http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410אבל הבגד, אמרה, הבגד עולה באש. מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת? אין עליי בגד בכלל, הרי זו אני הבוערת.heCopyright 2013 נֶמָשִׁים. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13768597<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני ממש משתוקקת להיות אתה לאיזה יום-יומיים. לדעת איך זה מרגיש להיות אתה, מה עובר לך בראש היפה והמסתורי הזה שלך. איך אתה חושב. לראות עד כמה דומה ושונה אתה ממי שאני מכירה, להשלים את החסרים בדמות שלך שאני אוהבת על כל תכולתה. אני לא אבהל ולא אברח, זה בטוח. אתה מדהים אותי מעצם היותך, וכל מכלול התכונות שלך והמחשבות שלך הם בעיניי משהו קצת נשגב לפעמים. שונה. מה כוח העל שלך, אני שואלת. שלי הוא אין ספור תאים במוח המוקדשים לזכור כל מה שאי פעם נאמר וקרה בינינו. ומה שלך? אתה חושב כמה שניות ואומר שאתה לא באמת יודע. גם אני לא יודעת להגדיר אותך, כי חוץ ממילים שברכות יום הולדת כבר שחקו, אני לא מצליחה למצוא שום מילה קיימת שתקלע לתאר את התחושה של ללכת לידך, כאילו אתה מותיר אחריך שובל לא ברור. רק אופפת אותי מין הרגשה כזאת שאתה "<strong>כל כך</strong>". אני לא יודעת מה בא אחרי ה"כל כך" הזה, אבל זה לבטח משהו טוב. מאד. הנה, רואה, אפילו התחלתי לכתוב "מאד" כמו שאתה כותב. משהו בי נורא רוצה להשפך לתוכך, לממש באמת את הכמיהה להיות גוף אחד גם בנפש. אבל אולי בינתיים זה יותר מידי לדרוש. העיקר שאתה שלי. אז אפשר חיבוק?&nbsp;</div>Sun, 05 May 2013 10:41:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13768597http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13768597http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13737927<div align="right" dir="rtl"><p>סיימנו את הקנייה בסופר סוף סוף. הוא מצחיק אותי כל כך, הבחור הזה שלי - הגענו לקופה לפחות שלוש פעמים, וממנה חזרנו כל פעם לצד אחר של הסופר שעוד לא היינו בו, בחיפוש אחר פתי-בר או דיאט-תפוחים או פודינג. הוא אמר לי שהוא נהנה להיות צרכן לא חכם שכזה, אבל בבית כשניסינו להכין סופלה היינו צריכים לאלתר שמונים גרם חמאה מקופסאות חמאה קטנטנות שמקבלים בבתי קפה וסבא שלו אוהב לשמור. זרקנו את המצרכים בבית, או יותר נכון, סידרנו יפה כל מצרך במקומו, ויצאנו לטייל קצת. בגלל שהתמהמהנו כל כך עם הקניות ועם ההתרפקות במיטה שאחריהן, השמש כבר התחילה לשקוע, והחלטנו לטייל בתוך המושב ולא לצאת לפרדסים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נתתי לו להוביל אותי ברחובות והשבילים שזרים לי, נאחזת מפוחדת בזרועו בעוד הוא מדבר על ריאליזם וקו עזה, עד שהגענו לספסל מרוחק עם כתמי צבע עליו, ושם החלטנו להתמקם. ישבתי על ברכיו והנחתי את ראשי על כתפו. אני לא מצליחה להזכר על מה דברנו, כי כשהרגע הזה עולה בזכרוני כל מה שאני מצליחה לדמיין הוא תמונה שלי מביטה לו עמוק לתוך העיניים, אנחנו מדברים ומדברים בתורות, והידיים המהפנטות שלו שמחליקות בתמימות מושלמת על הגב שלי משתקות את היכולת של המוח שלי לזכור במה עסקה השיחה. כמו כל ילדי שנות התשעים שגדלו לתוך המאה העשרים ואחת, גם אנחנו ראינו יותר מידי סרטים בחיינו הלא ארוכים במיוחד, ואת קולות הטווסים המיוחמים שברקע החלפנו בפסקול של שירים, שהוא היה אמון על בחירתם. </p> <p>&nbsp;</p> <p>בשלב מסוים עברנו לחפש גרסאות קריוקי ביו-טיוב, והוא שר לי את ה<a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="http://www.youtube.com/watch?v=XfuBREMXxts" target="_blank">שיר</a> שהוא שומע כל פעם שהוא מתקשר אליי (אבל אף פעם לא עד הסוף כי אני עונה מהר מהר). קמתי והתחלתי לרקוד מולו כמו שאני רוקדת מול המראה, עם תנועות מגוחכות להפליא ופרצופים מגוחכים עוד יותר, שמשום מה הוא אוהב מאד. כשמילות השיר נגמרות ונותרה רק הנגינה הדועכת לקראת הסוף, הוא תפס במותניי. כשהשיר נדם גם אני נדמתי מתנועתי, ונותרנו רק שנינו, בחושך, בשקט. "מאיפה הבאתי אותך, תגידי לי" הוא אמר לי בחיוך, ואני חיבקתי אותו באהבה שקטה לגמרי, שרק אנשים שידעו געגוע מהו יכולים להבין את עוצמתה. בעוד אנחנו לפותים בחיבוק שוב חשבתי על ראליזם וקו עזה ומה-אם, וניסיתי להשקיט את המחשבות האלו במבט לתוך עיניו האהובות שרק הגבירו אצלי את הפחד לאבד, והבטחתי לעצמי שלא משנה מה, את הרגע הזה אני מבטיחה לזכור.