http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335heCopyright 2013 Mrs. house. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13788042<div align="right" dir="rtl">ספרות מוגבר<br>תנ"ך<br>לשון ב'<br>פסיכולוגיה<br>והיסטוריה ב'.<br><br>אלה כל הבגרויות שנשארו לי השנה, בלי להחשיב את המתכונות הקרבות, כמובן.<br>ואגב, אני היחידה שלחוצה באופן אסטרונומי מהבגרות בהיסטוריה יותר מהבגרות שהייתה במתמטיקה?<br><br>לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ לחץ.<br>יהיה בסדר אבל<br></div>Tue, 21 May 2013 19:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13788042http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13788042http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13784527<div align="right" dir="rtl">זורקת מבט חטוף למראה, נושכת את שפתייך<br>אך לא מתאווה<br>אלא משנאה<br>את רוצה להכאיב לעצמך, רוצה שיכאב<br>עד השניה האחרונה<br>טיפת דם זולגת אל עבר שפתייך, הטעם מתכתי<br>אך הכאב מתקתק<br>בורח הוא מתוך ידייך<br>ואת נותרת אבודה לגמרי, ללא גלגל הצלה<br>ואין איש שיוכל לעזור, או איש שיוכל להבין<br>וגם את בעצמך עוד תוהה<br>מדוע אנשים בכלל נבראו, אם בפועל הם רק סובלים<br><br>מספר פעמים חשבת על הדרך הקלה לברוח מכאן<br>בראש קראת לזה המעשה הנכון,<br> אך בלב, קראת לזה בריחה<br>קראת לעצמך פחדנית והססנית על כך שעוד לא סיימת עם זה<br>אבל בפנים, את יודעת, שהפחד הגדול מכולם<br>הוא להיעלם<br>ולכן את לא בורחת, ולכן עודך נשארת<br>וכרגע, את ספק בוכה, ספק צוחקת<br>את מביטה אל החיים שחשבת מספר פעמים לזרוק אל הפח<br>ובראש מורם אל-על יודעת, שמזל שנשארת<br><br>וכרגע? אני שונאת את זה. כל-כך. פוסט אידיוטי לחלוטין שהחלטתי לשחרר מהטיוטות, רק כדי להבהיר לעצמי חד וחלק, שאני כבר מזמן לא מרגישה ככה. ולכן הוספתי את הסיום היותר אופטימי הזה. כך הרגשתי בעבר, אבל היום אני יודעת בוודאות, שלא משנה כמה נורא ארגיש, דבר מזה לא יגרום לי לחשוב על הדרך הקלה הזו. אני אוהבת לחיות, רוצה לחיות, ומקווה שהחיים יאהבו גם אותי.<br><br>נ.ב. הכינוי חדש, האייקון חדש גם הוא, מלבד הכותרת של הביטלס, שלהם באמת אין תחליף. <br>ואולי זו גם סוג של התחלה חדשה, מי יודע?<br></div>Sat, 18 May 2013 18:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13784527http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13784527http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13778200<div align="right" dir="rtl">היה נהדר.&nbsp;<img src="/moodicons/smile.gif"></div>Mon, 13 May 2013 18:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13778200http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13778200http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13777390<div align="right" dir="rtl">ולפעמים,<br>אני מרגישה קצת מאויימת ממה שיקרה מחר<br>ולפעמים,<br>אני תוהה אם בכלל אסיים את היום<br>ולפעמים,<br>אני רוצה פשוט לחיות, בלי לחשוב, בלי להרגיש<br>ובלי לתהות<br>ולפעמים,<br>אני רוצה רק לטעות.