התחלתי להסביר לגומבוץ שינשוף הוא חיה בלתי מזיקה לבני אדם, וכבר עמדתי לפצוח בהסבר על עופות לילה ועופות דורסים, אלא שהגומבוץ לא התעניין</div>Tue, 16 Apr 2013 21:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13746800http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13746800http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13734516<div align="right" dir="rtl"> כבר שנים שאני מפרסמת פה, בכל יום שואה, את הפוסט על אבא של סבתא שלי, אותו פוסט שמופיע מתחת לפוסט שאתם קוראים עכשיו. חשבתי שכבר לא יהיה לי משהו חדש לומר על זה. טעיתי. אבל קודם אני רוצה לספר לכם על חברתי מיקי. היכרתי אותה דרך הבלוג, שזה לא דרך אופיינית לי לפגוש חברה קרובה. אבל משהו עם מיקי היה שונה. היו לנו מכרים משותפים, כולם אנשים מבריקים, היא ילדה את בתה הראשונה בדיוק שלושה חודשים לפני שילדתי אני את גומבוץ, והיו מספיק גורמים משכנעים להיפגש. מזל, כי ככה גיליתי בחורה מבריקה. התברר שהיא מצחיקה, התברר שהיא בתחום מקצועי קרוב לשלי, התברר שאנחנו רואות עין בעין הרבה דברים. יאי. והתברר שהיא בעלת לב זהב ונפש רחומה. כי לאחרונה מיקי שוב הייתה בחופשת לידה, ובמקום לנצל אותה כמו שאני הייתי מנצלת אותה - ישנה כשאפשר, עושה כביסה כשאי אפשר, שורצת בבתי קפה אם רק אפשר - היא הלכה לבית ווהלין, השלוחה של יד ושם בגבעתיים. אה כן, זה עוד משהו שאנחנו חולקות בינינו, שריטת שואה. ואת מה שקרה בבית ווהלין, אני אתן לה לתאר במילותיה שלה, כמו שאני מעתיקה אותן מהמייל שהתחיל את הסיפור הזה: "במקרה היתה</div>Sat, 06 Apr 2013 23:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13734516http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13734516http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13734484<div align="right" dir="rtl">זה הפוסט הקבוע שלי של יום השואה. רלוונטי כתמיד למרבה הצער. במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת:מה קרה לאבא של סבתא שלי? אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים</div>Sat, 06 Apr 2013 23:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13734484http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13734484http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13709894<div align="right" dir="rtl">כשרק עברנו ללונדון התלהבתי מכל הדברים המגניבים שנוכל לעשות שם. המסעדות השוות, המיוזיקלס, חיי הלילה, הפאבים... כן, בלונדון יש מוזיקה טובה, ואני התכוונתי למצות כל שנייה שאוכל ממנה. כשסיכמנו את השנה שלנו בלונדון, גיליתי שאכלנו מעט מאוד ארוחות ערב במסעדות שוות (אבל היינו בלאנצ'ים בכמה מהן, כי צהריים היה לנו יותר קל לצאת עם גומבוץ התינוק מאשר בערב), שהיינו באפס מיוזיקלס (כי כולם מתחילים הכי מאוחר בשמונה בערב, מה שהיה דורש מאיתנו לצאת מהבית עוד לפני שעת האמבטיה של גומבוץ, ולא הייתה לנו בייביסיטר שמספיק הכירה אותו בשביל לעשות לו אמבטיה), ושבהתאמה כמעט ולא חוויתי את אחד היתרונות העצומים של לונדון, חיי הלילה השווים. רוב חבריי שנסעו לסופ"ש בלונדון בשנתיים האחרונות אשכרה ראו יותר מלונדון ומחיי