http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417זה בלוג אנונימי, אבל לא אכפת לי לספר על עצמי. כי אני יודעת שגם מי שמכיר אותי, לא יזהה אותי בין השורות האלה.heCopyright 2013 סבתא מאי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13815224<div align="right" dir="rtl">וואו. אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל. ברגע שראיתי שזה הנושא החם... זהו. די. אם קודם רציתי ללכת לישון, אני הולכת לכתוב עד שאסיים, ורק אז לישון. זה פשוט הכי נושא בשבילי. ואני אנסה לכתוב אותו בצורה שתישמע הכי פחות מוזרה. כי זה באמת מוזר. אבל האינטרנט הוא אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלי. ולמה זה? אני חושבת שקודם אספר קצת על עצמי. אני מאי, בת 17 וחצי פחות או יותר. תלמידת כיתה י"א. אני אוהבת לכתוב ולצייר כדי להביע את הרגשות שלי, כי קשה לי לבטא אותם. אני גם סובלת מאינסומניה מגיל קטן, וברוב הלילות שלי אני לא ישנה טוב. תמיד הייתי מלאת מרץ ומאוד אהבתי לשחק עם ילדים אחרים בגן. הייתי מארגנת משחקים עם חברים, ורוב חברי הילדות שלי היו בנים. בכיתה א' התחיל הקטע של "בנים נגד בנות", ואיבדתי את רוב החברים שלי. אני אולי הייתי הילדה היחידה שלא הבינה למה לעזאזל זה קורה. בכיתה ב', הכיתה שלנו התמזדגה עם כיתה נוספת, מאחר ובעבר הכיתות היו מורכבות מכמה ילדים של כיתה א', וכמה ילדים של גן חובה. אז לקחו עוד תלמידי כיתה א' ושילבו אותנו איתם. בדיוק אותם ילדים שהצטרפו - הם אותם ילדים שהשאירו לי את הכתם ה</div>Fri, 14 Jun 2013 23:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13815224http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13815224http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13790397<div align="right" dir="rtl">ביום בהיר ויפה אחד קח אותי לאיזה מקום נחמד. מקום שבו נהיה שנינו, ולא עוד אף אחד. רק אני ואתה, לבד. בשקט, בשלווה, לעד. אני ממש שמחה, כי אני חושבת שבאמת הכל הולך להשתפר. מאז שהוא השתחרר ואני כבר מתחילה לסיים עם כל הלחץ של י"א, אנחנו מצליחים להיפגש יותר. ולמרות שאני מכירה אותו כבר שנה וחצי - שנה וחצי בה אנחנו מדברים כמעט כל יום, ומתוכה נדרשו לנו רק 3 חודשים בשביל להכיר אחד את השניה כמו חברים ותיקים, אני מתחילה להתאהב בו אפילו יותר. כיף לי להיות איתו, ואני מקווה שיתאפשר לנו להיפגש אפילו יותר.</div>Thu, 23 May 2013 22:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13790397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13790397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13783785<div align="right" dir="rtl">את כל מה שהיה לי קודם. את כל מה שהטיפול הרפואי המטופש הזה לקח ממני. את אורך החיים הקודם שיכולתי לנהל, לפני הטיפול. את הימים האלה, בהם יכולתי להסתכל על עצמי ולהגיד - "אני אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא, הוא בריא." את הרגעים האלה שהתעורר בי חשק כל כך מוזר, את הרגעים בהם הוא התמלא והייתי מרגישה כל כך טוב. את הבילויים איתו, בלי לפחד או להרגיש רע עם עצמי. את המחשבות שהייתי מסוגלת לעלות על דעתי, את הבריאות הנפשית שלי. את הזכות שלי ליהנות בכל דרך שהיא. את הדברים שהייתי יכולה להגיד לו, את הדברים שהוא היה אומר לי. את הימים בהם לא הדאיג אותי שמשהו אצלי קצת שונה מבפנים, בגוף. את הקריאות המשועשעות שהייתי פולטת בלי כוונה אפילו, את הצעקות והרעשים שהייתי עושה, את התגובה שלו - "את משוגעת..." אני רוצה את הכל בחזרה. הכל הכל הכל. היה לי כל כך כיף. כל כך טוב. כל כך הרבה יותר קל. למה הכל היה חייב להשתבש?