http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000סתם עוד פסיק בים הבלוגוספירהheCopyright 2013 איתי~. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13813468<div align="right" dir="rtl">לפעמים בא הרגע הזה שמפוצץ הכל. הרגע שגורם לך להבין שאתה כבר זמן רב מדחיק משהו, ולא באמת שמת לב מה הולך סביבך. ואז בא הרגע הזה, ואתה קצת בשוק, אבל בעיקר יודע שאין ממש דרך חזרה. יש בחורה אחת שאני מכיר כבר בערך ארבעה חודשים. הקשר איתה הוא הדבר הכי איטי ומהיר שאני זוכר. בניגוד לקשרים אחרים שהיו לי, בהם הכל הפך להיות אינטנסיבי ועוצמתי תוך כמה ימים, איתה זה היה שונה. השיחות היתה היו שיחות של סתם. לא סתם מבחינת התוכן, הן דווקא היו מעניינות וסוחפות. הן גם היו מאוד ארוכות, ופתאום מצאתי את עצמי מבזבז על הפייסבוק 4 שעות באמצע הלילה בחלון שיחה איתה. סתם מבחינת החשיבות שלהם. או יותר נכון, סתם מבחינת הקצה. לא הרגיש כאילו זה מקדם אותנו למקום כלשהו. אנחנו הינו מדברים המון, אבל רק אחרי חודשיים (שהם בחישוב פשוט, בערך 80 שעות שיחה) עלה בכלל הרעיון להרים שיחת טלפון. אני חושב שזה דווקא גרם למשהו די מוזר. התקדמנו לאט אבל בביטחון שכזה. זה גרם לי מאוד להקשר אליה, אבל מבלי לשים לב באמת. כל התחושות האמיתיות היו בתת-מודע ושום דבר לא יצא החוצה. לפני קצת יותר מחודש הייתי אצלה והינו קצת עייפים.</div>Thu, 13 Jun 2013 15:18:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13813468http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13813468http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13776452<div align="right" dir="rtl">תל אביב. עיר האפשרויות האינסופיות. העיר בה יש הכל מהכל והרחובות שוקטים רק בשעות הבוקר המאוחרות. תל אביב תמיד קסמה לי. אולי כי גדלתי במקום מרובע ומייאש שלא נותן לך ביטוי עצמי. לפחות לא ביסודי ובהתחלת חטיבת הביניים. תל אביב נתפסה אחרת בראש שלי. היא קולטת לחיקה מספר רב של יצורים השונים אחד מהשני בתכליתם ובאופים. לתל אביב יש קסם שמושך זרים רבים. כך מצאתי את עצמי כבר בכיתה ז' משוטט בעיר הזאת. אני חב את חיי ואת כל האופי שלי לה. כל השורשים התחילו כאן. תל אביב קיבלה אותי כמו שאני ונתנה לי לפרוח ולגדול להיות האדם שאני היום. מתישהו תל אביב הפכה להיות עיר של עבר. עיר של זכרונות ושל מומנטוס. כשגיליתי שאני הולך לשרת בת"א בשירות שלי, הייתי שמח. כ"כ שמח לגלות שאני יכול לחזור אל העבר. למרות שזה אחרת, האנשים שונים, יש קצת יותר סודנים, והרמזורים באבן גבירול הם הקצרים ביותר בעולם. העבר במרחק נגיעה. אין דבר מספק יותר עבורי מלהסתובב בעיר המרגשת הזאת. פה התנשקתי פעם ראשונה והרגשתי בעננים. פה השתכרתי פעם ראשונה וחיבקתי עץ. פה העלבתי אותך, ממש בטעות. פה ביקשתי סליחה אמיתית מכל הלב, בפעם הראש</div>Sun, 12 May 2013 01:11:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13776452http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13776452http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13745624<div align="right" dir="rtl">בואו נשחק משחק. נראה למי הכי אכפת. נראה מי הכי רגיש, מי הכי מבין. מי מסוגל לבכות בטקס. מי יפרסם סטטוסים עם המילים הכי יפות והפתגמים הכי מרגשים. מי עוד שניה יכנס כאן לדיכאון כרוני. מי יתגאה במדינה ובמולדת ובצבא ובשירות שלו. מי יגיד שהוא הכי גאה בעולם להוולד, לחיות, לחוות, לשרת, ולמות בארץ ישראל.