http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981heCopyright 2013 She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12875625<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: medium;">"לא ידעתי שאתה מנגן בגיטריה," אמרתי בעודינו ישובים אחד מול השני, אני מול ג'ייסון על המיטה בדירה שלנו. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, כמה קרני שמש כבר הספיקו לחדור לחדר דרך התריסים שכיסו את החלון הבודד שהיה בו. הנחתי את ידיי מעל עיניי, מסתנוורת מעט. ג'ייסון היה מרוכז בגיטרה שלו. "מקשיבה?" שאל ואז התחיל לנגן מנגינה נעימה. הבטתי באצבעות שלו שזזו ללא הפסקה על המיתרים ובמפרט פורט עליהן. "זה מדהים," מלמלתי, מרוכזת כל כולי במוזיקה. במהלך הדקות שבהן ניגן פשוט נשענתי אחורנית על המיטה, נותנת לעצמי להרגע מהכל. לאחר שסיים לנגן הושטתי את ידיי קדימה. "מה?" הוא שאל. "תתן לי לנסות?" חייכתי. אף פעם לא ניסיתי לנגן בשום כלי נגינה אבל מי יודע, אולי נולדתי עם זה. הוא הושיט לי את הגיטרה בעדינות. הידקתי את אצבעותי על כמה מיתרים ואז פרטתי עם המפרט עליהן כמה פעמים.<br />"דיי, מספיק!" צחק ג'ייסון, חוטף את הגיטרה מידיי. "אני גרועה!" אמרתי בעודי מתרוממת מהמיטה. "אני אפרוש להתקלח ואז אני צריכה ללכת לעבודה החדשה שלי. אל תפסיק לנגן." <br />נכנסתי למקלחת, לא שוכחת להזהיר את ג'ייסון שאם יכנס באמצע זה יהיה יומו האחרון. הוא הבטיח שלא יזוז ממקומו. קצת הפריע לי שאין דלת אבל למזלי היו וילונות שהסתירו את האמבטיה. הפעלתי את המים החמים ונכנסתי בזהירות. 'חופשיה' חשבתי לעצמי. אני סוף סוף חופשיה. לא חייבת כלום לאף אחד. זה מה שהיה חסר לי כל החיים. ידעתי שאני צריכה להיות מדוכאת ואולי להרגיש כעס כלפי אבא שלי, אבל לא הייתי. אולי זה מה שהיה חסר לו. אולי הוא בסך הכל חיפש חופש. חופש ממחויבויות כלפיי, חופש ממני. הבנתי אותו, או שאולי רק ניסית להסביר את התנהגותו. יכול להיות שהוא היה סתם אלכוהוליסט אגואיסטי, אני באמת לא יודעת. <br />יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת בלבד. ג'ייסון עדיין ניגן על הגיטרה ולא זז ממקומו כמו הבטיח. "מעלפת," הוא אמר כשקלט אותי עומדת מולו. גילגלתי את עיניי וחטפתי סוודר ומכנסיים מהמזוודה שהבטחתי לעצמי שאני אפרוק היום בערב ומיהרתי חזרה לחדר האמבטיה. "מה התוכניות שלך להיום?" צעקתי, מנסה לעלות על עוצמת הקול שבקע מהפן שאיתו ייבשתי את שערי. "אני אלך לנגן קצת בתחנת הרכבת ואז אלך לאסוף אותך מהעבודה. באיזה שעה את מסיימת?" שאל מהחדר השני. חייכתי אל בועתי שבמראה. יאסוף אותי, המילים האלו גרמו לחיוך להתפשט על פניי. "כנראה שבסביבות חמש," עניתי. יצאתי מהחדר, לוקחת את מעיל החורף שלי שהיה תלוי על הדלת ובעודי מתכוונת לצאת נעצרתי לרגע. הסתובבתי והתקרבי אל ג'ייסון, מנשקת אותו נשיקה ארוכה ורק אז יוצאת במהירות.<br /><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/17778367/tumblr_luq0t5oPX71qc59cbo1_500_large.jpg" alt="Tumblr_luq0t5opx71qc59cbo1_500_large" /><br />את החודש וחצי הבאים העברנו באותה דרך. רוב ימי השבוע הייתי הולכת לעבודה בחנות אבל כשהבית ספר התחיל לעשות בעיות הייתי חייבת להוריד בשעות העבודה. התחלתי לעבוד רק אחרי בית הספר. לפעמים הייתי מבריזה מבית הספר ונוסעת לבקר את ג'ייסון. הוא היה מנגן בתחנת הרכבת התחתית במשך הימים. היינו יושבים ביחד קרוב למדרגות הנעות, הוא מנגן ואני מקשיבה ואומרת תודה לאנשים שזרקו מטבעות. מאבא שלי לא שמעתי כל הזמן ההוא. הוא לא היה יכול למצוא אותי גם אם היה רוצה בכך. לא השארתי שום דבר, שום מספר טלפון ושום כתובות אחרי שהוא גירש אותי. ובקרוב גם אשתחרר ממנו לתמיד, עוד חודש ואהיה בת 18. אומנם אני עדיין לא יכולה לקנות אלכוהול בעצמי אבל לפחות מהמחויבות לאבי אשתחרר לתמיד. <br />אף אחד בבית הספר לא ידע לאן אני נעלמת תמיד וגם לא היה להם אכפת ממני או לי מהם.&nbsp; הרגשתי שאנחנו באים מעולמות שונים. בזמן שאני הייתי "היי" במשך ההפסקות הם היו מדברים על הנרגילה שאתמול רק בפעם הראשונה בחייהם ניסו. הרגשתי שיש לי יותר "ניסיון" מכולם. הייתה לי רק חברה אחת, קראו לה ליביה. היא הייתה ילדה חדשה בבית הספר והיא הגיעה מקנדה. היא הייתה כמוני, אפשר להגיד. בקנדה היא הייתה מעשנת גראס כל הפסקה, זאת הייתה מין מסורת אצליהם. התלהבתי ואמרתי שככה הייתי עושה עם החברה הכי טובה שלי שעזבה. התחלנו את המסורת מחדש. עדיין לא סיפרתי לה על ההתנסות שלי בהרואין, לא רציתי להריץ שמועות בבית הספר למרות שזה היה ברור שהרוב כבר ידעו את האמת. גם צוות בית הספר ידע, ככה גיליתי זמן קצר אחר כך כשהעיפו אותי בגין "שימוש בסמים בתחום בית הספר". כולם ידעו ולאף אחד לא היה אכפת. אף אחד לא ניסה לנסות, כולם פשוט התעלמו. זאת הדרך של האנשים להתמודד עם בעיות, מתעלמים מהם. אחרי שהועפתי מבית הספר חזרתי לעבוד כל היום. את הקשר עם ליביה לא ניתקתי, היא הייתה באה לבקר אותי בעבודה לפעמים כשהייתה יותר מידי מסטולה בשביל להיכנס לשיעורים. <br />"ליבי!"קראתי בשמחה שיום אחד ליבי נכנסה לחנות שרוב הזמן הייתה נטושה מלקוחות, מי הרי צריך דם נחשים בימינו? (וגם אני תמיד הייתי בטוחה שזה קטשופ מדולל במים.) &nbsp;<br />"היי יפה! איך הולך?" היא צחקקה והתהלכה בחנות הקטנה, בוחנת את כל הפריטים המוזרים שמכרו שם בפעם האלף בערך. היא כבר הכירה הכל בעל פה אבל תמיד הייתי חייבת להסתובב ולהעיר הערות על המוצרים. "מי לעזעאל קונה רגלי יתושים? תהרגו יתוש לבד וזהו!" היא קראה הפעם. צחקתי וקראתי לה לבוא לדלפק. "מה הפעם? זה המורה לאנגלית או למתמטיקה שעיצבן אותך?" שאלתי בציניות. היא גילגלה את עינייה. "זה כלום. אני פשוט בבאסה בזמן האחרון והגראס הזה לא עובד כבר כמו שצריך," היא נאנחה. "תגידי, מה לעזעאזל את מעשנת שאת כל הזמן בעננים?" היא צחקה למרות שהייתה טיפה של רצינות בנימת הדיבור שלה. <br />"כאילו שאין מספיק שמועות בבית הספר," עניתי באדישות. היא הביטה עליי ברצינות. הבטתי עלייה חזרה. היו לה עיניי מדהימות, בצבע זית יפיפה. ליביה הייתה ילדה מיוחדת בכללי. היא אולי הייתה קנדית אבל היה לה יופי מזרחי. היא הייתה כהת עור והיה לה שיער שחור מתולתל. היא הורידה את מבטה ממני לכיוון הצמיד שלה והתחילה לשחק איתו. "פשוט שמעתי מזאק שאת עושה הרואין, והוא גם עשה, ככה הוא אמר לי ואמר שזה פשוט מדהים אבל לא רצה לתת לנסות איתו."<br />הבטתי עליה באדישות. "אני עושה פעם ב-" עניתי בקצרה. היא הביטה עליי בציפיה. נאנחתי והסתובבתי, מתחילה לנקות את הצנצנות סתם בשביל למצוא תעסוקה לידיים. "אני יודעת שאני לא יכולה למנוע ממך לנסות אבל באמת, מכל הלב אני אומרת לך כחברה לחברה, אל תנסי. לא הייתי ממשיכה עם זה אם לא הייתי חייה מסביב להתעסקות בזה כל היום. אני לא יכולה להחליק על העניין הזה, האייטש תמיד פה. אני אולי לא משתמשת כל יום אבל חבר שלי כן. כשהוא צריך כסף למנה, אני מביאה לו. כשהוא מבקש ממני לבוא לקנות איתו, גם אם זה במקום שאני הכי שונאת בעולם, אני באה. החברים היחידים שיש לי משתמשים. כשאני ממש צריכה אני גם מסניפה. אל תתחילי, את תשאבי לעולם הזה גם בלי שתשימי לב."<br />היא הביטה עליי ברצינות למשך כמה שניות ואז פרצה בצחוק. שילבתי את ידיי וחייכתי. ניסית לא להתחיל לצחוק אבל היא הדביקה אותי והתחלתי לצחוק גם אני. <br />"כבר כואבת לי הבטן מרוב צחוק!" צעקתי, דמעות בעיניי.<br />היא התחילה להירגע ואני אחרייה. "ועכשיו ברצינות, מה היה כל כך מצחיק?"<br />"את! דפקת את החפירה של החיים שלך. בחיים שלי לא חשבתי שאת מסוגלת לדבר כל כך לעומק," היא ענתה בצחקוקים.<br />"אז את כנראה לא מכירה אותי כל כך טוב," עניתי בחיוך. "קדימה, בואי ניצא לעשן איזה ג'וינט." <br />"את מעשנת אותם כמו סיגריות!"<br />האמת היא שאני מנסה להרגיע את היצר המטומטם הזה שגדל בתוכי להרואין. זה כנראה באמת משלתט על החיים. אבל בכל זאת, ההרגשה הזאת כשחומר מתחיל לעבוד וכשהסטלה מתעצמת. הטשטוש והרעידות, כל העולם מתחיל לרעוד. אתה מרגיש כאילו אתה בסרט, אבל באמת בסרט, לא סתם הביטוי. אתה מרגיש שאתה יכול לעשות הכל ושהכל אפשרי.