http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780"הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים." (יאנוש קורצ'ק) heCopyright 2013 KeyMan. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/80/17/63/631780/misc/25456920.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13780708<div align="right" dir="rtl"> בעוד יומיים אנחנו טסים לניו יורק. יותר נכון למנהטן. 10 ימים במרכז העולם. הכנתי תוכנית טיול מדוקדקת ומתוכננת היטב ואני מקווה שנעמוד בכל היעדים ששמתי לעצמנו. הפעם ללא רכב אלא רק בתחבורה ציבורית כמו רכבת תחתית, אוטובוסים ורכבות. מלון הנושק ל-Time Squer ומגגו ניתן לראות את האמפייר סטייט בילדינג. למה מגגו? יהיו תמונות כשנחזור שיסבירו את העניין. גראונד זירו, סנטרל פארק, פסל החירות, מלון פלאזה, בניין האו"ם, מוזיאון ה-MOMA, תחנת גראנד סנטרל צ'אינה טאון, ברוקלין, לפחות הצגה אחת בברודווי (מלך האריות), שיט ביאכטה מסביב למנהטן וטיסה מעל במסוק, הם טיפה בים האטרקציות שתכננתי לראות שם. מבטיח תמונות וחוויות ככל שאוכל לתאר במילים. הפעם האחרונה שהייתי במנהטן הייתה ב-2007 וזה היה ליום וחצי במסגרת כמה שעות חופשיות מענייני עבודה, לא ניתן לומר שנהנתי כלל. הפעם זה הולך להיות שונה לחלוטין. נשתמע בסוף החודש... </div>Wed, 15 May 2013 18:02:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13780708http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13780708http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13773321<div align="right" dir="rtl"> ביום הראשון שהגעתי לארגון שאני עובד בו לראיון עבודה ומבחנים, התרשמתי מאוד מהניקיון, במיוחד הניקיון בחדרי השירותים (הסתובבתי בכמה מהם...) הכל היה שם נקי, מסודר, מראות נקיות, מספיק נייר בכל מקום, לא היו ריחות לוואי שמאפיינים שירותים ציבוריים בכלל ושירותים במקומות עבודה בפרט. בהתחלה חשבתי שזה מאוד "פלצני" לא במובן המעשי של המילה, אלא מאיך שזה מרשים. לאט לאט התרגלתי לעניין והיום כשאני מגיע למקומות עבודה אחרים, אני מייד משווה, למרות שזה ממש לא משהו רצוני, ההשוואה בלתי נמנעת ואני שמח על היותי מועסק בארגון שלי וזו עוד סיבה אחת מני רבות. כולנו משתמשים בשירותים אבל לא כולם דואגים להיגיינה שלהם. אם בבית לא שוטפים ידיים אחרי, ניחא, בכל זאת כולנו בני משפחה אחת ואולי זה בסדר (אני לא בעד אבל בואו נניח). להיכנס למקום ציבורי ולא לשטוף ידיים אח"כ...נו זה כבר משהו לא בריא. שמעתי כבר מאנשים שמורידים את המים באסלה בעזרת הרגל (הנעל) כך שהם לא נוגעים בידית של מיכל ההדחה...ומה אח"כ? לא חולצים נעליים? ולך תזכור שהיית בשירותים ציבוריים... כשאני שוטף ידיים, אני בודק ככה מסביבי אנשים, בוחן הא</div>Thu, 09 May 2013 16:31:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13773321http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13773321http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13767220<div align="right" dir="rtl">אנשים מקועקעים משאירים אותי נדהם. לא רק בגלל מה שהם עושים לגוף שלהם שכרוך בכאב של כמה ימים אלא ובעיקר על האומנות והצבעים הנחרטים על העור. ראיתי הרבה קעקועים שהייתי ממסגר בתוך מסגרת כאות הוקרה לאומן שיצר אותם. אלו קעקועים פיסיים הנראים בכל מקום. אבל מה בעניין קעקועים אלקטרוניים? כולנו משתמשים במכשירים אלקטרוניים בחיי היום יום. סלולרי כמובן וכמה שיותר חכם יותר טוב, פעם רצינו כמה שיותר קטן, שיכנס לכיס היום אנחנו מחפשים יותר מהיר, יותר חכם ויותר גדול. פייסבוק