<span style="color: #37404e; font-family: 'lucida grande', tahoma, verdana, arial, sans-serif; font-size: 13px; font-style: normal; font-variant: normal; font-weight: normal; letter-spacing: normal; line-height: 18px; orphans: auto; text-align: left; text-indent: 0px; text-transform: none; white-space: normal; widows: auto; word-spacing: 0px; -webkit-text-stroke-width: 0px; background-color: #ffffff; display: inline !important; float: non</div>Tue, 16 Apr 2013 01:41:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13745624http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13745624http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13726693<div align="right" dir="rtl">אני וספורט מעולם לא הינו חברים טובים. ריצה זה מעצבן, משקולות זה קשה, להזיע זה מבאס, ומאיזה מוטיבציה אתחיל להתאמן בכלל. בראש שלי - אנשים שעשו ספורט היו כאלה שרצו לפתח את הגוף שלהם. כדי להרשים בנות, כמובן. כאילו שלמישהו בגיל שלנו אכפת מבריאות. לפני מספר שנים, היתה מישהי שהצליחה לתסכל אותי כהוגן. לא הצלחתי להבין אותה בכלל. הבית של סבתא הרגיע אותי. הינו מבקרים את סבתא קבוע בימי שישי, ופתאום הכל היה טוב יותר. לא כי אני כזה אוהב את סבתא. לא יודע, היא בסדר וזה. אבל פעם אחת כשהתעצבנתי ממש ונסעתי אליה, קלטתי משהו. הייתי נוסע באופניים באופן קבוע לסבתא. לא בגלל הכושר - לאוטו של אמא היה ריח שעשה לי בחילה נוראית. אבל כשהייתי נוסע הייתי נרגע מהמחשבות שלי. מאז התחלתי באופן קבוע לצאת לרכיבות כשהייתי טרוד, וזה היה עוזר קצת. האקסטזה האמיתית הגיעה באיזור הצבא. איפשהו באיזור האימונים לקצונה הבנתי שאני צריך לעשות ריצת 2,000 תוך זמן סביר. זמן סביר זה לפחות 8:30, אם לא פחות. בטירונות עשיתי את זה באיזור ה-14 דקות. חייבים להתחיל להתאמן. בהתחלה בתוך המכון, אבל רציתי לנסות פעם אחת לרוץ בחוץ. בפע</div>Sun, 31 Mar 2013 22:07:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13726693http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13726693http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13692491<div align="right" dir="rtl">שבוע שעבר ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצעוד לכיוון הבסיס. ראיתי מרחוק ידידה מפעם. מישהי שלא דיברתי איתה כמה שנים. במקרה כזה, התגובה הטבעית שלי היא פשוט להתעלם. להשפיל מבט, להתרחק קצת אל הצד השני של המדרכה, לשחק לרגע עם הפלאפון כשהיא עוברת. לפעמים בסיטואציות דומות אני קולט שזה גם מה שהצד השני עושה. הרבה יותר קל להתעלם. להגיב יכול להיות מוזר. להגיב יכול לגרום לקשר לחזור. וזה לא דבר שאנחנו תמיד רוצים. אבל בכל זאת... אולי. מה כואב להיות נחמד ולפתח שיחה של דקה או שניים? בלי התחייבות, בלי חותמת. האמת העצובה היא שיש לי נטיה