<br />ליביה המשיכה: "עזבי אותך ג'וינטים ועיניינים. יש לי כדור חדש, אקס." כשהיינו בסמטה לצד החנות היא הוציאה בהתלהבות שקית פלסטיק קטנה ובא שני כדורים שנראו מוכרים. היא הושיטה לי את השקית. לקחתי אותה והבטתי בשני הכדורים הקטנים. "אקסטזי," לחשתי בקול. "תצעקי את זה בכל הרחוב וזהו!" היא חטפה ממני את השקית ומיהרה להכניס אותה לכיס מכנסייה. <br />"מכרתי כאלה, את יודעת," אמרתי בדרך אגב. אהבתי ל"עצבן אותה". היא הייתה מביטה עליי בקינאה על כל הניסיון שיש לי כבר. קנאה מטומטמת. הלוואי שהיו מקנאים בי על היופי או החוכמה שלי ולא על הניסיון שלי עם סמים. "מתכוונת ללכת לאיזה מסיבה היום?" שאלתי. היא הנהנה בהסכמה. "ואת באה איתי!" התחלתי להשתעל והעברתי לה את הג'וינט. "נראלך? קודם כל, אני לא טיפוס של מסיבות. שנית, ג'ייסון אף פעם לא יתן לי ללכת למסיבה לבד."<br />היא עישנה קצת והעבירה לי חזרה. ככה זה היה נהוג אצלינו, אחד מעשן והשני מדבר. "אל תדאגי, נסדר את זה. וחוץ מזה מתי את בכלל אפגוש את הג'ייסון הזה שלך? את כל הזמן מדברת עליו ואני כבר פשוט מתה לפגוש אותו!" <br />ידעתי שזה יגיע בסוף. ליביה הייתה סקרנית ורצתה לדעת הכל על החיים שלי. "אם את רוצה את יכולה לבוא איתי אחרי המשמרת, אני עוד מעט מסיימת. אני נוסעת לפגוש אותו ואז תוכלי לנסות לשכנע אותו לתת לי ללכת למרות שלא נראה לי שתצליחי." <br />"אנחנו עוד נראה," היא אמרה וזרקה על הרצפה המלכוכלת את מה שבקושי נשאר מהג'וינט. <br /><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/15986771/tumblr_lso5ciNkeL1qbqv5ro1_500_large.jpg" alt="Tumblr_lso5cinkel1qbqv5ro1_500_large" /><br />זה מן פרק מעבר כזה, מצטערת שאין מתח <img title="אה?" src="../moodicons/huh.gif" alt="אה?" width="15" height="15" /></span></p></div>Wed, 16 Nov 2011 03:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12875625http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12875625http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12853993<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: medium;">&nbsp;</span><span style="font-size: medium;">"לאן נעלמת אתמול?" שאל בדאגה ג'ייסון בבוקר שלמחרת. "סתם, יצאתי לסיבוב קצר. אחר כך חזרתי ונרדמתי לך על המיטה. אני מקווה שלא הפריע לך מאוד לישון על הספה," עניתי. "לא," הוא ענה בקצרה. ג'ייסון בדיוק הכין לנו קפה בזמן שאני ישבתי על המיטה, מעשנת את ג'וינט הבוקר הקבוע שלי. "שני קפה, מוכן!" הכריז ג'ייסון בחיוך. היה לו מצב רוח הבוקר. הוא התיישב לצידי ונתן לי את הקפה. לגמתי ממנו באיטיות. "אז לאן היא נעלמה אתמול, אליסון?" שאלתי בדרך אגב. האמת, בזמן שטיילתי בחוץ הדאגה העיקרית שלי הפכה לאט לאט בנוגע לאיפה אליסון ישנה ומה הם עושים עכשיו בדירה. "אליסון? לא יודע. נרדמתי כמה דקות אחרי שיצאת. היא כנראה עזבה חזרה לשדרות או אל לוגן, אני לא יודע." הוא לגם מהקפה שלו. <br />"זוכר איך נפגשנו?" שאלתי. הוא הניח את הקפה שלו על הרצפה ואני עשיתי כמוהו. נשענו שנינו אחורנית על המזרון. הנחתי את ידיי על ביטני והוא הניח את שלו מתחת לראשו. "למה?" שאל. "כי כשאתמול עשיתי הליכה, חשבתי על הרבה דברים. וחשבתי הרבה עלייך. על איך שכל פעם שקשה לי אתה פה. נפגשנו בלילה שבו אמא שלי נפטרה. מעולם לא חשבתי שאני אעבור לגור איתך." <br />הוא סובב את ראשו אליי וחייך. "אני דווקא חשבתי אחרת. עוד אז כשפגשתי אותך הרגשתי את הכימיה בינינו. ידעתי שזה לא סתם. לא כל יום פוגשים בחורה באמצע הלילה בפארק שמספרת לך את כל סיפור חייה," הוא גיחח. התמונה של אותו הערב עלתה לי לראש. חייכתי. "צודק," הסכמתי. <br />"את לא מאחרת לבית הספר?" שאל. בית הספר, אלוהים, איך יכולתי לשכוח. "האמת היא שתכננתי לחפש עבודה היום ושחכתי לגמרי מבית הספר," התוודתי. התרוממתי חזרה למצב ישיבה. "אני אבריז מבית הספר רק היום ונלך שנינו לחפש לי עבודה, הולך?" שאלתי בזמן שהתרוממתי אל עבר המזוודה שלי שהייתה עדיין זרוקה באחת פינות החדר. התכופפתי וחיפשתי כמה בגדים להחלפה. "איפה אני יכולה להחליף?" שאלתי. ג'ייסון שעדיין שכב על המיטה הרים את ראשו אליי בחיוך. "פה, אין לי שום בעיה עם זה." שילבתי את ידיי ונאנחתי. "נו באמת." הסתובבתי והלכתי אל חדר האמבטיה. נכנסתי ובעודי מנסה למצוא את ידית הדלת הבחנתי שאין שום דלת. הרמתי את מבטי וראיתי את ג'ייסון נשען על המשקוף של הדלת, מגחך מכל המחזה הזה. "בסדר. תסתובב לפחות," אמרתי ביאוש. הוא הסתובב. הורדתי את חולצתי במהירות ואז פלטתי צעקה חלשה. קלטתי את ג'ייסון בוחן אותי, כמעט ערומה, בלי חולצה, רק עם חזיה. הרגשתי את פניי מאדימות. "ג'ייסון!" צעקתי, סוטרת לו עם החולצה קלות. הוא התחיל לצחוק ותפס את החולצה, מושך אותי אליו ומצמיד אותי לגופו החם. "מה אתה עושה?" מלמלתי בביישנות. ג'ייסון התחיל ללטף את גבי בעדינות. לא רציתי שיפסיק. עם היד השניה הוא תפס את שערי והרים את פניי באיטיות. המגע שלו העביר צמרמורת נעימה בכל גופי. "ג'יי-" התחלתי להגיד אך הוא עצר אותי בכך שהניח את שפתיו על שפתיי. הן היו מעט קרות אך נעימות. לא התנגדתי. בהתחלה הינו עדינים אך לאט לאט התחלנו שנינו להתחמם והיה אפשר להרגיש את המתח המיני באוויר. הוא הפך אותי והצמיד אותי אל הקיר. אני העברתי את ידיי על גבו הרחב. התשוקה אחזה בשנינו. הוא תפס מתחת לקרסוליי והרים אותי, לא מספיק לנשק לרגע. עברנו למיטה, הוא הניח אותי בעדינות על הסדינים שכבר הספיקו להתקרר ועלה מעליי בעדינות. ברגע שהוא שלח את ידיו את רוכסן החזייה שלי עצרתי הכל. "אני מצטערת," מלמלתי בשקט. התרוממתי וחזרתי לחדר המקלחת, לובשת את החולצה שלי חזרה. "זה פשוט... עברו עליי הרבה דברים בזמן האחרון. אני לא יכולה להתקדם כל כך מהר. מצטערת." השפלתי את מבטי. הוא התקרב אליי מאחורה ותפס בבטני בעדינות. "שום מצטערת. אין לך על מה." <br />&nbsp;&nbsp;&nbsp;<br />את רוב שעות היום שרפנו במרכזי קניות שונים. לא היה לי יותר מידי סיכוי למצוא עבודה טובה. הניסיון שלי הסתכם בכמה חודשי עבודה מסכנים במקדונאלס והמראה שלי לא היווה כיתרון. לבסוף הגענו לחנות מוזרה של כל מיני דברים למכשפים או משהו כזה. אני לא יודעת, מעולם לא האמנתי בקסמים ובכישופים. בכל מקרה, המוכר נורא התלהב ממני. בטח החשיב אותי לאחת מהם. "תוכלי להתחיל לעבוד מחר, שמונה בבוקר," הוא אמר בהתלהבות. אילצתי חיוך ופניתי להביט על ג'ייסון. הבעיה הייתה היא שהשתמשנו בתעודת הזהות המזויפת שלי, שלפיה אני בת 21. זאת אומרת, לא לומדת בבית הספר כבר. סימנתי לו שאנחנו נלך לשניה החוצה, להתייעץ אחד עם השני. "אני חושבת לעזוב את בית הספר, מקסימום אני אלך ללימודי ערב," קבעתי. אין ברירה אחרת. אין לי איפה לגור ומה לאכול. "אמה," ג'ייסון התחיל להכחיש אבל הסתובבתי ונכנסתי לחנות לפני שהספיק לסיים את משפטו. "כן, אני אקח את העבודה," אמרתי בחיוך מאולץ.<br /><br />התחנה הבאה שלנו הייתה אצל לוגן. הקריז של ג'ייסון התחיל. הגירודים והרעידות הבלתי פוסקות. אחזתי בידו חזק עד שהגענו לדירה של לוגן ואליסון. "יהיה בסדר," ניסיתי לעזור אך לשווא. ג'ייסון לא הקשיב. הוא לא היה מרוכז. "שיט! תתרכז כבר! אנחנו כבר פה," הרמתי את קולי. השניות האחדות שחיכנו עד שמישהו יפתח את הדלת נמשכו כדקות. ג'ייסון המשיך לראות ולנוע במקום,</span><span style="font-size: medium;">מזיע</span><span style="font-size: medium;"> כולו. הבטתי בלוגן באי נאימות בגלל מה שקרה בפעם הקודמת אך לא היה זמן להרהורים. נכנסנו לדירה ומיהרתי להושיב את ג'ייסון על המזרון הבלוי. על הקצה השני ישבה אליסון, רטובה כולה מזיעה. היחיד שנראה עוד שפוי איכשהו היה לוגן. "כן, לקחתי את המנה שלי לפני," הוא ענה על השאלה שלי עוד לפני ששאלתי. הנהנתי. "קח, הינה 50 דולר ותביא לי חצי גרם." לוגן עשה כדבריי. הוצאתי מתוך תיק הצד שלי את שקית הפלסטיק האדומה של ג'ייסון. הכנתי את הכל במהירות והזרקתי לו את החומר. ג'ייסון נרגע מיידית. "תודה לך," הוא מלמל. "אחלה בייביסיטר מצאת לעצמך," צחק לוגן עם ג'ייסון. הבאה בתור להזריק הייתה אליסון. היא התחננה שאזריק לה אבל סירבתי. אמרתי לה שזה בלתי אפשרי למצוא