על רישומיו ומעקביו השונים, טוויטר, למי שמצייץ ומודיע ברבים את תחושותיו הלגיטימיות על מה שקורה מסביבו, אימיילים למיניהם, כוננים וירטואלים ועננות רשת על צורותיה הרבים, אינסטגרם, פליקר, בלוגים ועוד ועוד. אלו קעקועים אלקטרוניים. כל ביט כזה של מידע העולה לרשת ומשותף עם כולם, בין בכוונה ובין שלא, שם את חותמו במקום מסויים. כל סימן כזה מצטרף לפאזל, פאזל האומר לכל העולם מי אנחנו. איזו יצירת אומנות יש בנו, מה אנחנו חושבים, אוהבים, שונאים וכו'. כל אחד בעצם "מצולק" בקעקוע יחודי לו, קעקוע אלקטרוני שישאר לנצח. גם כשכולנו נהפו</div>Sat, 04 May 2013 10:34:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13767220http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13767220http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13762644<div align="right" dir="rtl">"מחדל בשריון: סמל דרש מחייליו לזחול על צרכיהם."זה קרה בסוף השבוע בגדוד שיריון של טירונים בשיזפון.הטירונים שהיו בשטח בסדרת שדאות לא ניקו את השירותים כפי שהיו צריכים לעשות.הסיבות לאי מילוי הפקודה לא חשובות בעיניי, למרות שזו בעיה משמעתית, אלא התוצאה.סמל המחלקה לקח את החוק לידיים, כי אני לא רואה הגדרה אחרת כרגע, והחליט להעניש אותם"ענישה לימודית".אחרי שהם הוזחלו את הצואה והטינופת, הם חזרו לפעילות.זה היה יום שישי והם נכנסו ל"נוהל שבת" האומר הפסקת פעילות בגלל השבת למעט שמירה.הם נצטוו לא להחליף בגדים ולישון כך בתוך שקי השינה...המחדל התגלה כשמפקד המחלקה הגיע ושם לב שמשהו מוזר קורה.כל החיילים שהוא נתקל בהם היו עם כתמי צואה על בגדיהם.הוא העמיד את כולם למסדר ואז התברר לו מה קרה.הבן שלי משרת כקצין באותה החטיבה, באותו הגדוד אבל בפלוגה אחרת.ביום שבת בבוקר נערך תחקיר ע"י המח"ט שהגיע מהבית במיוחד לצורך כך.הדברים נחתכו שם במיידית וההחלטות נלקחו במקום.הסמל נדון ל-28 ימי מחבוש, וכל שרשרת הפיקוד שמעליו קיבלה נזיפה חמורהלמרות שהם לא היו נוכחים במקום.ביום ראשון בצהריים, המח"ט כינס את כל המפקדים בחטיבה והעלה</div>Tue, 30 Apr 2013 08:37:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13762644http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13762644http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13759458<div align="right" dir="rtl"> קראו לה פ' (פנינה) ואבא שלה עבד במשרד החקלאות (הוא היה אחראי על הגינון בעירייה)... פ' הייתה הכי יפה. היו לה עיניים כחולות, שער שטני ושתי צמות. הכי אהבתי כשהיא הייתה באה בחולצה וחצאית. זה היה מדליק אותי מאוד. כשהיינו יושבים אחד ליד השנייה, הייתי מנסה לגעת להרים לה את החצאית לראות מה יש מתחת... היא ברוב המקרים הייתה מזיזה לי את היד ומסתכלת עלי במבט זעוף. "אמרתי לך אלף פעם לא להרים לי את החצאית!" גערה/כעסה אבל אני רוצה לגעת, תתני לי! הייתי אומר "לא. כשאני אומרת לא זה לא" פתחה מולי זוג עיניים. "אתה מסכים שאני אגע לך בתחתונים?" שאלה כן אני לא מפחד. אמרתי. אח"כ הלכתי אחריה והרמתי לה את החצאית... היא עשתה את עצמה לא מרגישה. משכתי לה גם בצמות שהיו אסופות בקוקיות כמו של ילדות קטנות. אהבתי להטריד אותה. אבל זה היה נסלח. פ' הייתה בת 3 ואני הייתי כמעט בן 4... זה מתאים לגן הילדים, לגישושים כאלו של לראות את ההבדלים בין בנים לבנות. הסקרנות הבריאה של הגיל הצעיר מאוד. יש אנשים שאצלם הגיל הזה נמשך גם לחיים הבוגרים שלהם. זה נשיא, וקצין צבא בכיר, ניצב במשטרה או ראש עירייה. זה ק</div>Sat, 27 Apr 2013 