http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739כל האלוהים צריכים מנחה.heCopyright 2013 -Elation-. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13788984<div align="right" dir="rtl">הוא 'יום אחד'. [אני באמת לא יודעת אם אפשר.]</div>Wed, 22 May 2013 17:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13788984http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13788984http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13788087<div align="right" dir="rtl">רק לנשוף שוף-שף, והבית עף.</div>Tue, 21 May 2013 20:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13788087http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13788087http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13787075<div align="right" dir="rtl">1. לפעמים אני נופלת. המיטה כל כך גבוהה והאחיזה הרופפת שלי בסדינים פשוט לא מספיקה ואני נופלת. הנפילה ארוכה, ממושכת מדי. יש יותר מדי זמן לחשוב ובו זמנית מעט מדי זמן להגיב. אני מסתכלת על התחתית שמתקרבת אליי ואני משותקת לחלוטין. הידיים שלי פרושות לצדדים והמבט שלי קפוא והדבר היחיד שזז הוא השיער הסתור. אני לא מצליחה להתכדרר לתוך עצמי, להתכווץ בפחד הלגיטימי הזה מהכאב שבא עליי. בשניה אחת ההכרה נוחתת עליי שאין דבר שאני יכולה לעשות. ואז פגיעה. כל העצמות כולן, כאילו היו אגרטל סיני עתיק, מתרסקות בתוכי. אני יכולה להרגיש אותן שבורות, חותכות בתוך הבשר ומתחככות ברקמות מדממות. במשך שעות אף אחד לא בא עבורי. אני שוכבת ללא תנועה ומנסה לנשום. אני מרגישה את הטעם המתכתי של הדם על הלשון, את התנועה האיטית של הריסים. מתחת לציפורניים יש אדמה לחה. שוב. 2. יש לי דה ז'ה וו. תחושה שכבר ראיתי. אני מתעוררת במיטה, ואני נופלת. אני אף פעם לא מספיקה להיזכר, אני נצמדת אל הקרקע בחבטה עמומה וכבר שוכחת. הייתי פה.כבר ראיתי.אי אפשר לקום, מתישהו אני מבינה שמטופש לנסות. אני מסתכלת למעלה ויש אורות. פנסים, כלבים. הכלבים נובחים</div>Mon, 20 May 2013 21:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13787075http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13787075http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13785078<div align="right" dir="rtl">אולי נברח באמצע הלילה כמו גנבים. אני חושבת שתאהב את זה, את הציוריות שבדבר. עם מזוודות קטנות וקלות למראה, כמו של שנות החמישים. איך הם הצליחו להראות כל כך צנועים, המזוודות של היום מתפקעות מרוכסניהן בצורה מביכה. יש לנו ויש לנו ויש לנו. לא נשים כלום במזוודה, לא היה לנו מה לשים גם אם נרצה. מה אפשר לקחת לאיפה שאנחנו הולכים, את החרסינה הטובה? אולי יש איזה מקום בו העולמות נפגשים. נניח, אם הולכים רחוק מספיק אז מגיעים לקצה כלשהו של העולם השטוח הזה. מגיעים ונופלים ושם באוויר אפשר להיות כל מה שרוצים להיות, לאהוב כל מי שרוצים לאהוב. אף אחד לא מרים גבה, בחורה וגופה. [מותר להתגעגע, בוודאי. אבל החלומות האלה מפליגים ושוקעים כמו אוניה לתוך כחול גדול עמוק, זה כבר צרוב לי על העור כמו כוויה כימית] אולי ניפול עם המזוודות הריקות וניתקע באוויר שם בסוף העולם, ואף אחד לא יבוא להפריע ולא תהיה דלת למציאות לדפוק עליה. אני אפילו לא אפרד ממנה עם פתק. יום אחד פשוט לא אהיה. [יום אחד פשוט לא היית, ואם אתה יכול, אולי גם אני] </div>Sun, 19 May 2013 01:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13785078http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13785078http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13782364<div align="right" dir="rtl">צריך לקרר את העור, גופות קרות רק עד גבול מסוים ואחריו הקיץ עושה את שלו. גם בעיצומו של הלילה אני יכולה להרגיש קרניים צורבות מהחלון וזה האות להנעל במקלחת ולהעמיד פנים שאני דג בין בקבוקי שמפו ומרככי שיער. שום דבר בי לא רך, אין תמיסה למצב הזה. אי אפשר להשתטח על הרצפה כי הלכלוך נדבק לעור וכמה מלוכלכת כבר אפשר להרגיש, צריך למצוא מטרה. לא לתת למים לעמוד לאורך זמן, הריקבון מגרד ומתחת לשכבת העור הדקה יש משהו, משהו שצריך להשאר חבוי.