הלילה שלה ממה שאני ראיתי בשנה שם עם תינוק. אין מה לעשות. כשעברנו לרוסיה ההונגרית, ניחמנו את עצמנו שאוקיי, זה לא לונדון ואפשר לשכוח ממיוזיקלס בשפה מובנת, אבל לפחות אנחנו באמצע אירופה ותמיד אפשר לקחת את האוטו ולקפוץ לאיטליה למשל. כלומר שוב, הלהבנו את עצמנו ממה שבאמת לא רלוונטי להורים לתינוקות. הנה לכם</div>Mon, 18 Mar 2013 15:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13709894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13709894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13676798<div align="right" dir="rtl">לא מזמן הייתי בפליידייט, ולאור זה שהיינו כמה אימהות וכמה תינוקות, החליטה המארחת להוציא את שתי הכלבות הנמרצות שלה לחצר, שיהיו שםבמקום שירביצו לתינוקות בכשכושי זנב נמרצים. כי בואו נודה בזה - אם התינוקות אוחזים בעוגיה, ולאחת הכלבות מתחשק עוגיה, זה לא ממש כוחות. וגם חלק מהתינוקות בשלב של תחילת הליכה וכשכלבה גדולה נוגעת בהם בהתלהבות - הם נופלים. אז הן הובלו אחר כבוד אל החצר. אלא שבעוד כלבה אחת ממש שמחה להיות בחוץ והשתובבה לה בשמחה בחצר, הכלבה השנייה ממש לא שמחה להיות מוגלית אל החצר מלאת השלג והקרח, והחליטה לא לתת לנו לשכוח לרגע שאנחנו נהנים בזמן שהיא יושבת בחושך לבד. אז במשך כל הפליידייט היא ישבה ככה: הוציאה לכולנו את שמחת החיים. שמחנו ללכת משם רק כדי שהוא תוכל להיכנס פנימה. אחרי השבוע הבינלאומי בגן הפעילו האימהות לחץ מתון על האמא היפנית לארגן כיתת סושי לאימהות. והיא הסכימה. וכך הגענו כמה אימהות בבוקר אחד אל הבית שלה, ללמוד איך עושים סושי. בהתחלה זה באמת היה נראה כאילו נצא משם כשאנחנו יודעות להכין סושי: כל אחת מהאימהות התבקשה לחתוך משהו לגפרורים. וכך נערמו להם ב</div>Sun, 17 Feb 2013 22:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13676798http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13676798http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13666490<div align="right" dir="rtl">הפוסט הזה מחכה אצלי כבר חודשים ארוכים, פשוט כי לא הגעתי להשלים אותו. קראתי כמה ספרים בזמן הזה, אבל אני אכתוב פה רק על אלה שהותירו חותם: נתחיל בהכי חשוב. סיפור אהבות של כנרת רוזנבלום. ראשית, גילוי נאות: אני מכירה את הכותבת ואת בן זוגה המהממים, וגם אתם קצת מכירים אותם, בתור כ' ומ' הפריזאים. ולכן, כשהגיע הספר לבודפשט, בחבילה ללא חתימת הסופרת למרות שבעלה הבטיח שישלח אחד עם, הוא מייד קפץ לראש התור. פתחתי וחזרתי מייד לתל אביב. כרמי וגליה הם זוג תל אביב כמו שאני מכירה: חצי ברנז'אי, חצי היי טקי, משכילים, מעמד בינוני פלוס, מנסים לשרוד בעיר שצריך להיות עשירים בה בשביל לקנות נדל"ן, אבל נהנים מהקסם שיש רק לתל אביב, השדרות, הרחובות הישנים של לב העיר, הבניינים שהם הבטחה ארכיטקטונית שרק צריך לממש ולחדש, וגם ניסיון לחיות חיים נורמלים של משפחה בורגנית בעיר שתמיד מתחדשת ומשתנה. או, זה מה שפחות או יותר קורה להם. כמו לכל זוג, החיים הנורמלים. השגרה היא אויב הקסם הרומנטי, ועכשיו כרמי וגליה עומדים בנקודה קריטית בחייהם. אני לא רוצה לספיילר, אבל יכולה לחשוף את מה שמופיע כבר בעמודים הראשונים: הם