</p> <p>&nbsp;</p> <p>קמנו ונכנסנו למגרש המגודר והמואר שלידינו, ואתה סיפרת לי איך בתור ילד היית משחק כאן כדורגל עם אח שלך. ראינו בתוך השער בקצה הנגדי של המגרש כדור, ואני נבחרתי לרוץ ולברר את מצבו. תוך כדי שאני רצה ניסיתי להמנע מלחשוב איך אני נראית כשאני רצה, אז חשבתי עליי בתור שחקנית במערך ההגנה של קבוצת כדורגל הבנות של הכיתה שלי בסוף היסודי. הכדור היה מפונצ'ר, ורצתי חזרה אל הבחור שלי, מנסה להטות את הכף לטובת מראה ספורטיבי לעומת מראה של סצנת ריצה מסרט קיטשי. הוא עשה לי דווקא ורץ עם הידיים לכיווני, תוך כדי שהוא מפספס אותי בכוונה. הנחתי את זרועי מסביב לכתפו והתחלנו ללכת חזרה לכיוון הבית. אמרתי לו שזה מצחיק שאנחנו הולכים הפוך ממה ש"אמורים", אני, העלמה הנאווה, אמורה להניח את ידי על מותנו בעוד הוא, העלם האמיץ, אמור להניח את זרועו החזקה על כתפי בגבריות מגוננת, ואילו זרועי תמיד מונחת על כתפו וכף ידו תמיד לופתת את מותני. אבל לי לא היה אכפת. </p> <p>&nbsp;</p> <p>התחלנו לשיר שירים ממחזות זמר, ומרוב שנהננו כשהגענו לרחוב המוביל הביתה פשוט חצינו את הכביש, רעבים לעוד קצת זמן של אושר בחוץ. התיישבנו על ספסל ליד התיכון שבו הוא למד, ואני נשכבתי כשראשי על ירכו וביקשתי שישיר לי. הוא שר לי שירים עצובים של פרידה, ורציתי לכעוס עליו אבל לא יכולתי, כי יש לו קול יפה כל כך, למלאך שלי. כשהוא שר או לפעמים כשהוא מדבר, אני מתמלאת בחשק ליצור לעצמי תיבת נגינה ולכלוא בה את הקול שלו, שיישאר ללטף את הלב שלי כשהוא שומר על כולנו מרחוק. הוא מלטף לי את השיער כשהוא שר לי, ואני מגרגרת מתענוג ומבקשת עוד. כשעולות לי בראש חששות מפרידה (ככל שעובר הזמן הן הופכות נדירות והבטחון שלי הופך מוצק) אני חושבת על כל הדברים המתוקים שאמר לי ואסור לי לשכוח. "התפוצצתי שלא להגיד לך את זה בטלפון מרחוק, תכננתי לעשות את זה כשנטייל בירושלים על רקע הכותל, אבל כבר לא יכולתי להתאפק", הוא אמר לי אחרי שלחש לתוך העורף שלי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי, אי שם לפני חמישה חודשים. "אני אוהב אותך" - המשפט הזה שולל ממני את החשיבה הרציונלית שלי כל פעם מחדש והופך את כולי ללב שפועם או-תך או-תך או-תך. זה גם מפליא אותי כל פעם מחדש, המילים היפות שהוא אומר לפני "אותך" או "אלייך" או "שלי". אני מנסה להפנים את העובדה שאני חסרה לו, שגם הוא מתגעגע ומבין את הכמיהה הזאת של הגוף לתפוס ולא לעזוב.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>כבר למדתי להכיר אותו. אני ממשיכה ללטף אותו כשהוא ישן גם כשהוא מסתובב אליי עם הגב. אני נותנת לו לישון, סוגרת את התריס בשקט-בשקט בשש בבוקר, ומעירה אותו בנשיקות רכות על הפנים והזרוע רק כשבאמת צריך לקום. אני מנסה כל הזמן לתעד את הפגישות שלנו בתמונות או בכתיבה, כי מערכת היחסים שלנו מורכבת מכל כך הרבה רסיסים קטנים ונפרדים של רגעים, שלכל אחד מהם יש צבע וריח משל עצמו. אני כמהה אליו מספיק כדי לאהוב את הטעם שלו על הבוקר יותר מאת טעם משחת השיניים, והוא מכיר אותי מספיק כדי לחשוב שאני יפה גם כשהשיער שלי רטוב. אנחנו מכירים מספיק כדי שאשאיל לו ספר שבמהלך הקריאה כתבתי בו הערות שוליים שחלקן הגדול הן עליו. אנחנו מנוסים מספיק כדי להבין את צורת החשיבה אחד שלי השניה באופן מדויק להפליא, ועם הזמן שעובר אני רואה את האופי שלו מתעצב מול העיניים שלי, את ההתלבטות, ההתרגשות, החשש, הכאב והאושר, כולם בצורה שרק הוא יכול לבטא ולהרגיש. אנחנו מאסטרים בדיבור המלוכלך בשפה גבוהה, מלכי האלתורים, אלופים בלעשות שטויות שאנחנו מעיזים לעשות רק ביחד, ובאופן כללי הכי הכי טובים. </p> <p>אני אוהבת אותנו כל כך!</p> <p>&nbsp;</p> <p>נמשים</p> <p>"מה עשית לי? אני מתגעגע!" - "עכשיו אתה <strong>יודע</strong>&nbsp;איך <strong>אני</strong> מרגישה!"</p></div>Tue, 09 Apr 2013 21:39:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13737927http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13737927http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13728242<div align="right" dir="rtl"><p><span>אני שוכבת במיטה הזוגית שבירכתי הקראוון, נהנית מהשילוב המשמח עד כדי טמטום של חדוות הנסיעה עם התענוג הבלתי מדיד של שכיבה חסרת מעש במיטה. מי הגאון שחשב על השילוב בין מיטה לנסיעה? אני אומרת את המשפט הזה הרבה בזמן האחרון, מי הגאון שחשב לייצר תיקים עם מקום לשק שינה, מי הגאון שהבין איך לייצר גלולות למניעת הריון, מי הגאון שחשב על נגני מוזיקה ניידים, או אפילו דברים פחות נחמדים, כמו למשל הגאון שהבין את הפוטנציאל הפיננסי האדיר בגביית כסף בכניסה לשירותים ציבוריים. אני שוכבת כאן במיטה שעות על גבי שעות, הקראוון בולע חמש מאות קילומטרים ביום, ואני שוכבת כאן. קוראת, בוהה בנוף האירופאי עם מוזיקה, או בוהה בנוף האירופאי בלי מוזיקה, או סתם בוהה בתקרה וחושבת מחשבות במהירות ובכמות (ופה ושם גם באיכות) שמפתיעה גם אותי. כשאנחנו נוסעים בתוך ערים אני מנסה ליצור קשר עין עם אנשים מבעד לחלון, סתם כדי לראות איך הם יגיבו, מתוך שעמום של נסיעה של כמה שעות טובות. אף אחד מהם לא שם לב לקיומי אפילו, בעצם, חוץ מפעם אחת - רציתי לצלם שלט בתחנת אוטובוס בז'נבה שמכריז על רחוב על שם ויקטור הוגו, וכשכיוונתי את המצלמה פתאום כל האנשים שהיו בתחנה הפנו את מבטם אליי. ככה זה אנשים, הם מתעניינים בך רק אם הם חושבים שאתה מתעניין בהם. מי יכול להאשים אותם. אם לא הייתי כל כך משועממת בחיים שלי כנראה שאנשים אחרים שאין להם שום קשר אליי היו מעניינים אותי הרבה פחות.