</div>Sat, 18 May 2013 01:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13783785http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13783785http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13781371<div align="right" dir="rtl">בזמני החופשי אני מציירת. ודי הרבה. אני מתייחסת למחברת הציורים שלי כמו ליומן אישי שכתוב בשפה זרה - כל מה שאני מרגישה נמצא על הדף, מסודר ומאורגן בצורות שונות - אך לא באותיות שאפשר לקרוא, אלא זה לובש צורה קצת שונה שעוזרת לי להתבטא בלי שימוש במילים (שאני גרועה בהן). בעיקרון, הרבה פעמים אנשים מעקמים את האף כשהם רואים ציורים שלי, או שואלים אותי "מה לעזאזל?"... בלי קשר לעובדה שאני לא תמיד רוצה שיראו ציור מסוים, כי הוא יותר אישי, יותר רגיש, או שהוא נראה יותר בוטה. אני רוצה להעלות לכאן. כי זה גם סוג של יומן אישי שלי. אולי בצורה של כתיבה (שגם היא לא תמיד גלויה לחלוטין), אבל אני חושבת שזה יכול להיות נחמד. אני לא בטוחה אם כדאי לי מכמה סיבות - 1. הבלוג הזה אנונימי. אני לא רוצה בשום אופן שיזהו אותי. 2. אני פוחדת שאולי הציורים שלי יגעילו אנשים או יבריחו אותם מפה. (מצחיק אבל כן, זה יכול לקרות, ובמילא אין לי הרבה קוראים) 3. אין לי ממש סבלנות לביקורת תוקפנית בנושא הזה, וזה יכול להגיע. 4.בכללי אני לא נוטה להעלות ציורים שלי, בטח לא כאלה. לא בטוחה אם הפוסט הזה ישרוד הרבה זמן עד שאמחק אותו בסוף..</div>Thu, 16 May 2013 02:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13781371http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13781371http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13778443<div align="right" dir="rtl">וואו, באמת. אני עצבנית. וזה לא קורה בקלות. אבל התעצבנתי. כי מה לעשות, כשיש אמא שרק מוכיחה כמה היא כנראה עשתה עבודה גרועה בחינוך הבת שלה - שיצאה כל כך דפוקה, נכון? "דיבור חרא", "התנהגות מגעילה"... על זה שכולה שאלתי מי אכל מהפנקייקים שהכנתי. יאללה!!! תצלבו אותי על השאלה הזאת!!! אני חרא בן אדם, כי שאלתי מי אכל לי מהפנקייקים. זאת רכושנות לאוכל! חזירות! לא יודעת להתחלק! במיוחד שהיא מקשרת את הפגישות שלי איתו לדברים לא קשורים בכלל. אתמול חזרתי אחרי פגישה איתו וכאב לי הראש אז הלכתי לנוח. "נראה לי מוזר שכל פעם שאת נפגשת איתו את עייפה ולא מרגישה טוב. חשוד." אז פעם אחת כאב לי הראש! כי מה לעשות אמא, יש לי טיפול תרופתי את יודעת? ויש דבר כזה שנקרא תופעות לוואי, את יודעת? והיום היא אומרת לי, "מאז שאת הולכת לתל אביב את מתנהגת קקה." הו, באמת? הדבר היחידי שאולי, אולי אולייייי אפשר להגיד על הזמן האחרון, זה שאולי למדתי לעמוד על העקרונות שלי. שלא כל דבר שאני עושה זה לא בסדר, ואי אפשר לבוא ולהוציא עליי את העצבים. ממש מעצבן שכל הצרות שיש לי בחיים מורכבות מצרות של אנשים אחרים. כפערות שלי,</div>Mon, 13 May 2013 21:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13778443http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13778443http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13777573<div align="right" dir="rtl">לא יודעת, ממש מצחיק אותי התרגום לשם של השיר