http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790heCopyright 2013 precious. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13784457<div align="right" dir="rtl">16:45 אני איתך בטלפון ואתה מתעקש שאבטיח לך לגבי מטלה כלשהי שהיא לטובתי. אני מתקשה להבטיח. אני לא אוהבת הבטחות - אני אומרת לך. אתה אומר לי : אני שמח. תכלס זה לטובתי, ואחרי שיחה של שעתיים, בה הרבה נושאים משתנים, אני פולטת בדרך פתלתלה שאני אוהבת אותך. ואנחנו מתווכחים בצחוק אם אמרתי או לא. והשיחה מתנתקת, כנראה כי נגמרה לך הסוללה. ואני מנסה להתקשר שלוש פעמים, ולבסוף שולחת הודעה. אני כזאת מרשמלו, כזאת גבינה. לאחר שעתיים בהן חיוך דבילי מרוח לי על השפתיים, והלחיים שלי אדמדמות ואף מעט דואבות, אני מרגישה שאריות חיוך על השפתיים. אתה חשוב לי. ואתה מתקשר. אתה מנסה לעבוד עלי שאתה אדם אחר, ואני נופלת בפח, ואנחנו צוחקים. אני שוב מחייכת. - - - - - - - - - מחר יש לי מבדקים, אני מתרגשת, אני מדחיקה, אמרת לי לעשות רשימה של הדברים המפריעים לי בפרוטרוט. 20:18 מצחיק, אבל לאחר ארבע שעות של גלישה סתמית באינטרנט, וכאב עיניים לא קטן, אני מתפנה לזה, טוב, אולי עוד דקה. טוב, הנני מוכנה ומזומנה למשימה. * שיקבלו עלי רושם מוטעה, יש לי לא מעט צדדים, בחלקם אני יכולה להיות היפרית בצורה מפחידה, ובאחרים אד</div>Sat, 18 May 2013 16:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13784457http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13784457http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13780210<div align="right" dir="rtl">יום רביעי,15.5.13אתה הקשר האמיתי הראשון שלי, אני מעריכה שאנו יחד כבר חודשיים.שנינו משרתים את המדינה, כל אחד תורם את חלקו. במסגרת הנוכחית, אני לא רואה אותך הרבה, יש בי תחושה שבכל פעם בה אתה חוזר אני צריכה להיות כולי איתך, ואני מצפה לאותו הדבר.אני עוזבת את השאלה האם זה הגיוני או לא, למרות שבעיקרון, אני אמורה לקחת את זה בחשבון.אני מתגעגעת, לא בטוחה לגבי הכותרת. האם אלו געגועים?כאשר משהו בפנים מעט נחמץ ויש מין גוש קטן בגרון, והלב מעט צובט? אני לא יודעת.כרגע אתה נוכח, נמצא לא רחוק, בעיקרון בביתך. אתה אדם, לו מעגלי חברים ומשפחה ועיסוקים. אני מודעת לכל אלה, אם כך, למה זה לא משנה את התחושה?אני רוצה להיות חזקה, לא להזדקק לך, לכבד את פרטיותך.אני לא אוהבת, או שמא כן?לא להציק, לתת את המרחב לו אתה זקוק, כדי למצות את המסגרת בה אתה נמצא.ועדיין, שלושה שבועות זה לא עניין של מה בכך.שאלת אותי, מה ארגיש כשתמשיך להיות רחוק, שהרי בעתיד אתה לא צפוי להגיע יותר. איך אגיב, איך אתנהג. שיתפת כי אתה חושש שאעזוב אותך בעוד כמה חודשים.אמרתי לך שעוד לא התנסיתי במצב, וכי איני יכולה לחזות את עצמי.סיפרת לי על שני זוגות ש</div>Wed, 15 May 2013 09:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13780210http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13780210http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13673072<div align="right" dir="rtl"> אני מודעת לכך שהיום התאריך הוא ה15.2.13 ולא לפני, אך ישנם הרבה קטעים שכתבתי וחשוב לי לשתף. אני אכתוב את כולם עם התאריך למעלה, וקו מפריד אחרי כל אחד. תרגישו חופשי להגיב, אפילו שעבר זמן מה. החלטתי לחלק את זה לשני חלקים, אמשיך לעבוד על ההקלדה. =) יום ראשון 22.4.12 אמא שלי מזה כמה דק' אני מסתובבת במכינה עם המחברת, יודעת שצריכה לפרוק ולא מוצאת את עצמי.