</span></p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 01 Apr 2013 23:12:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13728242http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13728242http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13706894<div align="right" dir="rtl"><p>"ביי, חמודה שלי" הוא אומר, ואני מכורבלת בתוך שמיכת הפוך שלי, לבדי, וחושבת כמה זה לא הוגן שאני צריכה לשמוע משפט שממלא אותי בכל כך הרבה מתיקות, ואז לנתק.כל כך הרבה... מתיקות? אהבה? רצון לנשק את כל הנמשים שלו אלף נשיקות כמו שמנשקים ילד קטן ולהגיד "אתה כל כך מתוק! פשוט לאכול אותך"? אני לא יודעת. אבל באותם רגעים הרגש שלי עולה על גדותיו. כמו שכבר כתבתי לו בהודעה באיזה יום שהוא היה רחוק ומנותק והותיר אותי להשתגע, "איי טו מיס סו מאצ' איי קנט קונטיין מייסלף". כן, האנגלית הקלוקלת הזאת שהתמכרנו אליה כל כך הפכה להיות חלק גדול באופן מוזר מהשיחות שלנו.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>"רגע!" אני אומרת לו מרחוק. "אל תלך". "אני באמת חייב ללכת", הוא אומר. "בדיוק נזכרתי במשהו! אני יכולה רק לספר לך סיפור אחד?" הוא מסכים, ואני מספרת. "זוכר את הפעם האחרונה שהייתי אצלך? ראינו בצהריים איזה סרט או משהו, ושכבתי על הבטן על המיטה, ואני לא זוכרת למה, אבל פשוט נשכבת מעליי, עליי, זאת אומרת, ונרדמנו. כאילו, פשוט נרדמת כשאתה עליי, ואז גם אני נרדמתי. וזאת היתה שינה טובה כל כך! איזה רגע מתוק זה היה....". &nbsp;הוא צוחק כל כך (כמה שאני אוהבת לשמוע אותו צוחק!). "ביי, מתוקה שלי" הוא אומר, ואני ממש יכולה לשמוע את החיוך שלו. "ביי", אני אומרת כשאני מרחיקה את הטלפון מהאוזן, רואה את התמונה של שנינו על המסך, ומנתקת את השיחה. והנה אני שוב מחובקת עם הכרית, כמו לפני השיחה, רק הפעם עם חיוך. בפעם הבאה שהוא יתקשר באותו היום הוא ימצא אותי באותו המצב בדיוק.</p> <p>&nbsp;</p> <p> <object width="243" height="200" data="http://www.youtube.com/v/3ZayGR8OWvI" type="application/x-shockwave-flash"> <param name="src" value="http://www.youtube.com/v/3ZayGR8OWvI" /> </object> </p></div>Fri, 15 Mar 2013 23:43:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13706894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13706894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13673095<div align="right" dir="rtl"><p>ולכן כשהדמעות התחילו לחסום לי את הגרון, רק אותו רציתי לשמוע, והצלחתי להחזיק אותן, לעצור, אבל ברגע ששאלת מה קרה כבר לא יכלתי יותר. והוא רחוק וכל הבדידות הנוראית הזאת והעצב החם והרע כל כך הזה מרטיבים את הכרית שלי, וכל מה שיכלתי לחלום עליו באותה השניה זה לטמון את הפרצוף שלי בחזה שלו ולבכות בחיבוק שלו עד שארגע. הוא הבן אדם האמיתי היחיד שנותר לי, וזה הופך אותי לתלותית ונוראה, ואני כל כך מפחדת שבסוף גם לו יימאס כמו שקרה עם כולם. אני מספרת לו עד כמה לבד לי, איך עם שתי חברות אפילו לא דיברתי כבר כל כך הרבה זמן, איך אלו שכן רואים אותי ביום יום מתעלמים ממני, מתחמקים ממני, או אפילו יותר גרוע - אדישים לקיומי. ולא עוזרים לי עשרות הלייקים על הסטטוס האחרון שלי בפייסבוק, שבעים אנשים שיביעו יפה מאוד פרגון אבל אפילו לא אחד שיחבק אותי עכשיו. </p> <p>&nbsp;</p> <p>ואני חושבת איך בפעם האחרונה שהייתי עצובה עד כדי בכי נחנק, באמצע ספטמבר, היו לי למי להתקשר, והיו מי שינחמו ויאהבו אותי למרות שאחת עשרה וחצי בלילה. והנה אני, חמישה חודשים אחרי. שוב פעם אחת עשרה וחצי בלילה, אבל הפעם אני לבד. וחוץ ממנו אין לי אף אדם בעולם שאוהב אותי באמת, ואיך כבר אזלו בי הכוחות לנסות לתקן, ואיך כבר מאסתי לנסות להכניס את עצמי בכוח כמו החתיכה הלא נכונה של הפאזל. אני מספרת לו שכבר עלו בי מחשבות לוותר, להחליט במודע שויתרתי על כל מי שמתמסמסים מהחיים שלי כרגע בצורה כל כך כואבת. למשוך את השנה הזאת איך שהוא, עד שתיגמר, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, ואז להתחיל את החיים שלי מחדש, מחוץ לבית, בקומונה