</div>Thu, 16 May 2013 23:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13782364http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13782364http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13778089<div align="right" dir="rtl">אם הדלת של החדר פתוחה אני לא רגועה. אני מושכת עליי את השמיכה גם בחום המאוס של הקיץ, כאילו זה שריון ברזל שמונע מהעולם לגעת בי. העולם כבר לא טורח אבל היו ימים שכל מה שהוא היה עושה זה לגעת בי ואי אפשר לשחזר אמון מבלי להקריב עוד חלק ממני. אין לי מה לתת אז אני שומרת הכל לעצמי בפקעת מכודררת, לא מעניין אותי הבחוץ ואני לא מעניינת אותו.</div>Mon, 13 May 2013 16:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13778089http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13778089http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13777267<div align="right" dir="rtl">אני אמלא את החלל שתקצו לי, כי אני הנוזל ואתם הכלי אני רק רוצה צורה ואתם רק רוצים תוכן ואף אחד לא מדבר על האכזריות שבדבר כי כולנו מרגישים חסרים ואין לי מונופול על ה לבד</div>Sun, 12 May 2013 21:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13777267http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13777267http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13775566<div align="right" dir="rtl">ביום בו הבנתי שלהיות בסדר זאת עבודה במשרה מלאה ללא אופציית קידום או העלאה בשכר - התפטרתי. השלתי את עורי וקיפלתי אותו בצורה מסודרת ומהודקת כדי להחזיר . אמרתי תודה, אבל לא תודה. נקודת ביקורת אחת אחרונה ביציאה מהחדר, מול המראה. אני לא אתגעגע לעבודה הזאת. לא היו חופשים ולא היתה תחושה מתגמלת. עבדתי קשה ועבדתי לבד, בשעות לא הגיוניות ומתוך דיכאון בעומק הברכיים. זאת לא היתה פרידה יפה. ההשתקפות הזועמת שלי הלמה על הזכוכית, אבל אי אפשר היה לשמוע אותה צועקת בכלל. לא ידעתי לקרוא שפתיים, אבל אפילו אני יכלתי להבין שהיא צועקת שאתחרט על זה. מהצד שלה זה בטח נשמע מחריש אזניים, אבל מהרגע בו הפסקתי לנסות ריחפתי על ענן של שלוות נפש. היא כלום בלעדיי, והיא יודעת את זה. אני הכוח והיא המוח, וכל השכל בעולם לא יציל אותה עכשיו. זה מה שהיא מקבלת, זה מה שהיא מקבלת על היחס הזה. היא תהפוך לשחורה ורקובה בלי מישהי שתאסוף אותה באמצע הלילה מהרצפה, שתוציא לה את הזכוכיות מהרגליים באהבה ובתעוב. זאת אולי הפעם הראשונה שהבנתי כמה כוח יש לי בידיים, וכל מה שרציתי לעשות היה לפשוט את הידיים לצדדים ולשכב על הרצפה. לנוח. חבילת פיצויי</div>Sat, 11 May 2013 14:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13775566http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13775566http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13773094<div align="right" dir="rtl">וזה הכי מפחיד כשזה הולך ונערם ונבנה יום אחד אי אפשר יהיה להסתכל החוצה בכלל כי כל מה שיהיה שם זה רגש ערום ומסודר כמו לבנים שחוסם לי את המציאות מה זה הרוע האנושי המזעזע הזה בו כל אחד לוקח מה שהוא רוצה ורוצח את מה שהוא לא מה התועלת להיות הנעלים בבעלי החיים אם אנחנו הבהמות הכי גדולות בשביל מה לצאת מפתח הדלת, זה לא שיש לאן</div>Thu, 09 May 2013 11:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13773094http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13773094http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13772985<div align="right" dir="rtl">אם הייתי חכמה הייתי יודעת שעכשיו זה הזמן להניח את האוזניות, להחשיך את המסך ולמשוך מעליי את השמיכה. החדר עדיין קר מהמזגן והמצעים מתוחים ונעימים. הורדתי את החולצה כי הבד שלה הציק לי ועכשיו אני מרגישה חשופה ומתוסרטת. אמורה לעשות ככה וככה. להראות ככה וככה. אם הייתי חכמה הייתי עוצמת את העיניים ושוכבת בלי לזוז רבע שעה, ואז בוודאי הייתי נרדמת, אם לא מעייפות אז משעמום של שקט סטטי. הוצאתי את הבטריות בכל השעונים כדי לא להרגיש את המוות בכל שניה שעוברת ואני נצמדת אל הקיר וממששת באצבעות שלי את הקצוות של הכרית. אני מתפשרת על מי שאני כי היתה תקופה ארוכה שלא יכולתי להיות בה בכלל. אני לא מסוגלת לחשוב במונחים של אושר, רק במונחי הישרדות.</div>Thu, 09 May 2013 04:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (-Elation-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=79739&blogcode=13772985http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=79739&blog=13772985