אצלה וורידים. היא סירבה להקשיב ולקחה את המזרק מידי בכוח. היא ניסתה להחדיר את המחט עשרות פעמים. לא יכולתי לסבול את המראה הזה יותר. לקחתי את רבע הגרם שנשאר ופיזרתי אותו על השולחן. במהירות מיינתי אותו לשורות ובלי לחשוב פעמיים הוצאתי את כרטיסיית האוטובוס שלי והסנפתי את האבקה. גל של חום הכה את החזה שלי מידיית. הגוף נעצר, הנשימה הפכה לאיטית. העיניים מטשטשות והמבט מאבד פוקוס. הרגשה מדהימה. זהו, אפשר להרפות. עכשיו הכל נראה בסדר. בין ההסנפות הצלחתי לקלוט את אליסון תוקעת את המזרק בווריד על הצוואר בלי רחמים ואז מטמוטטת על הרצפה כמו בובה. </span><span style="font-size: medium;"><br />הכל היה לא ברור. "אליסון התעלפה!" זעקתי, מנערת את לוגן. "אחותך!" הוא רק החזיר לי מבט אדיש. "זה קורה לה תמיד, אל תדאגי, היא עוד מעט תתעורר." והוא צודק. כעבור כמה דקות אליסון מתרוממת, כאילו שום דבר לא קרה. חיוך עקום על פנייה ועינייה אדומות. היא מנסה לפקס את המבט עליי אבל לא מצליחה. בכל זאת היא ממלמלת: "גם את?" ואני מהנהנת בהנאה ובשיכרון חושים. <br /></span><br /></p> <span class="closex">&nbsp;</span> <div class="entrypage pageheader"> <div id="heart-14054821"><a id="heart-button-14054821" class="heart" href="http://weheartit.com/entry/14054821"></a></div> </div> <img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/14054821/tumblr_lqmez9EhWQ1qfyvdbo1_500_large.gif" alt="Tumblr_lqmez9ehwq1qfyvdbo1_500_large" /><br /><br />תודה על התגובות כולם :)</div>Sun, 06 Nov 2011 00:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12853993http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12853993http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12842515<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: medium;"><span style="font-size: x-small;">*אזהרה: התוכן בפרק יכול להיות קשה לקריאה לחלק מהאנשים. <br /></span><br />"אתה מעיף אותי מהבית," אמרתי באדישות מוחלטת, כמעט לחשתי. "אתה מוותר עליי, בדיוק כמו שויתרת על אמא אז. ידעתי שנשארת אותו הדבר." הבטתי בו בזעזוע מוחלט, בגבר שאמור להיות אבא שלי. באיש שאמור לתמוך בי בכל מצב. זה פשוט לא יאומן כמה פעמים האמון שלך יכול להישבר. <br /> הוא לא הביט בי חזרה, הוא לא ישר את מבטו. "תסתכל עליי!" התקרבתי אליו ובכוח לפתתי את פניו, מכריחה אותו ליישר אליי מבט. "אתה יודע מה? בסדר, אני עוזבת. אבל אתה עוד תתחרט על זה. במוקדם או במאוחר. כשתהיה זקן, כשלא תוכל לאכול וללכת לשירותים כמו שצריך. מי יחליף לך חיתולים? מי יאכיל אותך? הא? תהיה בטוח שזאת לא תהיה אני." הורדתי את ידיי מפניו, מביטה בו בפעם האחרונה. נכנסתי במהירות לחדרי, נועלת את הדלת אחריי. לא בכיתי. לא היה לי עצוב ולא היה לי חבל. פשוט הרגשתי נבגדת ולא רצויה. כמו שהרגשתי כל החיים. אנשים באים ואנשים עוזבים, ככה זה. שום דבר לא נשאר לתמיד. <br /> שלחתי הודעה לג'ייסון שיפגוש אותי בתחנת המטרו. לא ידעתי למי עוד לפנות. לקחתי את המזוודה שהאיש שקרא לעצמו אבא שלי סידר לי בטוב ליבו ויצאתי מהדירה במהירות, בלי להביט בו אפילו. הוא מלמל משהו אבל היה מאוחר מידי. לא יכולתי להישאר במקום הזה אפילו עוד שניה. ברגע שיצאתי החוצה האוויר הקפוא של אמצע פברואר הכה בי וכל שאיפה הכאיבה לראות שלי. שלפתי במהירות ג'וינט שכבר היה מגולגל במיומנות ועשינתי אותו. ההשפעה היא חלשה בהרבה ממה שהייתה בהתחלה אבל עדיין, העיקר לא להרגיש יותר מידי. בכניסה לתחנת הרכבת הבחנתי כבר מרחוק בג'ייסון. ברגע שהוא ראה אותי הוא התקדם אליי במהירות ולקח את המזוודה שלי. אני מצידי התנפלתי עליו וחיבקתי אותו חזק חזק, מחזיקה אותו שלא יברח לי גם הוא. שלא ישאיר אותי לבד. "אני פה, את לא תהיה לבד," הוא לחש באוזני כאילו ידע בדיוק מה חשבתי בראשי. הנחתי את ראשי על הכתף שלו ונתתי לדמעות לזרום במורד הלחיים שלי. עמדנו ככה מספר דקות עד שפתיתי שלג קטנים התחילו לרדת. "קדימה, בואי ניכנס אחרת נקפא כאן." <br /><br /> "לא ידעתי שאתה שוכר דירה," מלמלתי בהתפעלות כשהסתובתי בדירה הקטנה של ג'ייסון. היא לא הייתי מיוחדת אבל הייתה בה אווירה נעימה. היו לו מחשב נייד קטן והמון ספרים נחמדים שהיו מסודרים ברישול בתוך ארוניות שהיו מקובעות בקיר. "אני אוהבת לקרוא," אמרתי לו. הוא רק עמד בכניסה והביט בי. מבטו לא היה כל כך מרוכז אבל הוא נראה נינוח. "אה," הוא מלמל אחרי שהבין שאני מדברת אליו. "הם לא שלי, הם כבר היו פה. שייכים לדייר הקודם כנראה. אבל זה מעולה, שלא תשתעממי לך פה." הוא המשיך לבהות באוויר. ניגשתי אליו בדאגה. "ג'ייסון, הכל בסדר?" שאלתי. הוא הניח את ידו על פניי וליטף את הלחי שלי בעדינות. המגע שלו גרם לי לצמרמורת של הנאה אבל גם הביא זכרונות לא נעימים אל מול עיניי. נרתעתי קלות. "אני מצטער," הוא מלמל והתרחק בפתאומיות. התקרבתי אליו חזרה. הוא התיישב על הספה ואני התיישבתי לידו. "אני לא התכוונתי, זה רק שאני חייב מנה." הנחתי את ידי על ידו. הוא לא הביט בי. "תסתכל עליי," ציוותי. הוא סובב את פניו אליי. הבטתי בעיניים הכחולות שלו. הן היו שונות הפעם. העישונים שלו היו רחבים והוא לא הצליח להתרכז בי. "אתה נראה כמו לוגן," מלמלתי. "כמה זמן אתה כבר עושה את זה?" כנראה שהמצב יותר גרוע ממה שהערכתי. </span> <span style="font-size: medium;"><br /> "כבר כמה זמן, התחלתי מעט לפני שמאיה עזבה. אבל אני עושה את זה כל יום, מספר פעמים ביום. כל פעם ההמתנה למנה הבאה נהיית יותר גרועה." הנהנתי. "יש לי כסף, כמה אתה צריך?" <br /></span><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/5105909/tumblr_lbnmz4vn731qa2nz2o1_500_large.jpg" alt="Tumblr_lbnmz4vn731qa2nz2o1_500_large" /><br /><span style="font-size: medium;"> זמן קצר לאחר מכן כבר הינו בזירה, אותו הרחוב שלקח אותי אליו לוגן בפעם הראשונה. "שדרות איי" אנחנו מכנים אותן. כמה רחובות קרובים שרובם מתבססים על מסחר בהרואין. ה"נוף" לא הבהיל אותי כל כך כמו שהוא הבהיל בפעם הראשונה שביקרתי פה. השעה הייתה מאוחרת והרחובות שקקו חיים. ג'ייסון החזיק בידי חזק. ידיו רעדו מעט אבל הוא לא הרפה ממני. "אל תתרחקי, מסוכן לבחורה יפה כמוך להסתובב פה לבד." הגנבתי לו מבט קצר וחייכתי. אני אוהבת להרגיש מוגנת. הלכנו במורד הרחוב הראשי אל עבר ה"מקום של ג'נה" אותה חורבה מתפוררת שבה קנה לוגן את החומר בפעם ההיא. המקום לא השתפר. האמת, בלילה הוא נראה עוד יותר נורא. בחורה אחת שכבה מעולפת בכניסה אך האנשים פשוט התעלמו ממנה. אף אחד לא נעצר וניגש לעזור. אף אחד. גם אנחנו לא. המשכנו ללכת כאילו היא לא הייתה שם. עייניו של ג'ייסון התרוצצו לכל עבר. </span> <span style="font-size: medium;"><br /> "אנחנו מחפשים מישהו?" שאלתי. הוא הנהנן. נעצרנו קרוב לכניסה של הבניין וחיכינו. מרחוק הבחנתי במישהי מוכרת מתקרבת. אותה הבחורה הצעירה שצדה את תשומת לבי בפעם הקודמת. הילדה היפייפיה. היא כבר לא נראתה כל כך טוב כמו בפעם הקודמת. השיער שלה היה שומני הפעם והיא הייתה עוד יותר רזה. היא לבשה מעיל עור קצר מעל לשמלה שחורה צמודה. "זה מושך יותר לקוחות," היא אמרה בדרך אגב כשהבחינה במבטי הסורק. הסמקתי, לא רציתי להביך אותה. הבחורה בירכה לשלום את ג'ייסון. "אמה, זאת אליסון."