<br></div>Sun, 12 May 2013 22:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13777390http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13777390http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13773938<div align="right" dir="rtl">מאז ומתמיד, מכשהייתי פעוטה, חונכתי לקבל כל אדם באשר הוא, בין אם הוא שונה ממני ובין אם לא. אך לצערי הרב, ישנם גם אנשים צרי אופקים בעולם הזה, אנשים שקשה להם להיווכח לעובדה שלא כולם נראים כמוהם, מתלבשים כמוהם, מתנהגים כמוהם ואף אוהבים כמוהם. וכששוטטתי ברחבי האינטרנט, ממש סתם כך, נתקלתי בכתבה על שתי בחורות לסביות, שהחליטו להביא את אהבתן לכדי מימוש בברית הנישואין, וצולמו בתמונה אמוציונלית למדי בנשיקה שחתמה את אהבתן העצומה זו לזו. <br>ובכן, מסתבר שלכמה אנשים האהבה אותן רוחשות השתיים זו לזו קצת מציקה, ואולי אפילו מכעיסה אותם, עד כדי כך שהם נותנים לעצמם את הלגטימציה להגיב תגובות מגוכחות, חשוכות ובורות לגמרי, כאלו שנראו כאילו נלקחו אי-שם משלהי המאה ה-17.<br>להזכירכם, רבותיי, גם לנשים לא היו זכויות בעבר. הן הושפלו, נרמסו, ונזרקו היישר לפינה, כאשר לאף אחד לא היה באמת אכפת. כולם עצמו עין, בעוד שהנשים היו אלו שדאגו לטיפול הבית והילדים, והגברים היו אלה שכביכול פרנסו את הבית, וכמובן, דאגו גם לומר את המילה האחרונה בבית. ומי שחשב אחרת, מי שניסה להגן על מעמד הנשים ולגנות את המצב המחריד הזה - סתמו לו את הפה. <br>נחרדתי לגלות כמה דמגוגיה זולה, בורות ואף אטימות מצויה באנשים, גם אם אנחנו במאה ה-21. שלל קללות, כינויים מבזים, ציטוטים מהתנ"ך תוך כדי הזכרת אלוהים במשך יותר מאלפי פעמים, שגיאות כתיב איומות וטיעונים מופרכים להחריד, כל אלו נמצאים בתגובות המזעזעות, ממש מתחת לפוסט המשמח.<br>ואני שואלת - למה כל-כך קשה לאנשים לראות דברים מהסוג הזה, לראות שלא כולם כמוהם? אהבה היא אהבה, על כל סוגיה, ולאיש אין את הזכות לקבוע לי או לאף אחד אחר את מי לאהוב. למה כל-כך קשה לאנשים לראות שתי נשים, יפיפיות ומאושרות, שהחליטו לממש את אהבתן מול כיפת השמיים? למה כל-כך קשה לאנשים לפרגן? הן לא פוגעות באף אדם, לעזאזל, הן וגם לא מיליונים אנשים מקהילת הלהט"ב שבכל העולם. כל עוד הן מאושרות, שמחות ומאוהבות, אין לאף אחד הפאקינג זכות להתערב ולהגיב בצורה בזויה שכזו.<br>אני מתביישת, מתביישת שאנשים כל-כך צרי אופקים, בעלי דעות דמגוגיות להחריד וטיעונים מגוחכים שנראים כאילו הועתקו מיומן בית הספר של תלמיד מכיתה א', שולטים ביד רמה במדינה הזו, ואף בשאר העולם כולו. הומופוביה היא תופעה מזעזעת, מחרידה ונוראית שדרוש למגר אותה במיידי.<br><br>ועכשיו, נעבור לחלק התגובות. משעשע אותי לראות תגובות מהסוג הזה: "אבל זה לא בטבע של בני האדם, אישה ואישה לא יכולות להתרבות, כשם שגבר וגבר לא יכולים להתרבות! רק גבר ואישה צריכים להיות יחד, כי זה מה שנורמלי".<br>סליחה, רבותיי, מי אתם שתחליטו מה נורמלי ומה לא? גם קיום יחסי מין בין שחורים ללבנים גם לא נחשב לנורמלי בעבר, ותראו לאן מעמד השחורים הגיע היום (אתן לכם רמיזה חדה בעניין - קוראים לו אובמה, והוא במקרה נשיא ארה"ב). <br>ותשמעו משהו משעשע, שאולי יהיה לכם קצת קשה לתפוס - יש תרומות זרע, אימוצים, ואולי אף פתרונות אחרים להקמת משפחה "נורמטיבית", כדבריכם. <br>תגובה נוספת ששמתי לב שחזרה על עצמה מספר פעמים, והיא: "הומוסקסואליות זו מחלת נפש, וכך קבעו גם הפסיכיאטרים! צריך לשלוח את כל ההומואים והלסביות למוסד, שם יטפלו בבעיה שלהם!"<br>לא, יקיריי, הומוסוקואליות היא נטייה מינית נטו. לא מחלת נפש, לא פגם גנטי, ולא אף קשקוש שיעלה בראשכם המצומק. אבל יודעים מה כן מחלת נפש? הומופוביה, אם כבר במחלות נפש עסקינן. היחידים שנדרשים בטיפול אינטנסיבי, בהול ונמרץ אלו אתם (שאגב, לא בטוחה אם גם זה יעזור לכם).