נוסעים ל</div>Sat, 09 Feb 2013 17:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13666490http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13666490http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13650533<div align="right" dir="rtl"> בינואר שוב הגיעה עת השבוע הבינלאומי בגן. שוב התבקשו כל הורי הגן לתרום מזמנם ובוא לספר לכולם על המדינה שהם באים ממנה. בשנה שעברה כולם פשוט הביאו דברי מתיקה אופייניים למדינה שלהם והסתפקו בהאבסת הילדים בסוכר, מה שהבטיח שקט לכולם, אבל הפעם הגננות ביקשו שנעשה פעילות שקשורה למדינה. מייד התחכמו כולם. האמא הבלגית אמרה שאין בעיה, היא תבוא ותכין עם הילדים וואפלים בלגים. והאמא האיטלקית אמרה שהיא תכין עם הילדים פיצה. והאמא היפנית אמרה שהיא תכין עם הילדים סושי. בקיצור, נראה לי שהבנתם את הקטע. הן שוב החליטו לשחד את הילדים עם סוכר/אוכל טעים, רק במסווה של פעילות. מה שהותיר אותי עם הדילמה הרגילה: מה לעזאזל אני אמורה לעשות איתם? בשנה שעברה הבאתי עוגת גבינה וביסקוויטים והצגתי אותה כ"עוגה ישראלית". שזה שקר כלשהו אבל עבר. אבל מה אני יכולה להכין איתם השנה? אפשר לחסוך כאן את הדיון הרגיל על מהו אוכל ישראלי. אני אסכם: אין כזה דבר. ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות, אין לה אוכל מסורתי שכולם אוכלים, פרט אולי לאוכל חגים ספציפי, וכבר הבאתי לביבות לחנוכה. האוכל המסורתי בישראל הוא מה שבישלו בבית סבתא, ובמקרה שלי</div>Sun, 27 Jan 2013 21:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13650533http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13650533http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13622934<div align="right" dir="rtl"> לא מזמן הוזמנו האופנוען ואני לסדנת בישול עם כמה זוגות חברים. מדובר בכמה שעות שבהם מבשלים ביחד בהנחיית שף, ואז אוכלים ביחד. ערב רגוע ונעים, הכל בהנחיה וללא יותר מדי לחץ. איך שהגענו ביקש השף שנתחלק לזוגות כדי שכל זוג יהיה אחראי על חלק מהארוחה. עוד לפני שגמר לדבר הכריז האופנוען שהוא לא איתי באותו צוות - לטענתו, המופרכת כמובן, כשאני מקבלת משימה אני הופכת לתאומתה של מוניקה מחברים, כלומר תחרותית ומחלקת פקודות, וקצת מפחיד להיות לידי. הצהרתי בכעס שאני לא יודעת על מה הוא מדבר, ומייד פקדתי עליו לשתוק לפני שאנחנו מפסידים בתחרות הבישול. זה לא שיכנע אותו להיות איתי בצוות, הוא רק לחש "זה לא תחרות". טוב, הזוג הגרמני שהיה איתנו ריחם עליו ויצא שאני בזוג עם האמא הגרמניה והאופנוען בזוג עם בעלה. השף פצח בחלוקת המשימות. התחנה הראשונה הייתה פיצוח צדפות והכנתן. השף מדגים איך עושים את זה: מבט אחד הספיק לכולנו להבין שמדובר במשימה הכי קשה, ולכן התאחדנו כולנו והיפלנו את זה על אחד משני הזוגות הבלגים, בטענה ש"צדפות זה בלגי אז אתם בטח כבר יודעים מהגן איך עושים את זה". הם דווקא לא למדו את זה בגן,</div>Sun, 06 Jan 2013 16:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (עדי בעולם)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=89923&blogcode=13622934http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=89923&blog=13622934