<br /> הנהנתי והיא הנהנה חזרה. "היי," היא אמרה בעודה מוציאה סיגריה מכיס המעיל שלה. "אפשר אחת?" שאלתי. היא הושיטה לי אחת. "תודה," מלמלתי. <br /> ג'ייסון ואליסון פטפטו הרבה. היה נראה שהם מכירים הרבה זמן. אני עמדתי בשקט לצידם ובחנתי את האנשים מסביבי. שחורים, לבנים, לטינים. היו שם אנשים מכל המוצאים האפשריים. כולם היו בתת משקל. בעיניים לא הייתה שום הבעה. העישונים שלהם היו דקים כסיכות והם רק חיפשו איך עוד אפשר לממן לעצמם מנה. אז עוד לא הבנתי איך אפשר לחיות ככה. <br /> "קדימה, נכנסים," אמר ג'ייסון והצביע על הבניין המתפורר שאמור להיות "המקום של ג'נה". לא עוד פעם המקום הזה, חשבתי. בפעם הקודמת שהייתי בפנים רק רציתי לצאת במהירות משם. נזכרתי בקירות הצהובים מרוב לכלוך. במזרקים המשומשים והכפיות השרופות שהיו מושלכים בכל עבר במסדרונות. צמרמורת עברה בגופי. "אני חושבת שאני אשאר פה," מלמלתי בשקט, מסרבת להיכנס למקום הנורא הזה. "בסדר. אליסון, תישארי איתה בבקשה." ומיד אחר כך הוא נעלם במסדרון החשוך. <br /> "ראיתי אותך כאן כבר פעם," אמרתי לאליסון. היא התיישבה על ספסל אחד שהיה ממוקם קרוב לבניין ואני התיישבתי לידה. "אני גם. את באמת לא משתלבת פה עם הנוף." היא גיחחה, מדליקה עוד סיגריה. ישבנו בדממה במשך כמה דקות אך הייתי חייבת לשאול את השאלות הרבות שרצו במוחי. לפני שהיה לי זמן לנסח את השאלות בצורה הכי טובה הן פשוט נפלטו מפה שלי. "בת כמה את בכלל? את גרה ברחוב? את מרוויחה את הכסף שלך על ידי מכירת הגוף שלך לכל מיני זקנים מגעילים?" לא היה נראה שהיא נעלבת. היא רק נשענה אחורנית, מוציאה את העשן באיטיות. "אני מצטערת," הוספתי.<br /> היא מיהרה לבטל את דבריי. "זה בסדר. אני אספר לך, אל תדאגי אני לא מתביישת בעצמי. חגגתי את יום ההולדת ה-14 שלי לא ממזמן. ולא, אני לא גרה ברחוב. אני גרה עם לוגן, אני מניחה שאת מכירה אותו כי ראיתי אותך איתו פה, ביום ההוא שהסתובבתם פה. בכל מקרה, אני אחותו הקטנה." הבטתי בעינייה הכחולות הריקות ועכשיו יכולתי לראות את הדמיון בין אליסון ללוגן. עוד מיליון שאלות עלו בראשי. איך הגיעו שניהם לרחוב? איך שניהם מכורים להרואין? למה? ואלוהים, היא כל כך צעירה. "וכן, אני זונה אם לזה את מתכוונת," היא המשיכה לאחר שזרקה את הסיגריה והוציאה עוד אחת ישר אחריי. "צריך לשלם על הדירה ועל האייטש, את יודעת. אין לנו כל כך הרבה ברירה, זה לא שמציאים אלפי עבודות לאנשים כמונו." <br /> "וואו," מלמלתי. לא היה לי הרבה מה להוסיף. כנראה שיש אנשים שהחיים שלהם הם עוד יותר גרועים משלי. רציתי לשאול על המשפחה שלה אבל הרגשתי שזה יהיה יותר מידי. היא דיברה כמעט על הכל בכזאת פתיחות, חייבות להיות לה נקודות רגישות והרגשתי שהמשפחה היא אחת מהן אז לא רציתי ללחוץ. "ומה איתך?" היא שאלה. נאנחתי והתרווחתי על הספסל. "אין לי מה לספר. אמא מתה בתאונה. אבא אלכוהוליסט זרק אותי בדיוק היום מהבית. חברה טובה עזבה. החבר גם. סוף סיפור." <br /> היא גיחחה. "כנראה שאלוהים לא בחר לנו את החיים המושלמים, הא?" צחקקתי. היא צחקה גם. "אין אלוהים. אם היה, הוא לא היה נותן לי ליפול לחרא שכזה." <br /> "שיחת בנות?" ג'ייסון יצא מהבניין, קוטע את השיחה שלנו. מיהרתי להעמד ונצמדתי אליו. "תודה ששמרת עלייה," הוא אמר לאליסון. נותן לילדה בת 14 לשמור עליי, חשבתי לעצמי, כמה מטופש. "לא כל כך מהר," היא קטה את המחשבות שלי. "המנה שלי, מצחיק אחד. אתה עוד חייב לי על הפעם הקודמת." היא נעמדה לצידינו. היא הייתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים למרות גילה הצעיר. הבטתי על נעליה וגיליתי שהיא לובשת עקבים בגובה של לפחות חמישה עשר סנטימטרים. "העקבים זה גם בשביל הלקוחות?" עקצתי. היא הביטה אליי וחייכה. "לומדת לעתיד, הא?" החזירה. עוד באותו הרגע המשפט הזה חלחל לתוך תודעתי. אולי בכל זאת אפשר לדעת את העתיד. <br /> אליסון הלכה איתנו לדירה של לוגן. היא הורידה את מעיל העור הדק שלה וחשפה את גופה הדקיק. היא הייתה כל כך רזה. כמו הדמויות האלה מהשואה. יותר גרועה אולי. הזרוע שלה הייתה אדומה ומלאה בשריטות ובפצעים פתוחים. היא התיישבה בנינוחות על הספה, לוקחת את המחשב הנייד וניחה אותו על ברכיה. איך היא לא נשברת, תהייתי ביני לבין עצמי. "הרבה זמן לא הייתי בפייסבוק שלי," היא גיחחה. הבטתי בה בשאלה. "סתם. את באמת חושבת שיש לי זמן לפייסבוק?" היא צחקה. "יש לך משהו לאכול?" שאלה. בזמן הזה ג'ייסון הוציא מתוך שקית פלסטיק אדומה מזרק שהיה ארוז בחבילה חדשה. "אמה, לכי למקרר ותחפשי חצי לימון וכפית. אה, וגם משהו לאכול בשביל הגברת פה." צייתתי והלכתי למקרר הקטן שהיה ממוקם בפינת החדר. חדר מטבח לא היה בדירה. רק חדר סלון אחד גדול ששימש כסלון, חדר שינה וכמטבח בו הזמנית. המקרר היה כמעט ריק. מלבד כמה לימונים ופחיות קולה לא היו בו כלום. "אני חושבת שאתה צריך לעשות קניות," אמרתי בציניות בעודי מוציאה חצי לימון שהיה חתוך מראש ושלוש פחיות קולה. הנחתי הכל על השולחן והתיישבתי לצד ג'ייסון. הוא גישש בכיס מעילו ולבסוף שלף מתוכו שני רבעי גרם של אבקה לבנה, עטופים ברישול בפיסת אלומיניום. "אני ראשונה," פסקה אליסון. ברגע שראתה את האבקה המוכרת היא התחילה לרעוד בהתרגשות. שפכנו את הרבע הראשון לתוך הכפית המחוממת ומעל התזנו קצת מיץ לימונים. כשהאבקה הייתה מספיק נוזלית הכנסנו אותה לתוך המזרק. "קדימה, תביא לי את היד שלך," הוא אמר לאליסון. כמו ילדה קטנה שרק קיבלה צעצוע היא הושיטה את היד במהירות, עינייה זורחות. "אלוהים, איפה הוורידים שלך," הוא מלמל. היא מסמנת לי עם הראש לקשור את סרט הגומי הכחול על הזרוע שלה. אני עושה כדברייה. "הינה הוא פה," היא מלמלת בקושי, מראה לנו פס דק ואפור. ג'ייסון מנסה להכניס את המחט הדקה בפעם הראשונה אך היא קופצת מהמקום. הוא זז טיפה ומנסה שוב. הפעם הוא מצליח להחדיר אותו אך מתברר שלא לתוך הווריד. הוא מנסה לפחות עוד חמישה פעמים עד שהוא מתחיל לרעוד בעוצמה גם הוא ומתחנן ממני שאני אעשה את העבודה. אני לוקחת את המזרק בחשש ומחפשת את הפס הדק שוב. אני מוצאת אותו, אבל על כף היד. אני שואלת אם זה בסדר להזריק שם. ג'ייסון מתעלם ממני, הוא עסוק בלהכין את המנה הבאה. אליסון גונחת באישור ורק מתחננת שאני אחדיר את המחט. אין לי הרבה ברירה, אליסון נראת סובלת. אני לוקחת נשימה עמוקה ועושה את זה. המחט בפנים. עכשיו רק ללחוץ וסיימתי את העבודה שלי פה. אני דוחפת את הפלסטיק ולאט לאט החומר נכנס פנימה. אני מוציאה את המחט מהווריד שלה ומניחה את המזרק המלוכלך במעט דם על השולחן. אליסון גונחת בכאב בהתחלה אבל שניה אחר כך היא היא מגלגלת עיניים ונרגעת על הספה. "עכשיו תורינו." קוטע ג'ייסון את חוט המחשבה שלי. "אני לא רוצה," אני ממלמלת. הוא מיישר את מבטו אליי ומהנהן. "אז תעזרי לי? אני לא יכול לשלוט בזרוע שלי, היא רועדת מעצמה. אני בקריז." אני בולעת רוק. עוד פעם לעשות את זה? אבל איזה ברירה יש לי? אם ג'ייסון יזריק לעצמו במצב הזה כול להיות שזה לא יגמר בטוב. אני לוקחת את המזרק ונעמדת בשביל ללכת לשטוף אותו במים. ג'ייסון תופס בזרועי ומושיב אותי חזרה. "אין זמן," הוא אומר. אני מהנהנת. אני ממלאה את המזרק בחומר ולוחצת מעט בשביל להוציא את האוויר שבקלות יכול להרוג מישהו. ג'ייסון קושר את הגומי על זרועו. הוורידים מתבלטים. הפעם זה יהיה יותר קל, אני חושבת. הזרוע של ג'ייסון במצב הרבה יותר טוב. הוורידים גדולים ובולטים. אני בוחרת וריד אחד ובמהירות מזריקה לו. הוא נאנח בהנאה גם כן. <br /> אני מביטה על שניהם, לא נראה שהם פה בכלל. "אמה," מלמל ג'ייסון. הוא מושיב אותי לידו. אני מביטה בעיניו, כמעט שאי אפשר להבחין באישונים שלו. אליסון שפוכה על הספה, מלמלת דברים לעצמה. אני מרגישה לא קשורה ולא ב"סרט" שלהם אז אני נעמדת במהירות. "אני יוצאת לעשן," אני מלמלת ויוצאת מהדירה אל הרחוב הקר. עוד פעם ההרגשה המעצבנת של הבדידות, של להיות יוצא דופן. זה לעולם לא עוזב אותך. אתה יכול להיות שמח או עצוב, עשיר או עני, זה לא משנה. זה לעולם לא עוזב. <br /> זוג קשישים עובר לידי ומלמל לי: "איזו חוסר אחריות. ילדה צעירה שכזאת מסתובבת באמצע הלילה לבד!" אני מתעלמת מהדברים שלהם ורק ממשיכה ללכת. אני לא יודעת לאן אני צועדת. אני רק יודעת עכשיו שבאותו הערב עליתי על הרכבת הלא נכונה. &nbsp; <br /></span><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/731493/3192932120_400f443ccc_large.jpg" alt="3192932120_400f443ccc_large" /><br /></p> <div class="wrapper-body"> <br /> </div> <div style="overflow: hidden; color: #000000; background-color: transparent; text-align: left; text-decoration: none; border: medium none;"><br /></div> <p><span style="font-size: medium;">&nbsp;הסיפור ממש זורם לי בזמן האחרון, אני פשוט רושמת מה שבראש שלי בלי לחשוב יותר מידי ואני חושבת שיוצא דווקא טוב. מאוד מקווה שנהנתם מהפרק, אל תשכחו להשאיר תגובה <img title="קריצה" src="../moodicons/blink.gif" alt="קריצה" width="15" height="15" /><br /><br />- עריכה: העלתי עיצוב חדש, מה אתם אומרים? <br /></span></p></div>Mon, 31 Oct 2011 09:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12842515http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12842515http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12836989<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">"אני מצטערת."