<br><br>לסיכומו של עניין, מעציב אותי לראות שגם במאה ה-21, אחרי תהפוכות רבות שעבר המין האנושי (וביניהן - עליית מעמד הנשים, השחורים, וכן, גם ההומואים והלסביות, שבעבר אושפזו בכפייה במוסדות פסיכאטריים רק כי נטיותיהם קצת שונות).<br>תלמדו לכבד את מי שקצת שונה מכם, כי בסופו של דבר, כולנו אוהבים, וזה ממש לא משנה את מי. העיקר שנאהב לעד, כי אחרת, מה הטעם לחיים?<br><br><img class="fbPhotoImage img" id="fbPhotoImage" src="https://fbcdn-sphotos-c-a.akamaihd.net/hphotos-ak-ash3/941013_10152326275133797_1993374497_n.jpg" alt=""><br>(התמונה המדוברת. המצטלמות: מעיין ושקד, שצולמו ביום חתונתן. התמונה באדיבות מאקו).<br></div>Thu, 09 May 2013 23:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13773938http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13773938http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13771592<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה חנוקה בתוך כותלי הבית הפצפון הזה. ובבית הספר המצב גם אינו מזהיר פנים, בכלל לא, שם אני מרגישה בלתי נראית, שקופה וחסרת כל צבע, כנבלעת בין כל האנשים הצבעוניים ששם, ועומדת לבדי בפינה הריקה מאיש, מתבוננת בכולם ומרגישה כיצד אני נבלעת בתוכם. <br>אני שונה, ואני יודעת את זה, אבל זה ממש לא באיזשהי צורה חיובית. הייתי רוצה להשתחרר קצת, לשכוח מהצרות אחת ולתמיד, גם אם זה רגעי בלבד ויחלוף כשהשמש תזרח, רק להשכיח את הקשקוש הזה ממני לזמן מה. להתרחק מהכל. לשכוח. <br>הייתי רוצה להתעורר יום אחד, ולגלות שכל הדברים האלו שקורים לי היו סך הכל חלום, חלום איום, מזעזע ונוראי, אבל חלום, וכשאתעורר הכל יחזור להיות כשהיה, לפני שהוכנסתי בכלל לעמק החלומות.<br>רוצה לא להיות פה, לעזאזל. אני פאקינג רוצה להיעלם.<br></div>Tue, 07 May 2013 22:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13771592http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13771592http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13765235<div align="right" dir="rtl"><font size="3">איך את מסוגלת לומר לילדה שלך, בשר מבשרך, שחבל שבכלל הבאת אותה לעולם?&nbsp;<span style="background-color: white;">תסבירי לי את זה, אמא, כי לי זה ממש לא מובן.</span></font></div>Thu, 02 May 2013 17:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13765235http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13765235http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13756066<div align="right" dir="rtl">ניקול ראידמן, שכספה הולך לפני שמה, היא מליינית בת 27 שהדבר הכי מועיל שעשתה בחייה היה להינשא לאוליגרך רוסי, כאשר המוני הכספים שמבצבצים מתוך כיסו של האוליגרך המזדקן, מסבירים מפורשות את הסיבה לנישואים המגוחכים האלו. <br>בעודי משוטטת ברחבי האינטרנט, עיניי נתקלו בפוסט הזה, שכותרתו הייתה: "אירוע המיליונים של ניקול ראידמן", מתוך שעמום קל החלטתי לרפרף בכתבה, בעודי חושבת לעצמי שוודאי אתחרט על כך בעוד מספר שניות על בזבוז זמן משווע. <br>בכל אופן, כשם הכותרת כך גם הייתה הכתבה - אירוע נוצץ וחגיגי עקב השקת הבושם החדש של ניקול, שמלבד כיכובה לאחרונה בסדרה "מעושרות", סדרה העוסקת בחייהן הנוצצים ומלאי העיסוקים של נשים מיליונריות בישראל, שחוץ מלקנן מעל ראשיהם של בעליהן המצליחים, לקנות שמלות מחרידות בשווי שקלים מטורפים, ולעבור ניתוחים פלסטיים שלא יביישו גם את ברבי, לא עשו דבר מועיל בחייהן. האירוע הנוצץ, כמו שנכתב בכתבה, עלה כשמונה מיליון שקלים. סכומים מטורפים עבור מעמד הביניים, אך עבור ניקול שלנו? זהו מעשה חובה.