עם אנשים חדשים וחיים חדשים. כי אחרת מה יקרה, בשנה הבאה אני אחזור בסופי שבוע הביתה מהקומונה ומה. הרי לא יהיה לי בשביל מי לחזור, אני אומרת לו. יהיה לך אותי, הוא אומר, ואני מחייכת אנחת בכי כואבת-אוהבת מבעד לטלפון. </p> <p>&nbsp;</p> <p>הוא מנסה לעודד אותי וגם מצליח, ולמשך חצי שעה אני אפילו צוחקת. אנחנו מנתקים את השיחה, הוא הולך לשמור על ציוד ואני מנסה לשמור על עצמי. אני מכבה את המנורה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. הדמעות שוב חונקות לי את הגרון, ואני יודעת שלא אצליח להרדם עד שאכתוב את הפוסט הזה. יודעת שבדידות היא רגש יותר מידי קשה ואי-רציונלי מכדי להכיל. בעקבות השיחה איתו אני קודם כל רציתי להקשיב לשיר <a rel="nofollow" class="blog" title="יש לך אותי" rel="nofollow" href="http://www.youtube.com/watch?v=H85lZGwKks0" target="_blank">הזה</a>, ואני שומעת ואני מקשיבה ואני שוב בוכה ובוכה, לכי ילדה אהובה, הם שרים, ואני כמו ילדה עצובה עצובה וכל כך לא מרגישה אהובה. ואתמול בהרצאה שמעתי איך שופנהאואר תיאר שלאדם יכול להיות רק ידיד אמת אחד, ואמר שאם אדם סבור שיש לו יותר מאחד הוא אינו מבין את עומקו של המושג הזה. </p> <p>&nbsp;</p> <p>ואני הרי אני כל כך מפחדת מהלבד התהומי הזה שבסופו של דבר ככה אני מוצאת את עצמי. אני עונה על השאלון של עצמי לעבודה בפסיכולוגיה ומגלה שהדימוי העצמי החברתי שלי לא יכל להיות נמוך יותר ("האם אתה חושב שאנשים נהנים לשוחח עימך?" <em>ממש</em>). אני מרגישה כל כך לבד, לבד לבד לבד, אכתוב את זה עוד אלף פעמים ועדיין לא אצליח לתאר. וכל פעם שאני שומעת מהצד מישהו שמדבר על התאבדויות מסיבה לא ידועה, אני חושבת לעצמי, טיפשים, הם חוסלו על ידי הבדידות. אין רגש שמבתר את הנפש לחתיכות קטנות יותר מזה. לבד. אולי מחר יהיה קצת יותר טוב. עוד שבוע בוודאי. אבל כרגע כלום לא מצליח לעודד אותי. לבכות זה טוב. גם נמרים בוכים, בלי דמעות, וכשהם בוכים אני רוצה להושיט להם את כל הגוף שלי ולעטוף אותם בחיבוק. חיבוק, דאמט. חיבוק. אוף.</p></div>Fri, 15 Feb 2013 00:22:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13673095http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13673095http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13637654<div align="right" dir="rtl"><p>("<span>אנחנו ממשיכים לצעוד והוא מפגין יכולת מקצועית גבוהה. בחושך מצרים הוא פתאום נעצר וניגש לצד. 'יש פה נקודת ציון שצריך לקחת', הוא מצביע על מקום שאני לא הייתי מוצא גם עם פנס" - התרשמותו של הכתב הצבאי שהצטרף אליך למסע...)</span></p> <p>&nbsp;</p> <p>אתה עומד במרכז, זרועותיך מונחות בעייפות שמשויכת רק לכאלו שבדיוק סיימו ללכת מאה קילומטרים, על כתפיהם של שניים מחבריך לצוות. אתם מתלבטים לאיזו מהמצלמות הרבות שאוחזים ההורים להסתכל. כל ההורים נמצאים שם, חוץ מההורים שלך. אתה חייל בודד, את אמא לא ראית מאז אוגוסט, את אבא מאז נובמבר. אתה מישיר מבט אל המצלמה, וסוקר בינתיים את צבא ההורים של הצוות אשר פוקדים את המקום, כאילו מחפש, בכל זאת מקווה. </p> <p>&nbsp;</p> <p>נדמה לך שראית את אמא שלך. אתה מסתכל, מצמצם את העיניים - היא לא אמורה להיות בהולנד? ממצמץ, לא מאמין - האם זה יכול להיות? מנסה לוודא איך שהוא - אני לא מדמיין? אתה מביט קצת ימינה, ורואה גם אותי עומדת שם.אתה מוריד את זרועותיך מהחברים שלידך, וצועד - בפישוק רגליים השמור רק ללוחמים עם שפשפת, אלינו. מחבק את סבא, ואת אמא. מנשק אותי. מוריד את כובע הצמר השחור, חושף שיער פרוע, ספוג זיעה, ומחייך אלינו את החיוך שכולנו אוהבים כל כך, שבשבילו היינו מוכנים לעשות את כל המאמץ המטורף הזה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני, אמא של הלוחם שלי וסבא שלו נסענו להפתיע אותו בסוף מאה קילומטרי ניווטי הבדד שעשה בשלושת הימים האחרונים. בגלל קצר בתקשורת, נסענו את כל הדרך מהמרכז לארבל כדי לגלות שאיחרנו בשעה ונשארו לנו עשרים דקות עם הבחור.