18:13:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13759458http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13759458http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13754033<div align="right" dir="rtl"> השתתפתי ב"כנס הבינלאומי השני לפתרונות במצבי חירום". קיבלתי את ההזמנה מכיוון שאני חבר במל"ח (משק לשעת חירום) בארגון שאני עובד בו, ואני מתנדב ברח"ל (רשות חירום לאומית) וברא"מ (הרשות הלאומית לבטחון מידע). הכנס היה מחכים ואני לא רוצה לספר מה היה בכנס אלא מה צריך לקחת מזה. הכנס היה בנושא מצבי חירום הנובעים גם מאסונות טבע כמו רעידות אדמה ובשולי הכנס דובר על האיום מסביבנו. כרגע מסביב למדינת ישראל, מכוונים כ-60,000 טילים מכל הסוגים. הכוונה, לפי הערכות מודיעין, היא לירות כ-1000 טילים ביום על המדינה הענקית שלנו. כל אחד יכול לעשות את החשבון. בנוסף לנסות ולהבין את החישוב הפשוט שאם ב"עמוד ענן" ירו "מטח" של 12 טילים על באר שבע וכיפת ברזל הצליחה ליירט 8 מהם, כולנו נשמנו לרווחה. מה יהיה בעתיד? אילו דברים חשובים אבל לנו כאזרחים אין מה לעשות עם זה, לנו יש דברים חשובים יותר. דברים שבשליטה ובאחריות שלנו. אחרי מלחמת יום הכיפורים, ההורים שלי החזיקו בבית קופסאות שימורים, סוכר, קמח ושמן. היה לנו מזווה קטן והדברים היו מוחלפים כל תקופה בטריים. כלומר כל הזמן היה לנו מלאי של מזון שיכול להספיק</div>Mon, 22 Apr 2013 20:50:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13754033http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13754033http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13750022<div align="right" dir="rtl">19.4.2009התחלתי לכתוב את הבלוג במקרה.הייתי בשבתון, לפני שחשבתי לחזור ללמוד לתואר באוניברסיטה.קראתי הרבה בלוגים באותה תקופה, לא ממש הבנתי מה צריך לעשות.לא כתבתי מעולם, גם לא למגירה.אני לא כשרוני שמוציא עט וכותב תווים ומייד נוצר שיר היישר לראש מצעד הפזמונים.אני גם לא כזה סופר דגול שעומדים בתור לקנות את ספריו.המון מהפוסטים הכתובים נכתבובמשך שנים בראשי.לא יודע למה זה קרה, אולי כהכנה בלתי מודעת לכך שיבוא יום וזה יפורסם.כשאני מחטט שם במגירות הזיכרון, יש לי עוד מה לכתוב לכמה שנים.מכל קורא כאן אני לוקח משהו. משהו לחיים שלי.לפעמים זו נקודת מבט שונה, לפעמים רגשנות ולפעמים יש הרבה דברים משותפים שלא תלויים בגיל, מגדראו במיקום גיאוגרפי.היכולת להביע את דעתך במילים היא מתנה.יש אנשים שלא יכולים להביע את עצמם בעל פה בלי שיהיה להם איזה פתק מציץ שבו הם תמצתו את הנאום לאומה...הבלוג משמש לי כספר זכרונות.יש המון דברים הכתובים כאן והם רק קצהו של הקרחון, שלא סופרו מעולם.חיכיתי לאותו יומן שאוכל לכתוב בו את מה שעשיתי עם השנים, דברים שמותר לגלותורב הנסתר על הגלוי.את הפוסטים הראשונים שכתבתי לקח לי הרבה זמן לכתוב.</div>Fri, 19 Apr 2013 17:40:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13750022http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13750022http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13745944<div align="right" dir="rtl"> זיכרון. אנחנו מצווים בכל מקום לזכור. לזכור את מה שעשה לנו עמלק. לזכור את יציאת מצרים. לזכור את ששת המיליונים שנטבחו בשואה. לזכור את אלו שהקריבו נפשם למען המדינה. אחרי שנזכור את כולם, רק אז נדע עצמאות מהי. יום העצמאות של מדינה הוא יום חג. כל המדינה חוגגת מעבר למדינה עצמאית. העצמאות הקולקטיבית מורכבת מעצמאויות קטנות. לכל אחד יש את העצמאות שלו. כשהלכתי לגן בפעם הראשונה, הפכתי לעצמאי. ידעתי להסתדר לבד עד שהתגעגעתי