<br>היא הזמינה 1,200 אורחים לאירוע הנוצץ והמרהיב, חלקם אפילו פוליטיקאים (כאשר כאן נשאלת השאלה- האם זה מה שעושים הפוליטיקאים המקסימים שלנו, בזמן שאזרחי מדינת ישראל נאלצים לשלם מיסים מטורפים?), בזבזה עוד חצי מיליון יורו בהטסת חלק מהאורחים הנכבדים אל ישראל, ואם זה לא מספיק, בזבזה עוד סכומי כספים מטורפים על שמלה שמקנה לה מראה חייתי, כשל תוכי. <br>מקומם אותי נורא לראות אירועים מהסוג הזה, של כל האנשים העשירים והמליינים שחוגגים במסיבות מטורפות על סך מיליוני שקלים, וכל זה על הגב שלנו, מעמד הביניים, המעמד שסובל מקיפוח תמידי, ונראה כי המצב הזה גם לא הולך להשתנות. במקום לתרום למדינה שלנו את חלקה, לעשות משהו כדי לקדם את המדינה, את האזרחים שבה ואולי אפילו את עצמה, בוחרת ניקול להוציא מיליוני שקלים על אירוע השקה לבושם שלה, כשבעודה האפשרות הכספית האדירה לעזור, לתרום ולעשות משהו בשביל המדינה הזו. אני מלאת חרדה ואשמה כלפי המדינה שלנו, וזעזע אותי לראות את ההתעסקות המטורפת של התקשורת בבולשיט הזה, החל משעות הבוקר. כואב לי שעל זה הולכים כספי המדינה, ועל כך שפוליטקאים, חברי כנסת עליהם אנחנו סומכים, נותנים יד לקשקוש המוחלט הזה.<br>אני מרגישה שמנצלים אותנו. מנצלים את כולנו, את הוריי ואת כל משפחתי העובדת, שעובדים בתנאים לא תנאים עבור סכומים מזעריים של כספים, כאשר אמי מעולם לא יכלה להרשות לעצמה שמלה שכזו גם אם נורא חשקה בכך, שאבי נאלץ לעבוד באותה החברה במשך עשר שנים, להיות מעולה בה ועדיין להישאר תקוע באותו המקום, מבחינה כלכלית ותעסוקתית, ושאמי חד ההורית נאלצת לשלם סכומים לא נורמליים, כחלק מהגחמות הבזויות של הממשלה שלנו.<br>ואני, בדומה לרוב אזרחיה הצעירים של מדינת ישראל, חוששת מהעתיד המובטח לי, מכך שאם ימשיך המצב המחריד הזה להתקיים, אני עלולה למצוא את עצמי חסרת דירה, כסף ועבודה. אני חוששת שבדומה להוריי, גם אני אהפוך למכונת השעבודים של המדינה הזו, ושגם אותי ינצלו ויגרמו לי לאבד את עצמי, את מי שאני, תוך כדי שאצטרך לעשות סלטות באוויר על מנת לקבל משכורת זעומה, ואף מגוחכת של כספים. אני מפחדת, ואני בטוחה שאני גם לא היחידה. <br>אז אני לא יודעת אם אירוע ההשקה הזה הוא בדיחה או המציאות, אבל מה שכן, המצב הרעוע במדינה הזו חייב להשתנות.<br><br>(קישור לכתבה המדוברת בלחיצה זריזה <a rel="nofollow" target='newWin' rel="nofollow" target="newWin" class="blog" href="http://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local/Article-a634bed72ca3e31006.htm&amp;sCh=3d385dd2dd5d4110&amp;pId=237936823">כאן</a>).<br></div>Wed, 24 Apr 2013 17:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13756066http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13756066http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13745006<div align="right" dir="rtl">דמעה בוגדנית זולגת מעיניי כאשר אני נזכרת בך. היית כל-כך נאה אז, כשלבשת את מדי הצבא שרק הדגישו את הגובה והאצילות שבך, כשאת עיניך עיטרו בחינניות משקפי השמש שקניתי לך אז ליום ההולדת. אני זוכרת שכל חברותיי קינאו בי, ושדינה ונורית הביטו בך במבטים מלאי השתוקקות, תאווה, ואולי אפילו תקווה, תקווה שיהיה להן מישהו כמוך. לא היה לנו קל ביחד, עשיתי לך חיים קשים, אבל אתה לא ויתרת עלינו, נלחמת בכל כוחך, בדיוק כפי שנלחמת במלחמת לבנון הראשונה, באצולה ובגבורה, בחוסן ובחוזק, נלחמת כמו הגבר שתמיד ידעתי שאתה. אני מרפרפת באלבום התמונות הישן, חלק מהתמונות כבר מעט מרופטות, האחרות דהויות, אך החיוך הרחב והממיס שעל פניך נותר לעד. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי את פניך, אחרי שלנת בביתנו ביום שישי, ולאחר מכן חזרת לבסיס. ההורים שלי תיעבו אותך בהתחלה, אתה זוכר? הם חשבו שאתה תגרום לי ליותר צרות מאשר לטוב, אבל כשהכירו אותך באמת, נותרו חסרי מילים לנוכח הגבר המרשים שהיית. אני נזכרת בעיניך הירוקות, הכנות והטובות שכל-כך אהבתי. בכל פעם שהזכרתי את צבע עיניך ואת העובדה שעיניך משכרות, ממש כמו אלכוהול, אתה רק גיחכת, גיחוך יפהפה, עד כמה שגיחוך יכול בכלל להיות כזה, ואמרת ששלי הרבה יותר יפות, ואני רק הבטתי בך בהשתאות, ופלטתי ממש בשקט, "אני מקווה שאתה צוחק. העינייים שלי חומות, הן רגילות לגמרי. שלך לעומת זאת, הן העיניים הכי יפות שראיתי אי פעם."<br>לעולם לא אשכח את עיניך. הן חדרו עמוק לנשמתי, לפתו חזק בליבי, ולמעשה, לא שחררו ממנו לעולם. לעולם לא אשכח אותך, ירון היקר שלי. לעולם לא אשכח את גומות החן שנוצרו לך כאשר חייכת, ואת הפעמים ההן שהבטת בי כך סתם, למשך דקות ספורות, בדממה מוחלטת, וכשהבטתי בך בחוסר הבנה מוחלט, ושאלתי אותך למה אתה נועץ בי מבטים, אתה רק לקחת את קצוות שיערי המתבדר ברוח הקרירה, אל מאחורי אוזני, ולחשת, "את כל כך יפה, תמר לוי."<br>הזכרונות ההם על הימים שלעולם לא ישובו, החיים שאזלו כאילו לא היו קיימים מעולם, האהבה שנקטעה רק עוד בתחילת דרכה, והשמש ששקעה, ולא תזרח עוד לעולם. הסדר הלך לעולמו במותך, ירון אהובי. האיזון שהכרנו כבר לא קיים יותר. <br>אני זוכרת את הדפיקה בדלת, את החיילים בעלי ארשת הפנים הקפואה, כשבעיניהם ראיתי את מעט הצער והכאב, ואת צרחות הכאב והיגון, ההתמוטטות של אמך על דלפק הכניסה והאמבולנס שהוזעק עבורה במהרה. אני זוכרת את הכל, ירון שלי, וגם אותך לעולם לא אשכח. אתה חרוט בליבי, ולעולם לא תימחק משם. היית לי לאהבה הראשונה, ואני מבטיחה לך, יום אחד עוד נתאחד, והסדר שהכרתי וכה אהבתי, ישוב אליי בשנית. נתראה בקרוב, אהובי.<br><br>המוזה שבה אליי בימים כאלו, עד כמה שזה נורא. <br>יהי זכרם ברוך של כל אותם הגיבורים שנפלו במלחמות ישראל, שנלקחו מצרור החיים בעודם צעירים, בעלי שאיפות ואמביציות.<br></div>Mon, 15 Apr 2013 14:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13745006http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13745006http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13730360<div align="right" dir="rtl">אין באמת דבר כזה "אהבת אמת", זה סתם בולשיט שדיסני המציאו עוד מימי סינדרלה. כיף לצפות בזה, להתרגש ביחד עם הדמויות שבסרטים ולהיאחז בציפייה העצומה שגיבורי הסרט יהיו יחד בסופו של דבר, ויחוו נשיקת אמת סוערת במיוחד, שתסחוף אותם אל תוך מערבולת רגשות שלא פגשו כמותה מעולם, אך זה לא קיים במציאות, עם כמה שזה מצער להודות בכך, זוהי האמת. <br /><br />סתם מחשבה מטופשת שרציתי להעלות על הדף, נו טוב...</div>Wed, 03 Apr 2013 18:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13730360http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13730360