<br />"זה לטובתך, תאמיני לי." <br />הבטתי על אבי, הוא לא הביט בי חזרה. מעולם לא ראיתי אותו כל כך חסר אונים כמו עכשיו. <br />"מה עשיתי לא נכון?" הוא זעק לפתע, מיישר את מבטו אליי. מבטינו הצטלבו לשניה אחת וזה הספיק בשביל לחצות את הגבולות. הסטתי את מבטי ממנו במהירות והתחלתי לרוץ אל דלת הכניסה. הרגשתי את חום גופי עולה בזמן שרצתי את המדרגות. כשיצאתי החוצה האוויר הקר התנגש בחום גופי וזה גרם לרעד לעבור בתוכי. רצתי בכל כוחי למרות שלא ידעתי לאן. או שאולי כן ידעתי, עמוק בתוכי. <br /><br />"אני יודעת שאני חלשה. אני לא יכולה להתמודד עם שום דבר בעצמי." <br />שכבתי על המזרון הישן בדירה של לוגן. הוא ישב מולי, מחבק את ברכיו. מבטו היה ריק, כאילו הוא עצמו לא היה בתוך גופו. לוגן ירד במשקלו לפחות בעוד כמה קלוגרמים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. דירתו הייתה במצב נורא אבל לא זה לא היה נראה כאילו אכפת לו בכלל. <br />"תגרום לזה להיעלם. תגרום לי לא להרגיש כלום. אני מתחננת," מלמלתי בעודי מתקרבת אליו, מנסה לתפוס את צומת לבו. הוא נאנח ומיהר לעמוד על רגליו. הוא התהלך בחדר. עקבתי אחריו בעזרת עיניי. <br />"אמה, אין דרך חזרה. את לא רוצה להגיע למצב שלי," אמר לבסוף. <br />"אני לא אגיע לזה, אני רק צריכה לשתיק את הכל, פעם אחרונה וזהו, אני עוזבת כנראה מפה לתמיד." <br />לוגן המשיך להתנגד לבקשתי עד שהוא בעצמו הרגיש שהוא חייב עוד מנה. התיישבנו שנינו על המזרון, אחד מול השני והחומרים היו בינינו. כפית אחת, מזרק, מצית וריבוע האלומניום הקטן, כמובן. הוא פתח את האלומיניום בזהירות ושפך את האבקה הלבנה לתוך הכפית. אחר כך הוא הדליק את המצית וחימם את הכפית. לאט לאט החומר התחיל להפוך לנוזל. "תמשיכי לחמם את זה," אמר לי לוגן. <br />&nbsp;לקחתי את הכפית בהיסוס. הוא בנתיים לקחת את המזרק וניקה אותו במים. לאחר שסיים לקח את הכפית מידי ושפך את החומר לתוכו. "את תהיי ראשונה, אני אעזור לך." <br />הוא לקח את זרועי בעדינות והפשיל את השרוול. "אל תרעדי, את אפילו לא תרגישי את המחט חודרת לווריד, ההשפעה של החומר היא מיידית." <br />הוא לקח סרט וקשר אותו בחוזקה מעל הווריד. "אני &ndash; " התחלתי למלמל אבל המילים עצרו בכוחות עצמן כאשר המחט חדרה לווריד שלי. כמו שלוגן אמר, ההשפעה הייתה מיידית. ראשי החלק להסתובב קלות. ההרגשה הייתה אלוהית. מיד אחר כך הוא הזריק לעצמו והמבט האבוד חזר לעיניו. הבטנו אחד על השני, מחייכים. <br />"מדהים, לא?" הוא שאל ואני רק הנהנתי באיטיות בעודי נשענת לאחור ונשכבת על המזרון. <br />אני לא יודעת כמה זמן הייתי במצב הזה של חוסר מודעות למה שקורה מסביבי. הכל קרה כל כך מהר, ההזרקה וההשפעה המיידית של החומר. כשחזרתי ל"הכרה" כבר היה מאוחר בלילה. לוגן היה שרוע על המזרן הישן, שקוע בשינה עמוקה. התיישרתי וגירדתי את ראשי, מנסה להיזכר בשעות האחרונות. הזכורונות חזרו בחלקים עד שהצלחתי להרכיב תמונה מלאה בראש. <br />"אלוהים ישמור, לא יכול להיות..." מלמלתי באימה בעודי שולחת מבט מבולבל על הבחור לצידי. סרקתי את החדר במהירות עד שהבחנתי בבגדים שלי זרוקים באחת הפינות. קמתי בחדות, ראשי מסתחרר קלות ולקחתי את הבגדים בידי. קפאתי במקום במשך כמה שניות, ממקמת את מבטי על נקודה רחוקה ונותנת לתמונות במוחי לחלוף שוב מול עיניי. אני ולוגן עושים שטויות. מדליקים מוזיקה ומתחילים לרקוד. עוברים לריקוד צמוד ולבסוף נופלים על המזרון. הבגדים יורדים במהירות ו ... ניערתי את ראשי במהירות וחזרתי להתמקד. הבטתי בחדר בפעם האחורה ומיהרתי לצאת משם, בלי להגיד מילה ללוגן. <br /><br />כשחזרתי הביתה אבא כבר היה במיטה. הדירה הייתה מבולגנת ומסריחה מאלכוהול. הבריחה מהבעיות זה כנראה במשפחה. עובר בגנים. <br />התנדנדתי לעבר חדרי. המזוודות והתיקים היו עדיין ממוקמים במרכז החדר. בלי כל הבלאגן מסביב הוא נראה ריק מידי. הכל יותר מידי ריק בזמן האחרון, חשבתי לעצמי. ריק, ניטרלי... לחיות בלי שאיפות ובלי רצונות. לקום ולא לדעת לשם מה קמת. נאנחתי ונפלתי על מיטתי בצורת אובר. "איזה כיף לשכב במיטה הנקייה שלי," מלמלתי לעצמי בשקט בעודי אוחזת בסדינים הלבנים, מסניפה את ריח הסבון הנקי. <br />- היא כבר לא שלך, לא להרבה זמן לפחות."<br />&nbsp;הזדקפתי במהירות וניסיתי למצוא את מקור הקול. הבטתי לכיוון הדלת וגם החלון. אפילו מתחת למיטה בדקתי. לא היה שם אף אחד. כנראה שרק דימיינתי את זה לעצמי. נשכבתי על המיטה חזרה, מדליקה סיגריה ומעשנת אותה באיטיות, מתמקמת בכל שאיפה ונשיפה. כשלפתע הקול חזר.<br />- זונה." <br />"מה לעזעזל," מלמלתי בעודי נעמדת במהירות, בוחנת את החדר בטירוף. אף אחד. "אני כבר מתחילה להשתגע."<br />השעות עברו לאט. שכבתי במיטה שלי מכוסה בסדין הדק בעודי מקשיבה לקולות. לקראת הבוקר הצלחתי לעצום את העיניים לזמן קצר. התעוררתי באיחור לבית הספר אבל החלטתי ללכת בכל מקרה. הייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה חלופית כדי שכל המחשבות יעלמו לקצת. במטבח מצאתי פרק מאבא: "נדבר אחרי בית הספר." <br />בבית הספר הייתי בבועה של עצמי. לא שמעתי ולא ראיתי אף אחד. בשיעורים בהיתי בחלונות בחוסר ריכוז ורק חיכיתי להפסקה בין השיעורים בשביל ללכת לעשן. באחת ההפסקות הלכתי לסמטה שליד בית הספר, שבה התאספו כל מעשני הגראס בבית הספר בכדי שההנהלה לא תמצא אותם. <br />"את נראה קצת שפוכה, הכל בסדר, אמה?" התעניין גבריאל, ילד אחד מהשכבה מתחתיי. הבטתי עליו במבט אדיש. <br />"יש לך לעשן קצת בשבילי?" עניתי באדישות בעודי מתעלמת לחלוטין מדבריו. הוא הנהן והעביר לי את הג'וינט. לקחתי כמה שאכטות והעברתי הלאה. נשענתי על הקיר מכוסה הגרפיטי מתעלמת לחלוטיו מהבחורים מסביבי. סרקתי את הגרפיטי שכבר הכרתי בעל פה עד שהבחנתי בדמות מתקרבת לעברי ממרחק. בחנתי אותה וכשהבנתי מי זה חיוך עלה על פניי. <br />"ג'ייסון!" זעקתי בעודי מתקדמת אליו בצעדים מהירים. נעצרנו אחד מול השני. הוא בחן אותי ואני אותו. <br />"נעלמת," הוא אמר, עוקף אותי ומתקדם אל עבר החבורה. הלכתי אחריו, החיוך עדיין על פניי. סוף סוף מישהו שאני שמחה לראות. הבחורים קיבלו את ג'ייסון בקבלת הפנים הרגילה שלהם, לחיצת יד מהירה, טפיחה על השכם ושאכטה של ג'וינט. <br />אחרי כמה זמן לקחתי את ג'ייסון לצד, רציתי לדבר איתו ולשאול מה שלומו אחרי העזיבה של מאיה. <br />"איך אתה?" עמדתי בשילוב ידיים מולו, בוחנת אותו. לא התראינו מאז מאיה עזבה, עבר כמעט חודש. הוא לא השתנה הרבה, אבל היה בו משהו אחר. <br />"אני לא חושב שההפסקה שלך מספיק ארוכה בשביל השיחה הזאת, איזה שיעור יש לך עכשיו?" הוא קרץ, בוחן אותי גם. הסמקתי בלי כוונה ומיהרתי להוריד את מבטי כשהוא בחן את פניי. <br />"לא משהו חשוב, אבא שלי לא בבית. נוכל לעצור לקנות בקבוק יין ואיזה משהו לעשן ונתעדכן, הולך?" התחלתי להתקדם מבלי לחכות לתשובה. <br /><br />עדכנו אחד את השני במה שקרה לנו. סיפרתי לו על אבא, על המכתב, על המרפאה. על הסיפור עם לוגן החטלתי לדלג. הוא סיפר לי שהוא היה צריך זמן לעצמו בשביל לחשוב על הסיפור עם מאיה. הוא נסע לבקר אותה והם החליטו לגמור את הסיפור בינהם. הוא סיפר שמצבה של מאיה ממש טוב. היא לא נגעה בשום חומר כבר חודש. שמחתי בשבילה. "אני מאושרת שטוב לה. אבל מה איתך? אתה שונה..." מלמלתי בעודי בוחנת את עיניו הכחולות כאוקינוס. עישוניו היו דקים. מבטו היה לא מרוכז והוא נראה "היי" עוד כשהגיע לבית הספר. לא יכול להיות. "מה עוד עשית, בזמן הזה?" מלמלתי בעודי נעמדת במהירות מה שבנוסף למנת היין גרם לי להתנדנד וליפול חזרה על הספה. הוא הסיט את מבטו ממני במהירות. זיעה התחילה להתאסף על מצחי. תפסתי את זרועו בידיי והתחלתי לנדנד אותו. "תגיד לי שלא עשית איטש! תגיד לי שלא התחלת עם הרואין!" <br />"תגידי לי את את אותו הדבר, ואולי נוכל להמשיך להעמיד פנים ביחד."