עכשיו 8:20, בעוד עשר דק' תתחיל משבצת. אתמול היו לנו עוד חודשיים בדיוק לסיום המכינה וזה מוזר. כואב לי הצוואר. התקשרתי אל אמא הבוקר, חיכיתי עד 7:10, קמנו כולנו למד"ס לפני, לכן הייתי ערה. הייתי קצרה. גם היא משום שהבקרים שלה מדודים ולחוצים לקראת העבודה. קבוצה של ארבע מהמכינה סידרו עכשיו את הכיתה, גם אני יכולתי לעשות כך, אך אני יושבת במרכז, אוחזת ספל קפה שחור כנראה עם הל ומסניפה. אני מעט מסוחררת כי נשמתי יותר מידי. בקיצור, לא הייתי רגועה וסובלנית, גם היא לא, רק שבמקרה שלה היא עברה במהירות לצעקות. נהייתי חסרת סבלנות משום שרק רציתי שני מספרי טלפון, קיבלתי יותר ממה שחיפשתי זה בטוח.לא נגררתי לתגרה למרות שלרגע כן, היא המשיכה להתלהם ובזמן שצע</div>Fri, 15 Feb 2013 00:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13673072http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13673072http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13527549<div align="right" dir="rtl">יום שבת 27.10 2:25 אני יושבת וכותבת בבית החייל בחדר המחשבים. ממש מוזר לי ואני מרגישה צורך לכתוב על כל מה שעובר עליי, או לפחות לנסות לעשות קצת סדר במחשבות שלי. אתמול אבא התקשר אלי בשעה 9:20 בערך לבית החייל וממש צעק עלי. נרתעתי ולא ממש הגבתי לו, רק הקשבתי.הוא אמר הרבה דברים נכונים וקשים, אני חושבת שזה עזר לי לשפוך עוד קצת אור על המערכת יחסים שלו ושל אמא. מרגיש לי כאילו הוא יודע את הטוב יותר ואחרי העבודה שהוא עשה על עצמו בקיץ הזה הוא הבין שזה לא עושה לאף אחד שטוב שהוא אומר את זה, אבל אתמול זה קצת התרופף לו. עצבן אותו שלא עמדתי במילה שלי, והוא אמר לי בעצמו - שזה בסדר גמור שאחשוב שאבא שלי עושה הר מעכבר. אמרתי לו אתמול שאתקשר אליו כשאגיע בערב לבית החייל. הוא לא מרגיש טוב מיום רביעי, ואתמול הוא הרגיש עוד פחות טוב, יצאתי בסביבות שבע. הוא אמר לי שהוא היה לחוץ וממש דאוג, שהרי הייתי צריכה ללכת לתחנה המרכזית בלילה ומשם לעלות על מונית שירות וזה לא דבר בטוח בעיניו - כך אני הבנתי ממנו. מה שתכלס נכון, זה באמת לא בטוח. אני חושבת שהדבר שהכי הפריע לי זה שלא באמת ציפיתי ממנו לכזאת דאגה, כמות הרגשות ש</div>Sat, 27 Oct 2012 14:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13527549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13527549http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13232027<div align="right" dir="rtl">אלוהים, למה תמיד קוראים לך כשנמצאים במצוקה, לך או זורקים ג'יזס לאוויר, סתם כך, כמו קריאת תבוסה.למה קוראים לך אם אתה בכלל לא שם, ואם היית אתה חושב שהיית עוזר? לי לא נראה כך. בהתחשב בהיגיון הבריא שלי עד כה, אני בעצם מפנה את השאלות האלו לעצמי. או לגורל? הרי אין לי אף אחד מלבד עצמי, עצוב כמה שאמא שלי אטומה ואני באמת כל כך מבולבלת מהמצב בבית. אני יודעת שהוא מעט חריג, אבל ההתנהגות של כולם גורמת לי לחשוב שזו אני הפגומה. יש התעלמות כללית מהכול וזה ממש מעצבן. אמא שלי הרגע אמרה, ואני מצטטת מחוץ להקשר " אני לא מקשיבה לאף אחד". אני יודעת שזה שגוי לפרש מחוץ להקשר(אמרתי לה שהיא לא מטפלת באח שלי הבינוני) אבל, ממה שאני מבינה, אם זו דרך ההתמודדות שלה, לא להקשיב לאף אחד ולעשות את מה שהיא רואה לנכון היא מפספסת המון. יש המון תחומים שכל אדם יכול להיוועץ בהם, להיעזר ברצונם הטוב של מכריו.