</p> <p>המבט שלך, המופתע, החושב-כי-הוזה, הפך את זה לשווה את זה. החיוך, ההזדמנות להתרפק על הצוואר שלך, ללטף את הזרוע שלך דרך המדים ספוגי הזיעה והבוץ. לנשק אותך, ולנשק אותך שוב, ורק עוד פעם אחת אחרונה, חביבה, נהדרת. בשביל שתלחש לי באוזן שאתה שמח לראות אותי פה. שתחייך אליי עם העיניים בצבע מדים המהפנטות שלך, אתה כל כך, כל כך יפה... </p> <p>&nbsp;</p> <p>שיצלמו אותנו בגלוי ובסתר, אני מנשקת אותך על הלחי, אתה מחבק אותי וכפות הידיים שלנו שלובות כמו בוואלס. אתה כל כך מיוזע, ואני נדבקת אליך כמו למגנט, נזהרת לא להכאיב. "פעמיים 'אמרתי לך' ", אני אומרת. אמרתי לך שאחכה לך בסוף. אמרתי לך שאוהב אותך גם כשאתה מזיע כמו שרק גולנצ'יק מנווט יכול. אני מחייכת ושמה את ראשי על כתפך. לא יודעת אם חייכת גם אתה, כי אני עצמתי עיניים, מתמכרת לתחושה שלך, במציאות, קיים, בשר ודם. אני אף פעם לא צריכה דקה להתרגל אליך שוב, רק שתחזור פתאום, תהיה בבית. אתה אחרי מסע ואנחנו על הארבל המשקיף לכנרת הכל כך מלאה, ואתה לוחש לי שאתה זוכר שהחל ממחרתיים אני קצת פחות ילדונת. אתה כל כך חשוב לי, גיבור. אני כל כך גאה בך. גאה להיות שלך, שתציג אותי בחטף לחבר'ה בתור "החברה המדוברת", שאציג את עצמי בפני סבא שלך בתור "החברה של". </p> <p>&nbsp;</p> <p>יש לי חבר קרבי. מהסוג שסוגר 21, מהסוג שמראיינים לאינטרנט. מהסוג שהיה ילד קטן יפה בצורה בלתי רגילה, שאהב לקרוא מנהרת הזמן ופחד&nbsp;מגבהים (מה חשבת, שאני אסע עם אמא שלך שעתיים ולא נדבר עליך?) מהסוג שאני אוהבת, שיש כמוהו רק אחד בכל העולם, מהסוג ש... נו, תחזור כבר הביתה!</p> <p><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/10/24/74/742410/posts/26741100.jpeg" alt="" width="591" height="443" /></p> <p>&nbsp;</p> <p>נמשים </p> <p>שאחרי כל החיבוקים מריחה כמו לוחם אחרי מסע של מאה קילומטרים, ואוהבת את זה.</p> <p>&nbsp;</p> <p><br /><a rel="nofollow" class="blog" href="../blogread.asp?blog=826594&amp;catcode=195084&amp;catdesc=%u05D1%u05DC%u05D5%u05D2%20%u05D4%u05D9%u05D7%u05E1%u05D9%u05DD" target="_blank"><img style="width: 150px; height: 150px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/10/24/74/742410/posts/26757578.jpg" border="0" alt="" /></a><br /><strong>הו וואו! אחד מחמשת "בלוגי היחסים" אני הטובים ביותר לפיכם? </strong>ממתי הבלוג שלי הוא בלוג יחסים? טוב, אני מניחה שהוא באמת הפך לכזה. בכל מקרה, לזכות אני לא מצפה, כי אם אתם שמים אותי באותה קטגוריה עם סניה ברור שזו הופכת להיות תחרות של מי פופולרי יותר ובזה מעולם לא הצטיינתי. המועמדות שימחה אותי נורא, זה מאוד לא ברור מאליו בעיניי. אני לא רגילה לקבל הכרה למה שאני עושה.&nbsp;</p> <p><strong>בכל מקרה,</strong>&nbsp;בקטגוריית הבלוג הצבאי, Make Sure שאתם מצביעים ל<strong><a rel="nofollow" class="blog" title="על שלושה פשעי דמשק" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=712040" target="_blank">צ'רצ'יל</a></strong> (שהוא גם הגיבור של הפוסט הזה, כמובן). כאלו שיכתבו קיטש כמוני יש עוד הרבה - אבל מי שיכתוב צבא כמו שהוא כותב, לא תמצאו גם אם תחפשו. והקטע הוא, מופרכים ככל שישמעו לכם הדברים שלו, הכל אמת לאמיתה.</p> <p>כמו שהגיבו על הפוסט הזה, "כל הכבוד לו" - הוא מסיים מסלול סיירת גולני עוד שבועיים - אם אתם רוצים לדעת מה זה אומר להיות בסיירת - טוב, תקראו את הבלוג שלו! תעשו לו טוב על הלב, מגיע לו&nbsp;<img title="חיוך" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-smile.gif" border="0" alt="חיוך" /></p> <p>(ואם כבר לפרגן, אז גם <a rel="nofollow" class="blog" title="אפילו אורסולה אמרה שאני מושלם" rel="nofollow" href="../blogread.asp?blog=662810" target="_blank">לפולחן האביב</a>. פשוט כי אם כבר בלוג כתיבה,&nbsp;הוא כותב בליגה אחרת לגמרי).</p> <p>דווקא נחמד לעשות בחירות כאלו בישראבלוג ממש קרוב למועד הבחירות לכנסת. אני בטוחה שהרבה שנכנסו עמוק לעניין הבלוגים והאנשים שסובבים אותם מרגישים, כמוני, שלכל עניין הבלוגיספירה יש משמעות והשפעה עצומה עליהם. לא זוכרת איזו בלוגרית ראיתי שחתמה בזמן האחרון פוסט ב"אוהבת אתכם כאילו הייתם חלק ממשי בחיים שלי", אבל לא יכלתי להסכים יותר.</p></div>Thu, 17 Jan 2013 23:46:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13637654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13637654http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13623983<div align="right" dir="rtl"><p>כשאני חושבת על המילה "ערגה" אני חושבת עליך ישן לידי, והריסים הארוכים שלך שקטים והשפתיים שלך צמודות ורכות, ואני מתבוננת בך ישן ומחייכת לעצמי. אני חושבת עליך עם שמפו בשיער הצבאי הקצוץ, מחייך חיוך נוטף מים ואושר. וחושבת - כמה שאתה יפה בעיניי, וחושבת - כמה שהדמות שלך גברית כל כך וילדית כל כך בו בזמן. וחושבת - ערגה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>- - - - - -</p> <p>&nbsp;</p> <p>יש הרבה רגעים שקורים בחיים, שתוך כדי ההתרחשות שלהם אני מרגישה שכן, את הרגע הזה אני אזכור. זכרון לפרטי פרטים, כאילו מצלמה סובבת אותי מסביב ומסריטה את כל החלקיקים הקטנים שמרכיבים את אותה הנקודה בזמן. וככה גם אזכור את הרגע ההוא - אנחנו יוצאים מאולם