&nbsp;&nbsp;&nbsp;<br /><br /><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/16641460/Imagen+17_large.png" alt="Imagen+17_large" /><br /></span></p></div>Sat, 29 Oct 2011 05:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12836989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12836989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12834740<div align="right" dir="rtl"><p>פרק חדש בדרך! אני מלאת מוטביציה וכבר לא יכולה לחכות להתחיל לכתוב שוב <img title="סבבי" src="../moodicons/smile.gif" alt="סבבי" width="15" height="15" /><br />אני לא אתחיל בתירוצים, כי כן, הרבה לימודים אבל תמיד הייתי יכולה למצוא זמן לכתוב בסופי השבוע. אני מניחה ש... הראש שלי לא היה פשוט פה בזמן האחרון. לא נכנסתי לישראבלוג כבר הרבה זמן גם, אני חייבת להתחיל להשלים את כל הפרקים בסיפורים שאני קוראת.<br /><br />אז שיהיה לכם יום טוב עד שיעלה פרק בעלילות אמה שלנו! <img title="חיבוק של הסוררת" src="../moodicons/hug.gif" alt="חיבוק של הסוררת" width="29" height="15" /></p></div>Fri, 28 Oct 2011 01:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12834740http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12834740http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12721721<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;"><br />ישבתי בחדרי והבטתי במכתב הגורלי מבית החולים. ישבתי ושאלתי את עצמי שוב ושוב, "למה דברים טובים באים תמיד עם דברים רעים?" <br />החלטתי לקבוע תור עם הרופאה שאלייה הלכתי. לא ידעתי אם זה יעזור אבל ידעתי שלא יזיק לנסות. חייגתי את המספר של בית החולים ולאחר שני צלצולים, מזכירה עם קול צווחני ענתה. <br />"שלום, כאן ריינה. הגעתם למחלקת הנשים, במה אוכל לעזור?" <br />"אממ," גמגמתי בשקט. <br />"אני לא מבינה מה את אומרת, תוכלי לחזור על דברייך שוב?" <br />נאנחתי והפעם עניתי בקול חזק יותר. "כן. אני צריכה לקבוע תור עם ד"ר פישמן." <br />"אין בעיה. יש לנו תור לעוד כחודשיים, יום רביעי זה בסדר?"&nbsp; היא אמרה לאחר רגע של שקט שבו היא כביכול בדקה את יומן הפגישות של ד"ר פישמן. <br />"מה? לא! ממש לא בסדר. האמת היא, שזה מקרה חירום."<br />"אני מבינה, תוכלי לבוא לקבלת החירום היום. אנחנו פתוחים עד חמש בצהריים, אין צורך בקביעת תור."<br /><br />בשעה רבע לחמישה הגעתי למרפאה. לא היו הרבה אנשים בתור. לקחתי מספר והתיישבתי מתנשפת על אחד הכיסאות האדומים שהיו בחדר ההמתנה. הבטתי בנשים שישבו מסביבי. יכולתי לראות שכואב להן. הבטתי בעיניים שלהן בזהירות. כן, היה שם כאב. אבל הוא היה שונה מזה שהראו העיניים שלי. הכאב שלהן היה פיזי. הכאב הפיזי כבר לא השפיע עליי. שכטה אחת והכל עובר. רק הכאב שבפנים לא הולך. הוא אולי נעלם לכמה שעות אך הוא תמיד שם, עמוק בפנים. כמו מפלצת שרק מחכה להתעורר. <br />הייתי שקועה במחשבות עד שקולה של המזכירה, אותה אחת שדיברה איתי בטלפון, האחת עם הקול הצווחני קראה במספר שהחזקתי בידיי. ניגשתי אלייה והיא סימנה לי להיכנס לחדר שבמסדרון, אותו האחד של גברת פישמן. <br />היא קידמה אותי בחיוך מלא שיניים יותר מידי ישרות ולבנות כמו בפעם הקודמת וסימנה לי לשבת.&nbsp; <br />"אמה, אני צודקת?" היא שאלה בעודה מקלידה משהו במחשב. כנראה חיפשה את התיק שלי. <br />הנהנתי בלי להוציא הגה מן הפה. <br />"מה קרה ילדתי? למה נגרתת לזה?" היא שאלה, עוזבת סוף סוף את המחשב שלה ומביטה בי בעיניים מלאות רחמים. <br />"אני לא צריכה רחמים." הסטתי את מבטי הצידה, חושבת מה לומר. יותר נכון, חושבת למה בכלל הגעתי לד"ר פישמן.<br />"אני לא מרחמת. אני פשוט לא מבינה." <br />"אני בטוחה שאת לא מבינה." הסטתי את מבטי חזרה אלייה. "הרי אצלך הכל היה מושלם בחיים, לא?"<br />היא לא הביטה בי יותר. בחנתי את עינייה וראיתי את הכאב המוכר הזה חודר אליהן לאט לאט. חיוך מיליון הדולר שלה נעלם כלא היה והיא הביטה בנקודה לא ברורה. "את לא צריכה לשפוט אנשים, אמה."<br />"אני מצטערת," לחשתי.<br />הקול הסמכותי שלה חזר והיא חייכה שוב. "אז למה חזרת לפה?"<br />"אני לא רוצה שאבא שלי יגלה... את יודעת, על הסמים."<br />שתיקה קצרה.<br />"את יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה," היא אמרה בשקט.<br />"למה?!" התפרצתי בעודי נעמדת ומשעינה את ידיי על שולחנה. ד"ר פישמן לא נרתעה ולא זזה ממקומה. <br />"שבי ותרגעי." היא ציוותה עליי בקול רגוע. לקחתי נשימה עמוקה ועשיתי כמו שהיא ביקשה.<br />"ההורים שלך יקבלו בקרוב מכתב, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בנוגע לזה. אני חייבת לידע את ההורים שלך מכיוון שאת עדיין קטינה."<br />שילבתי את ידיי כמו ילדה קטנה. הבטתי למטה במטרה להחזיק את הדמעות. ישבנו ככה בשקט במשך כמה דקות עד שהוצאתי סיגריה מהתיק שלי. התכוונתי להדליק אותה, אך ד"ר פישמן תפסה בידיי. <br />"את לא רוצה לפגוע בתינוקות תמימים, נכון?" <br />נאנחתי והחזרתי את הסיגריה לתיק. ד"ר פישמן שילבה את ידייה והניחה אותן על השולחן מולה, בוחנת אותי.<br />"כל כך צעירה..." היא מלמלה. הבטתי בה בחוסר סבלנות. <br />"בכל מקרה, אין מה לעשות ואני מצטערת. אם את רוצה לעשות את זה פחות נורא, פשוט תספרי להם לבד."<br /><br />יצאתי מהרפאה אדומה מכעס בעודי מושכת תגובות מופתעות מהאמהות הצעירות שבמחלקה. לקחתי את המעיל שלי מארון המעילים, לבשתי אותו ברשלנות ומיהרתי לצאת מהרפאה אל הרחוב. יצאתי אל הרחוב ואוטומטית מיהרתי להדק את מעילי לגופי. רוח קרה נשבה והמון פתיתי שלג קרים ירדו מהעננים הכבדים שכיסו את שמי העיר. צעדתי לבד ברחוב, הרי אנשים נורמלים לא יצאו באמצע סערה כזאת, כשלפתע שמעתי קול מוכר עד כדי כאב קורא בשמי. <br />"מה?" מלמלתי לעצמי בעודי מביטה ימינה ושמאלה. לא הבחנתי בדבר ולכן חשבתי שהמוח תעתע בי. המשכתי ללכת ישר כשהקול נשמע שוב. הבטתי לאחור כשלפתע ניצבתי מולו באמצע הסערה. הידקתי את ידיי סביב מותניי והבטתי בפניו במהירות, רק בשביל לוודא שזה אכן הוא. <br />הוא הביט בפניי, כמו שעשה בעבר. הגעגועים התחילו לחזור, אך ניסיתי בכל כוחי להכחיש אותם, לשכוח, ולא לחשוב עליהם. לא להביט בעבר יותר, לא לחטט ולהביט ישר קדימה. <br />"מה?" שאלתי בקול הכי קודר שהצלחתי לגייס, נמנעת מקשר עין ישיר. הוא ניסה למצוא את עיניי אבל אני המשכתי להסיט את שליי ולהביט במגפיי. <br />"אמה," הוא לחש בקול המפתה שלו. הכרתי את הקול הזה וזה כל כך כאב לשמוע אותו שוב. הוא ניסה וניסה לחדור, לשבור את הקיר שהוא בנה בין שנינו, אבל כמה שאהבתי אותו, אני לא יכולה לסלוח לו על כך שעזב אותי בתקופה שכביכול הייתה אמורה להיות הקשה בחיי. "שמעתי מג'ייסון על הכל... אני יודע שהייתי טיפש."<br />"לא." הסטתי במהירות את ידו שהתקרבה ללחיי. הבטתי בו במבט הכי חודר שיכולתי לגייס, ניסיתי להראות לו את כל הכאב שהרגשתי אז. לא הסטתי את מבטי. כעבור כמה שניות של שקט מתוח אמרתי בלחש, "אתה עזבת אותי. בלי להגיד כלום, פשוט נעלמת. אני שונאת אותך על זה, מייקל."<br />הסתובבתי והמשכתי בדרכי בלי להביט לאחור. לקחתי את הרכבת התחתית ובלי להבין לאן מובילות אותי רגליי הגעתי לטיים סקוור, הכיכר שבה פגשתי את מייקל לראשונה. למרות הסופה, המקום עדיין היה הומה אדם. טיילתי לאורך הרחוב, ולמרות המון האנשים שהקיפו אותי הרגשתי בודדה מתמיד. המצב הכי גרוע שיכול להיות לא מגיעה לרמה של הבדידות. בדידות זה הרס. בדידות זה לבד. ולבד זה לא נחמד.<br />חזרתי הביתה בלילה והדירה הייתה עדיין ריקה. הבדידות הזאת עוקבת אחריי לכל מקום, כמו ענן גשם שעף מעל הראש.<br /><br />היום בבית הספר עבר יותר מידי מהר, והדבר האחרון שרציתי היה להגיע הביתה ולהתעמת עם אבי. <br />"אבא? אני בבית," הודעתי כשנכנסתי לדירה. אף אחד לא ענה לי אבל לא הייתי מופתעת. <br />נכנסתי לסלון, שהיה מסודר למרבה הפתעתי ואז לחדרי. "מה לעזעזל קורה פה?" מלמלתי בעוד התיק שהחזקתי נשמט מידי. עמדתי בכניסה לחדרי, נשענת על הקיר ומביטה באבי שישב במרכז החדר, מוקף במזוודות מלאות בחפצים שלי.