לסנן. מה זה נטיה... זה המצב הנתון. ככה טבעי למוח שלי לפעול. אם יש דרך כלשהי להתחמק מהשיחה, ואם יש לי איזה תירוץ הגיוני בראש, זה כנראה יקרה. מאז שאני זוכר את עצמי אני כזה. לפחות מגיל 12 או 13. וכשמשהו הופך להרגל במשך כל החיים, קשה להתנער. ואני לא יודע להגיד למה. פשוט קל יותר לוותר מלנסות. והדרך לאושר לא עוברת שם. אני חייב לעשות את השינוי הזה ולהפסיק לסנן. אני חייב לעשות את השי- "איתי?" "דיי, אני לא מאמינה, איתיוש, כמה שנים עברו!" במקום שבו אני נפלתי,</div>Sun, 03 Mar 2013 02:46:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13692491http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13692491http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13661043<div align="right" dir="rtl">ישנה אחת, ישנה אחת. עוד אחת, ועוד אחת. אחת זוכרים יותר, אחת פחות. אחת הכל, ואחת כלום. והזמן עושה את</div>Tue, 05 Feb 2013 02:22:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13661043http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13661043http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13640411<div align="right" dir="rtl">שאלתי פעם למה הקשר שלנו כל הזמן מתנתק. אם אנחנו נהנים אחד עם השניה, איך זה שחודשים יכולים לחלוף מבלי שאנחנו מחליפים מילה? ואת אמרת שאנחנו חיים חיים אחרים. יוצאים למקומות אחרים, מכירים אנשים חדשים, והולכים בדרכים שונות. כל אחד במקומו שלו. טבעי שקשרים יחלשו לפעמים, אפילו עד לרמה של נתק מוחלט. אבל אם זה קשר אמיתי, אז כשיתחדש הקשר, כל האנרגיות של הקשר יחזרו. גם אחרי חודשים של נתק. כנראה גם אחרי שנים. ואז ממשיכים בדיוק מאיפה שהפסקנו. מדהים איך רגע קטן מציף דברים שהייתי בטוח שנשכחו ממזמן...</div>Sun, 20 Jan 2013 01:42:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13640411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13640411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13623699<div align="right" dir="rtl">קצת אחרי שהגעתי ליחידה, הגיעה בחורה חדשה. בגדול כל פעם שמגיעה בחורה יש התלהבות מוגזמת. אולי כי זו יחידה של בנים? נה, בעצם בכל מקום יתלהבו מבחורה חדשה שמגיעה. היא לא היתה אחרת. כולם התלהבו ממנה כמו מגשם ראשון. אבל זה לא שרד הרבה. בדר"כ כשמגיעה בחורה אחרת, הישנה כבר נהיית קצת פחות פופולרית. לי זה טוב, כי אז אני יכול אולי להכיר את האדם קצת יותר מקרוב. כשכולם מתקיפים את הבחורה כעופות מורעבים, היא ישר נסגרת וננעלת, או שסתם מפתחת אגו עצום. מזה קשה להוציא מעבר לשיחת מסדרון. אבל קצת אחרי, כשנפתחה קצת לעולם והתנתקה מהאגו, הצלחתי להחשף אליה קצת. בחורה עדינה ושקטה. אבל רציונלית בקטע מפחיד. משוקלת והגיונית. נראית כ"כ בטוחה בכל דבר שהיא עושה. אחרי כמה חודשים היא פתאום נעלמה מהיחידה. התברר קצת יותר מאוחר שההורים שלה התאבדו. זה נוראי. להפוך ליתום בגיל 20. במשך המון שנים חשבתי שאוכל להסתדר יופי בלי ההורים. אני עצמאי, מסתדר לבד, מתקשר לאמא מתוך חובה פעם בכמה ימים... כן, הטייפ של הבן כפוי-הטובה. חשבתי שלהסתדר לבד מקנה לך עוצמה וכוח. אני עדיין