הקולנוע מחובקים. עוברים את המסדרון שמוביל את כל הצופים בדרך פלא מפותלת החוצה, כמו מאפשר להם זמן לעכל את המעבר חזרה אל המציאות. ולפתע הכל נעצר, אנחנו בפינה בין הפנים לחוץ, בין החום לקור, בין הריחוק של כל הזמן האחרון לבין הקרבה של אחרי. הכל נעצר, ובאותה הפינה נעמדנו והתחבקנו. זה לא נשמע כמו משהו מיוחד, אני יודעת. אתה שלי כבר כמה חודשים וכל כך טוב לי להיות שלך ככה, אבל עד שלא ישבנו ודיברנו ככה, שעה וחצי על כסאות כחולים בפיצריה ועל הכל, ועד שלא הסתכלת עליי בסרט וניגבת לי את הדמעות, לא יכלתי להרגיש קרובה אליך כמו שהייתי פעם. נכון, אין לנו זמן לדבר ארבע שעות כמו פעם, אבל הנה, באותה הנקודה ההיא, בפינה של היציאה מאולם הקולנוע, כשחיבקת אותי, רועדת בשמלה קיצית באמצע החורף - הרגשתי שוב את הכל. את הכמיהה הזאת לדעת כל סיפור קטן מהילדות וההתבגרות והבגרות שלך, לדעת כל מה שעבר ועובר עליך, ללמוד אותך עד כל הפרטים הקטנים. לשבת ולדבר איתך שעות על שעות, לחקור את הפינות הנסתרות שלך ולגלות לך את שלי. זה למה, באותה נקודה, כשהשפתיים שלך נצמדו ברכות לשלי, ידעתי שאת הרגע הזה, מכולם, אני אזכור. נשיקה אחת מבין אין ספור נשיקות - ודווקא היא הנקודה שלה חיכיתי, כשהצביטה הזו שתפסה לי את הסרעפת עד עכשיו, של געגוע לכל מה שהיינו, געגוע לכל מה שאתה, השתחררה אצלי. ובנשימת ההקלה הזאת חיבקתי אותך וצחקתי, ואת כל מה שכתבתי עכשיו סיפרתי לך כשהנחתי את הראש שלי על הכתף שלך במעלה המדרגות הנעות, ובדרכים העקלקלות במונית השירות, ומול המוכרות בגלידריה הנהדרת. זה לא רק שטוב לי כי אני רואה את המבטים של הנערות הצעירות שמקנאות כשאני מנשקת אותך בהפגנתיות לפעמים, להראות שהנה, פעם אני הייתי המתוסכלת מהצד ועכשיו יש לי את מה שתמיד חלמתי עליו - כי זה לא ה"מה". זה ה"מי", זה אתה, ובתכלס לא באמת אכפת לי מה הילדות ברחוב או הקוראים של הבלוג שלך או אחותי הקטנה חושבים. זה <em>אתה</em>, וכל פוסט שאני כותבת עלינו עדיין מרגיש כאילו אני לא לגמרי מצליחה להעביר כמה שטוב לי איתך, כמה שטוב לי אותך, כמה שאתה משהו כל כך יוצא דופן בעיניי. שאין כלום שדומה לך, ושזה מדהים אותי שאין כלום שדומה לך, כמה שאתה אתה. והמילים שלך מחזיקות את הלב שלי ואותן אני לא יכולה לשכוח, כמו שמעולם לא הצלחתי לשכוח אותך. והמבט שלך אליי, והמבט שלי אליך, כאילו העיניים שולחות כל כך הרבה חום דרכן... ואני יודעת שכל זה הוא רק ההתחלה. וזה עושה לי כל כך טוב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נמשים.&nbsp;</p></div>Mon, 07 Jan 2013 14:04:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13623983http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13623983http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13610595<div align="right" dir="rtl"><p>אני קוראת בפעם השניה ספר - הפעם בגלל שאני צריכה לקרוא. הפעם הראשונה היתה לפני שנה, קצת אחרי שהתגייסת. ואחת הדמויות הראשיות, שנושאת את אותו השם כמו שלך, התקיימה בכל עמוד ועמוד - והרי איך אוכל שלא לגלוש למחשבות עליך כשהספר ככה צועק לי ככה על קיומך. וכשסיפרתי לך את זה בקול ספוג בגעגוע קיומי, אז, בשיחת טלפון נדירה של פעם באמצע הטירונות, אמרת לי (אתה בטח לא זוכר) "אין לך משהו יותר טוב לחשוב עליו?" והלב שלי נשבר לחתיכות קטנות, ואמרתי "איך אני לא אחשוב על זה?"</p> <p>&nbsp;</p> <p>ועכשיו זה לא כמו אז. אני קוראת במיטה, מתחת לשמיכת הפוך האדומה שלי. הטלפון שלי מונח על השידה לידי. אני קוראת כמה עמודים ומשפילה אליו מבט - מדליקה, בוהה בו קצת, כאילו אם אעשה את זה מספיק זמן תתקשר בדיוק באותה השניה ואוכל להגיד "בדיוק חשבתי עליך!". ועוברות השעות, שמונה ועשרים, רבע לעשר, אחת עשרה וחצי, אחת. יש-סיכוי-שאולי-אתה-אמור לחזור סוף סוף היום הביתה, ומבחינתי זה אומר לקום בבוקר בציפייה. אני קוראת עוד כמה עמודים, ועוברת לחשוב על זה שהעובדה שלא התקשרת עד עכשיו אומרת שלא תחזור היום. עוד כמה סימונים של שורות לציטוט - אולי סתם נגמרה לך הבטריה, למרות שזה כבר סתם אופטימי מידי לחשוב. מדביקה סימניות מקטלגות בקצה העמוד בספר - וכנראה שאסתפק בעוד סוף שבוע של להפרד ממך מרחוק בערך ב6 בערב ולא לשמוע ממך עד שבוע הבא. אם כן, זה כבר יהיה הסופש החמישי ברציפות שמתנהל ככה. אוף, אוף, אוף אוף אוף, כמה שאני צריכה את החיבוק שלך, להרגיש במו ידיי את הגוף שלך כדי לוודא שאתה באמת קיים ואתה לא איזה קונספירציה מוזרה שהיקום מנסה להפעיל עליי. תחזור, ולשם שינוי אני אוכל להיות שם בשבילך ולא רק החברה הבלונדינית עם העיניים הכחולות שאתה יכול לספר עליה לחבר'ה אבל לא באמת לראות אף פעם. כבר כמעט שלושה חודשים שאנחנו ביחד - כן, אני יודעת, הזמן טס - מתוכם נפגשנו ארבע פעמים (אנסטסיה, מולאן רוז', לאב אקשלי, בחזרה לעתיד). דרקון שלי, גיבור שלי, נמר מעופף שלי, ראש ממשלה בריטי וחטוב שלי - בוא הביתה. כואב לי אם כואב לך. אני רוצה לרפא אותך במגע, למצוץ ממך את הכאב החוצה, ללחוץ איפה שכואב עד שירגע, ללטף אותך עד שתרדם. ללטף אותך אחרי שתרדם, ואחרי שתתעורר, לא להוריד ממך את הידיים, להרגיע, להרגע. לחבק אותך, רק לחבק אותך, אתה אומר לי מילים שפוצעות לי את הלב כי קשה לך ולי אין מה לעשות ואפילו לא מה לומר. כשתחזור אחכה לך עם שקית אוכל מההורים שלך. עם קוקו בשיער וחזייה בצבע טורקיז, ומקלחת חמה וחיבוקים חמים ואהבה חמה.