הזה בעברית. אבל הוא עדיין שולט, ולא אכפת לי שזה "מיושן"... כי הוא כל כך מבטא אותי לפעמים. כי... לא יודעת, לפעמים אני בטוחה שאין עוד מישהו שמרגיש את זה. מה שאני מרגישה אליו. ואני כל כך גרועה בלבחור מילים! במיוחד אם אני לא עושה את זה מראש. אז... כן, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לו, ואין לי איך. ותכלס, כן. הוא סוג של חומת פלאים בשבילי. וזה אפילו בלי להזכיר את יחסי הגודל שלנו שבאמת גורמים לו להיות סוג של חומה. אבל כן, הוא תמיד שם בשבילי. ומגן עליי מלהישבר. ועכשיו לנושא אחר. אני חושבת ברצינות להתחיל לעשות משהו לגבי הטיפול התרופתי המסריח הזה שדפקו לי. ממש מעצבן אותי שאין פתרון מיוחד לבעיה שלי, ופשוט נותנים לי תחליפים שלא ממש עושים לי חיים קלים יותר... ויש מצב שגם לא יעשו. ומצד שני, אם לא אקח אותם אדפק. זה כאילו מצמידים אותך למיטה באזיקים ומכריחים אותך לישון כל הזמן. לא בא לי, בסדר?</div>Mon, 13 May 2013 00:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13777573http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13777573http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13771654<div align="right" dir="rtl">האם את נכנסת לדף הראשי של ישרא-בלוג בכל פעם שאת נכנסת לאתר?אהא.את חושבת שמי שמגיע לישרא-בלוג בפעם הראשונה יודע איך להתמצא באתר?האמת שלא כל כך. המבנה של האתר לא הכי נוח, למשל - המומלצים של התמונות נמצא למטה, בזמן שהמומלצים הכתובים נמצאים הכי למעלה, והשמות של הטאבים בדף של עריכת הבלוג לא הכי מובנים, ולא תמיד אפשר להבין מה נמצא איפה.האם יש דברים מהותיים שהיית משנה בעיצוב של הדף הראשי בישרא? מהם?האמת שכן. הייתי מנסה לעצב את האתר שיהיה יפה יותר וכיפי יותר להסתכל עליו, וגם מיקומים נוחים יותר - למשל, לשים את המומלצים של התמונות והמומלצים הכתובים אחד ליד השני... או אחד מתחת לשני לפחות, אבל שיהיו קרובים. את כל מה שקשור להתחברות / התנתקות / עריכה / צפייה בבלוג - הייתי עושה לזה שורה למעלה כמו שיש בהרבה אתרים, כדי שיהיה יותר מרחב נקי באתר עצמו לארגן את הדברים.האם יש דברים שהיית משנה / מורידה / מוסיפה בתכנים שמתעדכנים בדף הראשי? מהם?הייתי שמה קצת יותר מקום במומלצים (גם כתובים וגם תמונות) וגם מנסה לסדר את הציטוטים שיהיה נוח להסתכל ולעיין בהם. אני חושבת שכדאי גם שהציטוטים יהיו עדכניים יותר, וצריך לתת</div>Tue, 07 May 2013 22:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13771654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13771654http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13769355<div align="right" dir="rtl">פעם היינו חברים כל-כך טובים. כל יום הייתי מגיעה אליו בוכה, הרוסה. והוא, איכשהו, תמיד היה באותו המצב כמוני. הוא היה עושה לי פרצופים מצחיקים, ואני הייתי עושה לו בחזרה. היינו צוחקים כל כך, עד שהדמעות העצובות התמזגו בדמעות טהורות של צחוק. היינו הולכים ביחד לשטוף פנים, ונפרדים לשלום עד היום למחרת. אהבנו לעשות שטויות ביחד - פוזות של פרחות, פרצופים מפגרים, ומה לא. אבל בפנים, לא באמת אהבנו אחד את השניה. הוא חשב שאני דפוקה בשכל, ואני חשבתי שהוא די טיפש בעצמו, וגם די מכוער. הוא אמר לי פעם, "אין פלא שאת לבד. אין מה לאהוב בך." בין הרגעים של הצחוק, לאט לאט, התמזגו רגעים שחורים יותר ויותר. ריבים, והרבה שנאה שהתפרצה החוצה. "מה קרה לנו?" שאלתי