וחבל שכך.אני באמת מרגישה פגומה, שלשום היא רצתה לדבר איתי כשכביכול נרגעתי, אך לא הסכמתי לשמוע אותה. קראתי לידיד שלי וישבנו בקרבת הבית. הוא אמר לי שאני חיה בסביבה עויינת ושיש לי שתי אפשרויות, האפשרות הראשונה הנה להמשיך כך ולא</div>Fri, 27 Apr 2012 11:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13232027http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13232027http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13229703<div align="right" dir="rtl">אני מקונננת. הרוב על עצמי, אני מתייפחת מכול הלב, וצעקתי מקוטעת, מלאת שברים. קרועה. אני נשמעת כאילו התנקשו בחיי כל משפחתי, והצעקות ההיסטריות של "מטומטמת" בקולי קולות לא מעידות על שפיותי. איך קוראים לכך אני לא יודעת. בתחילה ידעתי לקרוא לזה התעלמות, או שיטת חינוך שונה, כעת אין לי מילים, אין לי שם. הוא תמיד מקלל אותי קללות של אספסוף, קללות רצחניות ובי נשבעתי כי אינני מגזימה. תנועות מגונות גם כן מתלוות לטקס הנ"ל. ומכות. זה התחיל מזריקת דברים פשוטים כגון בקבוקים ריקים, כריות, מגבות, גולות, גושי פלסטלינה, סטיקלייטים. כולם פגעו, כולם הכאיבו, כולם צרבו בתוכי השפלה. זה המשיך בדחיפות, דחיפות כוחניות, מלאות כוונה, זעם עצור המשוחרר כלפי האדם הלא נכון. דחיפות המנתקות את רגלי מהריצפה ומעיפות אותי הלאה כמטר ויותר, הגורמות לי להשתפשף על הריצפה, להיתקל בחפצים, להיזרק אל עבר ארונות וקירות. והיום, הוא העיף אותי מהספה והתגוננתי בבעיטות, הוא שלח אגרופים, הם לא פגעו, אך המצב המשפיל הפגיע, קרע בי משהו. אחר כך, רועדת מעצבים וצורחת בקולי קולות, למה את לא עושה כלום? הוא מרביץ לי, למה את לא עושה כלום. צר</div>Wed, 25 Apr 2012 21:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13229703http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13229703http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13229110<div align="right" dir="rtl">וכל כך עצוב לי שזה מה שמאפיין אותו. כולם ציניים, זה גורר הרבה עצבים. האחים שלי תמיד מקטינים ראש, וזה גורר עוד עצבים מאמא שלי. ישר מרגישים את זה, איך שנכנסים.</div>Wed, 25 Apr 2012 15:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13229110http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13229110http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13225789<div align="right" dir="rtl">כולם יושבים וכותבים יומיות, או לפחות כך זה נראה לי. זה מצחיק, כולנו מתיימרים לנהל את הזמן שלנו נכון ולבסוף מוצפים בשלל דברים ושוכחים מאלו שקרובים אלינו. לא כולנו כאלה, אני לא אוהבת הכללות, אבל מי כן, ומי לא משתמש בהן. מרסדס בנד מלך הראפ של ירושליים ברקע וחושבת לעצמי, להשתמש בקטעים הכתובים או ללכת לויקיפדיה כמו שעשיתי בעבר, לחפש את תאריך היום ולמצוא משהו מעניין, הרי שניהם טובים. יושבים במועדון, כל אחד עם הלפטופ שלו, עסוק בעינייניו ומקביל חושב על כל מה שנשאר, על כלום, על כך שרעבים ויש מלא דברים. אולי לא אישן הלילה.. שאלה לגיטימית לחלוטין בתקופות לחץ, ומבדר