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>נמשים</p> <p><strong>(אגב, <a rel="nofollow" class="blog" title="צ'רצ'יל שלי" href="../blogread.asp?blog=712040" target="_blank">הוא</a> כותב יותר טוב ממני)</strong></p></div>Fri, 28 Dec 2012 11:35:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13610595http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13610595http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13604349<div align="right" dir="rtl"><p>החלטתי שאני מקנאת בכל הבלוגרים האלו שפשוט כותבים לשם הפריקה, והחלטתי לתת לזה הזדמנות בעצמי. זה לא כל כך קריא בשבילכם, וסביר להניח שאם אני אקרא את זה עוד כמה זמן אני אחשוב שזה בולשיט ובזבוז של שטח איחסון אינטרנטי, אבל עדיין.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>לא ראיתי אותך מהעשרים וארבעה בנובמבר, זה הרבה זמן, גיבורצ'יק (שמתי לב שאני אף פעם לא כותבת עליך בגוף שלישי, פשוט כי אני יודעת שאתה קורא). לא סתם אמרתי שאני כבר שוכחת איך אתה נראה - אלוהים, תחזור כבר ותן לי לשנן בעל פה את סידור הנמשים על הפרצוף שלך כדי שיהיה לי במה להזכר כשתחזור לעוד-קצת-וזהו שבועות קשים. אגוצנטרית אמרנו, ואני אגיד לך גם למה, כשאתה מספר לי את סיפורי הסיוטים-בגשם אני קצת מרחמת על עצמי על זה שאין לי מה לומר כדי לנחם, אתה סובל ומה שעובר בראש שלי זה תזכורות שאין לי זכות להתלונן על הקושי שבציפייה לפגישות איתך כשמשנינו אתה זה שסובל באמת. ועוד חודש אחד ותקבל את התואר הנכסף עם הטפרים והכנפיים - ונצא לטיול, אם תרצה אני אנווט, וכשגשם ירד לא יהיה שם מפקד שיצעק עליך להגביר את הקצב, יהיה שם אותי. וכבר לא נצטרך לשקר שאני בת שבע עשרה, ואני אלבש גרביונים ואאסוף את השיער לקוקו ואספיג את העור שלי בליטרים של בושם תפוחי, וניפגש ונדבר לשם שינוי לא בגישת "אכול ושתה כי מחר נמות", או בגרסה שלנו "חבק ונשק כי מחר צבא", כי לכמה ימים לא יהיה מה לדאוג. בתכל'ס, די עם הפולניות המשתפכת שלי - אין מה לדאוג וזהו! אני חולמת עליך המון - שיחות על שיחות נאמרות בינינו בלילות, אם אתה לא יודע - בהן אני מספרת כל מה שעל הלב שלי וגם אתה מתחפר בי ולוחש לי כל מה שעובר עליך, ולא ברור אם אני חבוקה בזרועותיך או שאתה בשלי. וככה כל השיחות בראש שלי כבר קרו וזה הזוי כי אתה הרי לא מודע לקיומן, והרי במציאות הכל יתרחש אחרתף בעצם - לא אכפת לי, שיתרחשו אחרת - רק שיתרחשו... אני מנסה לשלוח לך מילות עידוד מרחוק ואני לא יודעת עד כמה אני מצליחה. מעניין אם אתה נראה כשאתה קורא את המילים שלי כמו שאני נראית כשאני קוראת את שלך...</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני רוצה לחזור לקנא בעצמי על כמה שאני מאושרת, מה קרה לי בימים האחרונים? אני לא מרוכזת, אני לא יוצאת מהמיטה, אני לא עושה את מה שמוטל עליי. אני לא שולחת מכתבים שהכנתי או אורזת תיק לטיול שאליו אני יוצאת עוד חמש שעות או מודדת את הגרביונים הנהדרים שקניתי בהולנד מסיבה אחת פשוטה - אני עצלנית מידי. כמות הפעמים שאמרתי בזמן האחרון "אבל... צריך לקום בשביל זה", חצי בצחוק חצי ברצינות - היא לא תאמן. ולאלכס ועומר קשה עם זה שהוא התגייס ובמקום לחשוב "הסבל שלי גדול יותר" אני לשם שינוי מנחמת ומעודדת, וניצן מספר לי על בחורה ש"אם היא תמשיך לכבוש אותי ככה בקצב הזה עוד נגיע לחתונה" ובמקום לחשוב לעצמי שאני לא הייתי טובה מספיק אני מדמיינת אותו מחייך ליד איזה רזונת וזה עושה לי טוב, וגל מספרת לי שהיא כבר לא בתולה ואני מופתעת ושמחה ומקנאה למרות שמי היה מאמין שאני זו שאקדים אותה. המון דברים קורים בחיים של אנשים סביבי ולמרות שלכאורה, על הנייר, הכל טוב אצלי, כמו פולניה משהו בי כבד, ואני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. העצלנות הכרונית והדחיינות השיטתית יגררו אותי לבכי ביום מן הימים - כרגע אני סתם אדישה להכל. אדישה לחברים שלי ואדישה ללימודים ואדישה לעצמי ואפילו כמעט אדישה לדן (יש דברים שאי אפשר להשאר אדיש אליהם), אבל יש ימים שהזמן לא זז וכמה סנובית נהייתי שבחורים שמתחילים איתי אפילו לא מזיזים לאגו הרקוב שלי, ובעבודה הזמן לא זז ומכונת הקפה מותירה את הידיים שלי מנומרות בכוויות וחסרות תחושה. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אההההההההה אני רוצה פשוט לדפוק צעקה אחת חזקה רק כדי לוודא שאני עוד מסוגלת, אבל תמיד יש מישהו בבית, או מישהו מהשכנים בבית, ועל מי אני עובדת, כל זה רק תירוץ, אני לא בן אדם משוחרר מספיק כדי לצעוק ככה, או כדי באמת לצאת לרקוד סלסה עם הסטודנט החנון מהאוטובוס, או בכלל כדי לרקוד כשמישהו רואה אותי. שמישהו יבוא ויוציא את המקל שתקוע לי בתחת או יפתח לי את הפה וישפוך לי לגרון אלכוהול ישר מהבקבוק - אולי ככה אני אלמד מה זה ה"שחרור" הזה שכולם מדברים עליו, אולי ככה אני לא ארגיש כאילו כולם חושבים שאני מוזרה כל הזמן, אולי ככה אני ארגיש יותר סקסית (מצטערת, המילה הזאת פשוט נשמעת לי מגוחכת, ובטח שלא קשורה אליי) ויותר עצמי, אולי ככה אנשים יוכלו סוף סוף לראות את העצמי הזה שאני כל הזמן מדברת עליו. אני מתמכרת לישראבלוג וכל מעטפה קטנה&nbsp;שליד הסמל של המייל בסרגל הכלים שלי מקפיצה אותי לראות אם זו עוד תגובה בבלוג או שהצבא מראה סימני התעניינות כלשהם בחסרת ההשכלה שאני. מעניין מה אני אעשה בצבא בסוף (בבקשה בבקשה משהו מרשים ומתגמל, צהל, בבקשה מכם, תשמידו את התולעים שלועסות את הגאווה המתפוררת שלי). ובבקשה שסוף ינואר יהיה שמחה כפולה ולא שמחה מהולה בעצב ורגשי נחיתות, מרפי, או מי שזה לא יהיה שמנהל כאן את העניינים, תנו לי לעבור את המיונים לשנת השירות. תנו לי להרגיש לשם שינוי שאני הטופ של הטופ, ולא השלוש-יחידות-מתמטיקה שתי-מגמות-הומאניות שאני, תנו לי משהו טוב להוסיף לרזומה כי נכון לעכשיו אם מישהו יכתוב את קורות חיי על נייר אני בספק אם מישהו יתרשם. המוצלחת שהחברים שלי עושים ממני לפעמים - זו לא אני, אני בורחת, אני מהאנשים שעוברים כיתה אחרי שנתיים ומחליפים מגמה אחרי חודשיים ושנמאס להם מדברים אחרי שבועיים, ואוי ואבוי איך אני אסתדר בצבא, איך אני אסתדר בחיים! מה אני אלמד לעזאזל, איך בגיל 21 אני אמורה לבחור מה אני רוצה לעשות בחיים? אני רוצה ללמוד קצת מכל דבר, לעזאזל עם הצורך להתפרנס. לעזאזל עם הגשם ולעזאזל עם מקשים סוררים במקלדת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אם לא כל הדשא הירוק הזה בצידי הדרכים, ואם לא האוזניות שמאפשרות לי לברוח מהרעש הטורדני הזה שלא מפסיק לרגע, ואם לא דן שמציל אותי בעצם הקיום שלו (חוסר התוכן בחיים שלי כרגע קצת שוקט כשאני נזכרת שיש לי למי לחכות) וממציא כינויים לכינויים שלי (אני אפילו לא יכולה לכעוס כשהוא קוטע אותי אם הוא משתמש באחד מהם), אם לא כל אלה - אני לא רוצה לדעת איך היו נראים החיים שלי כרגע. כנראה כמו עוד תקופה חסרת רגש לחלוטין של צפייה אובססיבית בעונות שלמות של סדרות טלויזיה מתחת לשמיכה בחדר הכחול והלא מאוורר שלי.&nbsp;הפוסט הזה מזכיר לי בניסוח את הפוסטים שהייתי כותבת בזמנים היותר מדוכדכים שלי. אני לא מדוכדכת. אני סתם אדישה, ובגלל שאני אני זה יוצא יותר מתלונן ממה שתכננתי.&nbsp;עוד משהו שרציתי להגיד? אה, כן. אני מתיימרת לאהוב קריאה הרבה יותר משאני באמת עושה את זה במציאות. כן, אמרתי את זה! (אבל אני עדיין אוהבת ספרים מאוד). עוד דבר שעושה לי את היום - לראות בסטטיסטיקות של הבלוג כשאנשים מגיעים לכאן על ידי חיפוש של השם הקודם של הבלוג. או כשאני הולכת על המדרכה ברחוב ונהגים מסובבים אליי את הראש. או כשאני מקבלת אות חיים מרחוק מהחייל הקרבי-עד-אימה שלי. יש לי צורך להצהיר כמה אני מרגישה חשובה ברגעים כאלה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נמשים</p> <p>ההההההההה כמה שעכשיו יותר קל.&nbsp;</p></div>Sat, 22 Dec 2012 23:49:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13604349http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13604349http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13592633<div align="right" dir="rtl"><p>כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש.&nbsp;</p> <p>ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם.&nbsp;</p> <p>קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?</p> <p>&nbsp;</p> <p>נמשים.</p> <p><em>וואו</em>&nbsp;אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)</p></div>Fri, 14 Dec 2012 17:14:00 +0200Maia.Orani@gmail.com (נֶמָשִׁים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=742410&blogcode=13592633http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=742410&blog=13592633