באחד הימים, כל הפרצוף שלי מלא בדמעות שמטשטשות לי את הראייה, וזה מקשה עליי לראות אותו. "אני לא יודע למה," הוא אמר, "אבל אף אחד לא אוהב אותנו. אולי אנחנו לא כל-כך מוצלחים, את הרי יודעת מה אומרים. אם אחד אומר לך שאתה חמור - שים פס. ואם שניים אומרים לך שאתה חמור - שים אוכף'..." הייתי אז ילדה קטנה, והבטתי בו מספר רגעים בלי לומר דבר. "למה אתה מתכוון?" היית</div>Sun, 05 May 2013 22:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13769355http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13769355http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13768319<div align="right" dir="rtl">לא יודעת מי חירטט את הקטע הזה שלספור כבשים לפני השינה עוזר - כי לי זה לא תורם בשום דבר. ברוב הלילות שלי אני לא נרדמת בקלות בכלל. ואם אני סופרת משהו? זה בטוח לא כבשים. הכל הכל, רק לא זה. בין הדברים שנכשלתי בהם ועד לדברים בהם אני רוצה להצליח. דברים שאני מרוצה מהם, ודברים שאני לא רוצה שאקרה. ומה היה קורה אם... ואולי כדאי שאתחיל לנסות... אני יכולה לעשות את זה? אני לא יכולה? מה יקרה אם אצליח? אכשל? מה יקרה אחרי שאסיים את הלימודים? או אחרי שאתחתן? האם בכלל אתחתן, או שאעדיף לחיות בדרך שלי? לאמץ או להביא ילדים? ובכלל, יש לי עוד מלא זמן. העיקר המוח מצא במה להתעסק ולא לתת לי לישון... חלאס מוח, מחר לומדים 10 שעות רצוף. תן לי מנוח. בגללך נהרסו לי הציונים. בגללך עשיתי כל כך הרבה שטויות. ובגללך כל בוקר אני נראית חסרת הבעה יותר מקריסטן סטיוארט. והכל? הכל כי אני עייפה. ממך. ומחוסרת שינה. בגללך. כבר ציינתי שזה מצב קבוע? בחיאת, סתום כבר. לפחות עד הלילה הבא.</div>Sun, 05 May 2013 00:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13768319http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13768319http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13765489<div align="right" dir="rtl">לקום בבוקר כל כך מוקדם, ולקחת דברים בלי לחשוב יותר מדיי. לנסוע, להגיע, שוב לנסוע - ולהתחיל. לחכות שיקראו לי. זה לוקח די הרבה זמן, אבל אני לא ממהרת. קוראים לי ואני הולכת. וכאן מתחילה אחת השיחות הכי מוזרות שהיו לי עם זרים. חיילת אחת עם שיער חום אסוף למעלה עם קצוות קשורים לצמה מלווה אותי לחדר מיוחד - להיבחן על השפה העברית, ולשאול שאלות שקשורות לאיכות החיים שלי. "האם אי פעם הוגשה נגדך תלונה במשטרה?" נזכרתי באותו מקרה לפני שנה וחצי. כן, זה שבדיוק אתמול כתבתי עליו כאן. "אה... לא ממש. אבל הגשתי בעצמי פעם, זה במילא כלום." ומשם, איכשהו... מצאתי את עצמי מדברת על זה. עם מישהי שאני לא מכירה, מכולם. כבר דיברתי על זה בעבר הרבה, הצלחתי להפוך את הנושא לפחות רציני מבחינת ההרגשה שלי, אבל... עדיין מאוד הופתעתי. אפילו כששאלה על היחסים בבית, מצאתי את עצמי קצת מדברת על מה שקרה. מקרים שהיו, ואיך אני מרגישה. והיא הייתה כל כך נחמדה, כל כך קשובה, ושאלה דברים מתוך התעניינות - לא כי היא הייתה צריכה את זה בתור נתון. ודיברנו וצחקנו, והיה נחמד. אני אפילו לא יודעת את השם שלה, אבל היא בן אדם מדהים. ואני לא</div>Thu, 02 May 2013 20:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (סבתא מאי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=768417&blogcode=13765489http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=768417&blog=13765489