לא חושב שזה שונה. אבל המחשבה של לאבד את ההורים</div>Mon, 07 Jan 2013 02:36:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13623699http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13623699http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13588864<div align="right" dir="rtl">אני כועס. לא בטוח על מה או למה. קשה בעבודה, ויש המון לחץ. יש עלי יותר מדי משימות ואחריות. ואני משקיע את כל כולי בעבודה, אבל זה גדול עלי. כבר כמה ימים שזה ככה. הצבא מצליח לדכא אותי לגמרי. אני לא מכיר את הצד הזה בי. מעמיסים עלי יותר מדי, או שאני נותן להם להעמיס עלי יותר מדי. Anyhow, אני חייב לתקן את זה איכשהו. אלוהים יודע מאיפה קיבלתי את ההרגל הזה להתנשק עם מישהי ובאמצע צצה לי בראש תמונה של אחרת. הכרתי היום מישהי ממש חמודה. עשתה רושם ממש טוב, הסתובבנו כל הלילה יחד וממש הרגשתי שיצא מזה משהו. אבל היא מתחילה עכשיו מכינה צבאית וסוגרת פעם בשבועיים. מה שכן, זה כבר גרם לי להרגיש טוב יותר. נראה כאילו הייתי מכובה ליותר מדי זמן... אני לא מאמין שזה קרה. היתה אצלי בשבת אחרי כ"כ הרבה זמן של מסרים סותרים ומשפטים שמשתמעים לשני פנים. היה נפלא, היה מתוק. היה מוזר כמה לא מוזר זה מרגיש. כמה טבעי זה מרגיש. תחושה שאני יכול להגיד בכנות שלא הרגשתי המון זמן. שוב הדביקי, ושוב הoverly-attached-relationship הזה. וזה קצת מפחיד. חששות וחששות - הכל חששות. אתה מפחד להרוס את זה. לא ב</div>Tue, 11 Dec 2012 23:27:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13588864http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13588864http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13536077<div align="right" dir="rtl">מי אתה, מר איתי?מה מקומך בעולמנו? מה תפקידך? זו שאלה טובה.בתקופה האחרונה (קרי, בשנתיים האחרונות) אני משקיע יותר מדי בעבודה. השגרה והזמן עושים את שלהם, ואין לי באמת זמן להשקיע בעצמי כמו פעם. לא מספיק כדי לגרום לצדדים המוזרים לצאת שוב.עד כדי כך שכמעט שכחתי שהם קיימים. לפני חודש בערך עשיתי בדיקת דם תקופתית. לקחתי ידידה שלי מהבסיס ואמרתי לה שיכול להיות שאתעלף ואאבד הכרה. זה תמיד קורה לי בבדיקות. למה? כי אני צמחוני, ולצמחונים לוקחים הרבה מבחנות, כדי לבדוק המון דברים. לכן אני מאבד הרבה דם, ומרגיש חלש ועלול להתעלף. "אז אתה פשוט מפחד מדם, מה אתה מחרטט?" "לא, באמת. לוקחים לי המון מבחנות." "זה אפילו לא חמישית מהכמות שלוקחים בתרומת דם סטנדרטית" חקרתי קצת. הבדיקות שלי טובות, אין לי שום מחסור בהמוגלובין או משהו. התעלפות מכמות כזאת קטנה של דם יכולה להיות רק פסיכוסומטית. זה פחד עמוק שחבוי בי. לא מדם. דם לא מפחיד אותי. אני נפצע פה ושם, ואין לזה שום השפעה עלי. גם הדקירה לא מפחידה. זה אפילו מצחיק אותי קצת. אבל אחרי כמה מבחנות הכל משתנה. אני לא מצליח לשמוע כלום, רואה רק לבן בעיניים. דווקא לב</div>Fri, 02 Nov 2012 19:47:00 +0200akari.il@gmail.com (איתי~)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=700000&blogcode=13536077http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=700000&blog=13536077