<br /><br /><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/13190409/tumblr_lo7muaEHlf1qa7sluo1_500_large.jpg" alt="Tumblr_lo7muaehlf1qa7sluo1_500_large" /><br /><span style="font-size: x-small;">כמו שאמרתי מקודם, הפרק לא ממש זרם לי אבל ממש השתדלתי! מקווה שאהבתם, אל תשכחו להגיב, מבטיחה להגיב חזרה <img title="חיבוק של הסוררת" src="../moodicons/hug.gif" alt="חיבוק של הסוררת" width="29" height="15" /><img title="חיבוק של הסוררת" src="../moodicons/hug.gif" alt="חיבוק של הסוררת" width="29" height="15" /><img title="חיבוק של הסוררת" src="../moodicons/hug.gif" alt="חיבוק של הסוררת" width="29" height="15" /></span></span></p></div>Thu, 01 Sep 2011 04:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12721721http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12721721http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12718965<div align="right" dir="rtl">מחר מבטיחה לנסות לסיים את הפרק ולהמשיך את הסיפור החדש <img title="חיבוק" src="../Common/JScript/tiny_mce/plugins/emotionsisrablog/img/smiley2-hug.gif" border="0" alt="חיבוק" /></div>Wed, 31 Aug 2011 06:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12718965http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12718965http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12683511<div align="right" dir="rtl"><p>אני יוצאת ומנצלת את החופש עכשיו... אני בקושי בבית ואם כן אני לא חוזרת במצב מספיק טוב בשביל אשכרה לשבת ולכתוב ולחשוב חחח <br />אני לא יודעת מתי אני אתפנה, יכול להיות שזה יהיה מחר, יכול להיות שעוד שלושה ימים, אני לא יודעת. כל מקרה, מצטערת על העיכוב שאולי יהיה :)</p></div>Sun, 14 Aug 2011 09:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12683511http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12683511http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12675483<div align="right" dir="rtl"><span style="font-size: small;">עוד שבוע בדיוק ומאיה עוזבת. החברה הכי טובה שלי, האדם היחיד שעליו אני יכולה לסמוך, עוזב. <br />"אל תלכי..." מלמלתי בעצב כשהיא הודיעה לי על זה בבית הספר. <br />"את יודעת שזאת לא ההחלטה שלי," היא ענתה באדישות, מסדרת את ספריה בתוך תא הלוקר. נאנחתי בעודי לובשת את מעילי ומחליפה את נעלי הספורט במגפיי חורף חמימות. <br />צעדנו בשאריות השלג שנמס אל עבר תחנת האוטובוס. מאיה הדליקה ג'וינט אחרי שהתיישבנו בתחנה, מחכות לאוטובוס. למרות שהוריה גילו, היא המשיכה במנהגייה הישנים. "רוצה?" היא הציעה, מקרבת את הג'וינט אליי. <br />"לא, אני הפסקתי עם זה," אמרתי, גאה בנחישות שלי. עכשיו הבנתי, שאם באמת רוצים להפסיק, מפסיקים בלי שום בעיות. מאיה לא נשמעה מופתעת, היא רק משכה בכתפיה והמשיכה לעשן. &nbsp;<br /><br />*<br />"אמ," קרא אבי מהמטבח באחד הבקרים. סיימתי את סידורי הבוקר וניגשתי אל המבטח. <br />"כן, אבא?" שאלתי חזרה בעודי מחפשת בארונות המטבח אחרי קופסת הקורנפלקס. אבי היה שקוע במשהו שלא יכולתי לראות. "מה אתה עושה?" שאלתי בחשדנות. התקרבתי אליו מאחור והבטתי במעשיו. הוא בדק את הדואר והתעכב על מכתב מסוים. הפחד התחיל לעלות במורד גבי. "אבא..." מלמלתי בשקט.<br />"יש פה מכתב מבית החולים בשבילך." הוא פנה אליי ונתן לי אותו. שמחתי לראות שהוא לא פתח אותו עדיין. נרגעתי ונאנחתי, מתיישבת לאכול את ארוחת הבוקר שלי. הנחתי את המכתב על השולחן. הוא התיישב מולי. <br />הרגשתי את מבטו עליי. "קרה משהו?" שאלתי בדרך אגב, מעלה את מבטי אליו. הוא נראה מודאג.<br />"אמה, הכל בסדר איתך?" הוא שאל בקול רציני, לא מוריד את מבטו ממני. הסמקתי והחזרתי את מבטי לקערת הקורנפלקס. להביט לאנשים אחרים בעיניים מעולם לא היה הצד החזק שלי.<br />"כן, בטח," עניתי, מעמידה פנים שאני עסוקה באוכל. "למה?"<br />הוא לא ענה. הבטתי בו עוד פעם. הוא רק סימן בראשו אל עבר המכתב שהיה מונח על השולחן. <br />"אהה," מלמלתי, מנסה לחשוב על תרוץ במהירות. "זה... מרופאת הנשים שלי! סתם, בדיקות רגילות. אל תדאג, הכל טוב." הייתי מרוצה מהשקר שהמצאתי בשנייה האחרונה. בחנתי את מבטו פעם אחרונה בכדי לראות אם הוא האמין לי או לא, ולשמחתי ראיתי שהוא נהיה פחות מודאג. <br /><br /><br />לא העזתי לפתוח את המכתב לבדי.<br />"מאיה?" התקשרתי אלייה, בעודי צועדת ברחוב אל עבר תחנת האוטובוס. ירד גשם אך לא לקחתי מטריה איתי. <br />"כן אמה," היא ענתה. בזמן האחרון מאיה השתנתה מאוד, היא כבר לא הייתה הילדה מלאת שמחת החיים שהייתה פעם. היא נהייתה אדישה וקרה, כמו חבר שלה ג'ייסון. יכול להיות שהיא הושפעה ממנו או שאולי זה קרה מאז שההורים שלה גילו, אני לא יודעת, אבל אני יודעת שהיא כבר לא אותה האחת שהייתה פעם.<br />"קיבלתי את התשובות. אני לא מסוגלת לפתוח את המכתב לבדי, את יכולה להפגש איתי?" הגברתי את צעדיי. הייתי כולי כבר ספוגה במים. <br />"אני עכשיו עם ג'ייסון, תשמעי, מחר אני עוזבת. ההורים שלי הקדימו את הטיסה." לא האמנתי למה ששמעתי.<br />"מה?" שאלתי בעודי מהדקת את המעיל שלי לגופי. <br />"אני יכולה לראות אותך, את יודעת... גם בשביל להגיד להתראות."<br />&nbsp;<br /><br />&nbsp;קבענו להפגש בפארק שבו החלקנו על הקרח ביחד, אני, היא, ג'ייסון וטוב...מייקל. רק מלחשוב על אותו ערב, כאב לי הלב. הכל היה כל כך מושלם. אני לא יודעת איך ברגע אחד קטן הכל השתנה במאה ושמונים מעלות.<br />מרחוק הבחנתי במאיה וג'ייסון יושבים על אחד הספסלים. הם היו מחובקים, וראשה היה מונח על החזה שלו. המראה הזה גרם לי להרגיש עוד יותר רע. הקנאה הזאת... כשיש זוג מאוהב וכשאתה בעצם לבד, זה לא עושה טוב לאף אחד.<br />התקרבתי אליהם בצעדים מהוססים, לא רציתי להפריע. ג'ייסון הביט בי ראשון. בעקבות זאת, הוא שיחרר את מאיה מחיבוקו והאחרונה הרימה את מבטה בשאלה. בחנתי את פנייה, עינייה היו אדומות ואפה אדום. דמעות היו בעינייה והיא מיהרה למחות אותם. חייכתי אליה חיוך שאומר 'מצטערת' והיתשבתי לצידה, מחבקת אותה גם כן.<br />"אני חושבת ששנינו הינו מסכימות אם הייתי מבקשת שהמסיבה בכריסטמס לא הייתה מתקיימת מעולם, אני צודקת?" היא שלחה אליי חיוך מעודד. צחקתי גם והבחנתי שדמעה קטנה השתחררה מעיניי גם. <br />ג'ייסון הביט בשתינו והחליט לתת לנו רגע לבד. הוא התרומם ואמר שיצא לסיבוב קצר.<br />"בקיצור, איפה המכתב?" היא שאלה. הוצאתי אותו בדממה מהתיק והושטתי לה אותו. הבחנתי שידיי רועדות קצת. <br />"אל תפתחי אותו עכשיו. אני רוצה קודם להיפרד ואז נראה כבר מה יהיה." היא הנהנה בהבנה. דיברנו במשך חצי שעה, נזכרנו בחויות שעברנו והבטחנו שנשמור על קשר. <br />"טוב, הגיע הרגע הגורלי, לא?" היא שאלה לבסוף. נאנחתי והנהנתי עם ראשי. היא לקחה את המכתב ופתחה את המעטפה לאט. <br />"אמה?" <br />"כן?"<br />"יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, עם מה להתחיל?"<br />"עם הטובות."<br />"את לא בהריון."<br />אין סיכוי. הבדיקה הראתה שאני כן. אני לא מאמינה שהיא הייתה שגויה! כמעט כבר הפכתי להיות הבן אדם הכי מאושר על פני האדמות באותו רגע עד שנזכרתי שיש גם חדשות רעות. <br />"והרעות?"<br />"גילו עקבות של סמים בדם. הם רוצים ליצור קשר עם ההורים."</span><br /><br />&nbsp;<br /><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/13147721/tumblr_lpivl35ovd1qg3w8qo1_500_large.jpg?1312923630" alt="Tumblr_lpivl35ovd1qg3w8qo1_500_large" /><br />אני יודעת שלא ציפתם לזה מוחע חחח :) <br />ומצטערת שהפרק קצר, לא היה לי יותר מה להוסיף!<br />מקווה שנהנתם ותודה רבה על התגובות בפוסט הקודם, ממש נהנתי לקרוא אותם, אין עליכם <img title="חיבוק של הסוררת" src="../moodicons/hug.gif" alt="חיבוק של הסוררת" width="29" height="15" /><br /></div>Wed, 10 Aug 2011 08:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12675483http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12675483http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12664525<div align="right" dir="rtl"><p>מהפרק הקודם:<br />"ראיתי במטושטש את אנטון מזריק לעצמו. הראש פעם ולאחר שניות אחדות כבר הקאתי דם אל מחוץ למכונית."