שכך. וכעת שומעים cheek to cheek , מדהים איך המוסיקה משפיעה עלי וכמה שזה חביב. יושבת וחושבת אולי להעלות את זה ליומיות, מבינה שעדיף להעלות לבלוג. יאללה נעלה ונחזור לעבודה, בהצלחה ;)</div>Mon, 23 Apr 2012 19:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13225789http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13225789http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13219076<div align="right" dir="rtl">יום חמישי 10:10 19.4.12 הצפירה שלי בד"כ היא נוקבת וחזקה, עושה לך מערבולת בתוך האוזן, מציפה אותך בצלילים עיליים. והשנה היא חלשה ומרוחקת, וצריך להתאמץ מעט בהתחלה ובסוף,צריך להתרכז כדי לשמוע, וזה מוזר כי זה כאילו שהכול מתנדף, מטשטש ונחלש. התחושה היא שהזכר דוהה ועימו החשיבות. לא דנים מספיק, ומי אוהב לדבר על זוועות.אני לא ארצה להתחיל להתעמק, זה קשה וכבד וכל כך נחוץ. אני לא מתכוונת להפוך ל"זומבי שואה" ואם המינוח מקשה על מישהו, גם לי לפעמים קשה עם מינוחים. אני לא מתכוונת להפוך את הדבר למשוש חיי וסיבת קיומי לזמן הקרוב. זה קשה ומאוד, למסע לפולין לא יצאתי גם בגלל הקושי, היועצת השכבתית גמרה אומר כי אינני מתאימה למסע " רגישה מידי" לדבריה. כשהקריאו עדויות או קטעים מניצולים ונספים, לא יכולתי שלא לדמיין זאת בראשי ומי רוצה להיות נוכח שם? אף אחד. זה היה מציף אותי. הייתי בוכה. אני קוראת כעת את " אישה בורחת מבשורה", לא יכולתי שלא להזדהות בתחילה כשאורה דיברה כלפי אברם על נפש של אומן. באמת שהזדהיתי, אותו פחד בעת הצגת יצירך, עוד נסער, וכל דבר קטן מתסיס, הרוב מנוכר. אתמ</div>Thu, 19 Apr 2012 22:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13219076http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13219076http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13219035<div align="right" dir="rtl">יום רביעי 18.4.12זה מעצבן אחרי שאת יומיים בבית עם חברים, מבלה, חווה, מכייפת ואז חוזרת למציאות, למכינה.זה מבאס כשאני יכולה להגיד בפה מלא שלאחר כמה זמן עבר מספטמבר? 8 חודשים עוד אין לי עם מי לדבר.אני לא מתכוונת להסתחבקות קלילה, שיחת חולין, שיתופיות בעומס או סתם רביצה משותפת, אלו קיימים. אולי אני מצפה ליותר מידי והרי ידוע שציפיות זה דבר אסור, אסור כי זה פוגע.אני רוצה אדם איתו אוכל לדבר כששמח, כשעצוב וכשדבר מה חשוב.כואב לי במרפק, במפרק האם זהו עוד מוקד לתסמונת המפרקים הגמישים?צריך לבדוק.אחרי האופוריה בבית, בעצם לאיו דווקא הרי יש את אחי, ובכל זאת הפוגה מבורכת, קשה לחזור למכינה. היום פיספסתי שלושה אוטובוסים ואני לא יכולה להגיד שבמקום כלשהו זה לא היה מכוון, כאשר דיווחתי לראש המכינה בשעה 12:10 כי בעוד שלוש שעות אהיה בצפון, פרסתי לפניו סיפור בדוי ושמעתי את האכזבה בקולו וכמה לא אחראי הדבר מצידי, חשבתי במקביל, כמובן שלא וכי זה היה מכוון.תמיד לקראת הסוף קשה לי, חדל קשקשת, ביוני ב21 סיימתי פה. זה אמור להוות תקווה כלשהי אך משום מה זה נאמר ממקום מודחק כלשהו, אני לא באמת רו</div>Thu, 19 Apr 2012 21:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (precious)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=739790&blogcode=13219035http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=739790&blog=13219035