<br /><br />דשדשתי את דרכי אל הספסל בכיכר. נשכבתי עליו והתעטפתי במעילי. הבטתי בשמיים האפורים במשך דקות ארוכות. שום דבר לא עניין אותי, כלום. תחושת אופוריה השתלטה עליי. שכבתי על הספסל, מחייכת בלי סיבה. אנשים עברו לידי אבל פשוט לא היה לי אכפת. <br />"אמה?" שמעתי מישהו קורא בשמי. הרמתי את ראשי ופגשתי במבטו של ג'ייסון. עברתי למצב ישיבה, מגרדת את ראשי. ג'ייסון התיישב לצידי ובחן את פניי. הוא הסיט כמה שערות אל מאחורי האוזן שלי והביט בעיניי. <br />"לקחת איטש?" שאל. <br />לא עניתי, פשוט גיחכתי לעצמי. <br />"את מטורפת. אמה, זה לא משחק ילדים." <br />"מי אמר לך מה לקחתי?"<br />"אף אחד לא צריך להגיד לי. העישונים שלך דקים כמו סיכות. את שקופה." הוא אמר והפנה את מבטו ממני. <br />"אתה לא מבין." נעצרתי וחשבתי איך לנסח את המשפט נכון. "בכל פעם שאני חושבת שהכל הולך טוב, ושאני באמת מתחילה לחיות, אני מבינה שאין שום סיכוי והכול נהרס."<br />"לפעמים צריך לדעת ללכת קדימה, ולא להסתכל לאחור, לא משנה מה יקרה." הוא נאנח. <br />"אני לא רוצה להלחם יותר, אני מוותרת. גם ככה שום דבר כבר לא מספיק חשוב."<br /><br />*<br />החלטתי ללכת לעשות הפלה. לא ביקשתי את דעתו של מייקל. לא ניסיתי לחפש אותו בכלל. <br />באחד מן הימים, התייצבנו אני ומאיה אצל הגניקולוג. התיישבנו על הספסלים במרפאה, מחכות לאחות שתקרא בשמי. הגעתי למרפאה פיקחת לגמרי. לא לקחתי שום חומר בימים שלפני, חששתי ששרידים מהחומרים יישארו אצלי בדם. <br />"אל תפחדי," אמרה מאיה ולקחה את ידיי בידיה. <br />"אני לא יכולה," אמרתי והבחנתי שקולי רעד מעט. מאז ומתמיד שנאתי בתי חולים, אבל אחרי התאונה של אימי, לא יכולתי לסבול אותם פשוט. המסדרונות הלבנים, מנורות הפלורוסנט והריח העלו בי זיכרונות לא נעימים.<br />"אמה בנטון," קראה האחות שיצאה מחדר צמוד לחדר ההמתנה שבו חיכינו. הנהנתי והתרוממתי. <br />"תודה שבאת איתי," הודיתי למאיה בשקט.<br />"אין בעד מה. אני חייבת ללכת עכשיו, תספרי לי הכל מחר בבית הספר, ברור?"<br />"כן," מלמלתי. היא התרוממה וחיבקה אותי. "ביי," אמרתי והתנתקתי מהחיבוק, פונה אל עבר האחות.<br />"תעקבי אחריי בבקשה," היא אמרה והחלה ללכת לאורך מסדרון ארוך. הלכתי אחריה בצעדים איטיים. היא הובילה אותי עד לדלת, שעליה היה שלט, שעליו היה רשום "גברת פישמן" באותיות זהובות. <br />האחות דפקה קלות על הדלת ואז פתחה אותה לחריץ קטן. "אמה פה," היא אמרה ולאחר מכן פתחה את הדלת לרווחה, מסמנת לי להיכנס. <br />נכנסתי בצעדים מהססים והתיישבתי על הכסא מול הרופאה. שמעתי את הדלת נסגרת מאחוריי. גברת פישמן בחנה אותי במשך כמה שניות ולאחר מכן חייכה, חושפת שיניים מושלמות. <br />"במה אוכל לעזור?" שאלה בקול ידידותי.<br />היססתי לפני שעניתי. "אני חושבת שאני בהריון," לחשתי.<br />"טוב," היא אמרה ונעמדה, מיישרת את מכנסייה הלבנים. "בואי תיגשי אליי בבקשה."<br />נעמדתי גם אני וניגשתי אליה. היא מיששה את בטני במשך כמה דקות. "בסדר," היא אמרה וחזרה לשבת במקומה. "איך הגעת למסקנה הזאת?" שאלה.<br />"עשיתי בדיקה. קניתי את המקלון הזה, שצריך לשים בתוך השתן." התיישבתי חזרה בכיסא שלי.<br />"לפני כמה זמן זה קרה?" <br />"אני לא יודעת..." מלמלתי בבושה. "עשינו את זה בערב כריסטמס, עבר בערך חודש."<br />"אני מבינה," היא אמרה והקלידה משהו במחשב שלה במהירות. "אני צריכה לוודא שאת אכן בהריון, ולכן אצטרך לבצע לך בדיקת דם קטנה."<br />מזה חששתי. לא רציתי שיתגלה שום דבר חשוד בדם שלי, אך לא הייתה לי ברירה. "בסדר," עניתי.<br />היא התרוממה שנית והפעם ניגשה אל עבר המיטה שהייתה ממוקמת לצד קיר, שעליו היו תלויות מספר תמונות של תינוקות. היא הוציאה מהארון שהיה צמוד למיטה את הציוד. אחרי שסיימה לסדר הכל, היא קראה לי להתיישב על המיטה. ד"ר פישמן מרחה לי חומר מחטא על אזור הוורידים וקשרה את החלק העליון של הזרוע שלי בעזרת רצועת גומי כחולה. הסטתי את מבטי מוורידי, המראה לא עשה לי טוב בבטן. הייתי עוד מזועזעת מהמראה של אנטון מזריק לעצמו. <br />המזרק נכנס לי לתוך הווריד והרופאה מילאה מבחנה קטנה, מלאה בדם. "זה הכל," היא אמרה והוציאה את המזרק מוורידי. "התוצאות ישלחו אלייך הביתה, בדואר, בעוד מספר ימים." <br /><br /></p> <p>כיומיים אחר-כך, חזרתי להסתובב בזירה. קניתי גראס בעזרת כסף שנתן לי אבי. הייתה לי בעיה, הגראס כבר לא השפיע עליי כמו מקודם. זאת אומרת, כבר לא קיבלתי את הסטלה שהייתי מקבלת בעבר.<br />חודש פברואר היה בקרים שבחודשי החורף. הסתובבתי לבדי בכיכר, עטופה במעיל דק שלא ממש חימם אותי. הכרתי את רוב האנשים שהסתובבו שם. בקלות יכולתי להתחבר לאחת הקבוצות, אך לא רציתי. בימים האחרונים, התחלתי להרגיש שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. <br />התקבצות של מספר אנשים הסיחה את דעתי. התקרבתי למקום, נדחפת בין האנשים. במרכז עמדה ילדה קטנה. הבטתי באנשים סביבי, והבחנתי שהם צוחקים עלייה. רובם היו מסטולים ולא חשבו על מה שעשו. <br />"היי! רובי," קראתי לאחד הבחורים שעמד במרכז המעגל. "תעזבו אותה בשקט!" <br />רובי הסתובב אליי וגיחך. "הינה המסוממת. מה יש לך להתערב? לכי תזריקי לעצמך עוד מנה." הוא עקץ.<br />נעמדתי במקומי, קפואה. "מסוממת," מלמלתי. אחרי שהתעשתי על עצמי, התחלתי להתקרב לכיוונו. דחפתי אותו מהילדה הקטנה. "עזוב אותה," אמרתי בקול.<br />הוא דחף אותי חזרה ונפלתי על השלג. "את, אל תתעסקי איתי," הוא איים אבל התחיל גם להתרחק ממני ומהילדה הקטנה. <br />"מה אתם עומדים פה ומסתכלים?" צעקתי על החבורה שעמדה מסביבינו. "תחזרו לעיסוקים שלכם." <br />גררתי את הילדה המפוחדת אל עבר אחד הספסלים המרוקחים. "מה את עושה פה לבד? איפה ההורים שלך?" שאלתי בדאגה, בוחנת את הילדה קטנה.<br />היא הביטה בי בחזרה בעיניים דומעות ולחשה תודה. נאנחתי והתיישבתי לצידה על הספסל. <br />"רגע אחד היא הייתה פה, ומיד אחר-כך היא נעלמה," היא הסבירה. <br />"אני מבינה," התחלתי להגיד אך קול צעקה של אישה עצר אותי. מרחוק ראיתי אישה בגיל העמידה, מתקרבת במהירות אל עבר הספסל שעליו ישבנו. היא צעקה "תעזבי את הילדה שלי!" ונופפה בתיק היד שלה לעברי. בתגובה, התרוממנו שנינו, אני והילדה. האישה התקרבה ותפסה ביד של הילדה, מושכת אותה לעברה.<br />"אל תגעי בילדה שלי, נרקומנית מגעילה!" היא זעקה בקול, עדיין מאיימת להכות אותי בתיק היד שלה.<br />התרחקתי מעט, מזועזעת מהתגובה של האישה. "את לא מבינה," ניסיתי להסביר אך האישה הסתובבה והחלה להתרחק במהירות. "רק רציתי לעזור," מלמלתי בשקט לעצמי. <br />חזרתי הביתה ומיד נכנסתי לחדרי. "אמה, הכל בסדר?" שאל אבי, עוקב אחריי עד לחדרי. <br />נשכבתי על המיטה, פניי בתוך הכרית והתייפחתי בשקט. אבי התקרב והתיישב לצידי, מלטף את גבי. <br />"שום דבר לא בסדר," עניתי בקול חנוק מדמעות.<br />במשך כשעה אבי ישב לצידי ותמך בי. אחרי שווידא שאני כבר לא בוכה הוא התוודה שהוא נורא עייף, ושאל אותי אם זה בסדר להשאיר אותי לבד. הנהנתי והוא יצא. האמת, לא רציתי להשאר לבד.<br />נשכבתי חזרה, מביטה בתקרה. "מסוממת, נרקומנית." חשבתי על המילים שאמרו לי היום והזדעזעתי. החלטתי שמהיום, אני לא לוקחת יותר סמים.<br /><br /><img id="main_image" class="img" src="http://data.whicdn.com/images/12442841/9374_4ce0_480_large.jpeg?1311624986" alt="9374_4ce0_480_large" /><br />מקווה שאהבתם! אל תשכחו להגיב <img title="חיבוק של הסוררת" src="../moodicons/hug.gif" alt="חיבוק של הסוררת" width="29" height="15" /></p></div>Fri, 05 Aug 2011 08:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (She is like heroin to me - סיפור בהמשכים.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=699981&blogcode=12664525http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=699981&blog=12664525