להורים ואז הדמעות היו עצמאיות וזלגו על הלחיים שלי. בכיתה אלף הפכתי שוב לעצמאי קטן, יודע לקרוא ולכתוב בלי שיעזרו לו, גם חשבון ידעתי בלי עזרה אם לא סופרים את כל האצבעות שעזרו לי. כשחגגתי בר מצווה ואבי עמד על הדוכן ואמר את המילים "הקשות" שהדהדו באוזניי הרבה זמן אחרי, "ברוך שפטרני מעונשו של זה", הבנתי שמעכשיו אני עצמאי, אדון לכל מעשיי. כשקיבלתי רישיון נהיגה, לא היה עצמאי ממני. אחרי טסט נוסף שאבי העביר אותי על מכונית העל "סוסיתא", יכולתי לנסוע לאן שרציתי באישורו של אבי כמובן... אולי העצמאות הכי גדולה הורגשה אצלי כשיצאתי מהבית ללשכת הגיוס. הרגשתי את הרוח החמ</div>Tue, 16 Apr 2013 13:00:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13745944http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13745944http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13742656<div align="right" dir="rtl"> דודי היה הנהג של הפלוגה. נהג שתמיד היה מוכן לעזור להבדיל מהרבה מאוד נהגים צבאיים. הוא נהג בנ"נ (קומנדקר צבאי) והיה מביא את האוכל לשטח ועושה עוד שליחויות של נהג. בהתחלה זה היה נראה כמו פקניק. נסענו בפסטורליה של לבנון, על הטנקים. אכלנו דובדבנים אדומים היישר מהעצים. דודי נשלח לאחור, להביא פצועים לתאג"ד (תחנת איסוף פצועים גדודית). היינו טנק מלווה לכל מקרה שלא יהיה. דודי חיכה בתא הנהג שיעמיסו את הפצועים כדי לקחת אותם ממקום הפיגוע. המחזה היה נוראי. כעשרה פצועים ועוד שתי שקי ניילון שחורים עם גופות בפנים. חלק מהפצועים פונו לקומנדקרים אחרים. "נהג בוא תן יד" מישהו מהחובשים בחוץ צעק לדודי. דודי עזר לחובשים להרים את אחת הגופות ולשים אותה בקומנדקר. השקית השחורה נקרעה ומהאלונקה נפל ראש. ראש של חייל. דודי איבד את שיווי משקלו. הרגליים כאילו היו נטועות עמוק באדמה, צימחו שורשים. גופו לא נענה למחשבותייו, ראשו לא היה מסוגל לפקוד על גופו להרים. "תרים, קדימה" צעק החובש. דודי היה נטוע באדמה. קפצתי מעל הטנק יחד עם הטען לצידי. הטען הצטרף לחוב</div>Sat, 13 Apr 2013 20:23:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13742656http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13742656http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13734856<div align="right" dir="rtl"> לא הרמתי את קולי ( מרטין נימלר) בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים , אני לא הרמת את קולי , כי לא הייתי קומוניסטי, ואז הם לקחו את היהודים , ואני לא הרמתי את קולי , כי לא הייתי יהודי, ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים , ואני לא הרמתי את קולי , כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי, ואז הם לקחו את הקתולים , ואני לא הרמתי את קולי , כי הייתי פרוטסטנטי, ואז הם לקחו אותי , אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני . ערב יום השואה 2013. ערב שבו אני נמצא עם אימי, במיוחד אחרי מותו של אבי. למעט פעמיים שלא הייתי בארץ מסיבות מקצועיות, אני מקפיד על כך. כל שנה אני שומע סיפורים. לא את הסיפורים שכולם שומעים ורואים בטלוויזיה מפי ניצולי שואה המתמעטים משנה לשנה. לי יש את המספרת הפרטית שלי. הוריי נולדו ברומניה, בעיר יאסי, גם אני נולדתי באותו מקום בדיוק. בשבת שלפני יום הזיכרון ישבתי עם אימי ושמעתי סיפור נוסף. כל מה שיספרו לא מספיק, ויש סיפורים כמספר הקורבנות לפחות. בוקר אחד שהתחיל כמעט כמו עוד יום רגיל, אימי שיחקה מחוץ לחנותה של סבתי שהייתה חנות סידקית כשלפתע עצרו</div>Sun, 07 Apr 2013 10:15:00 +0200keyman1001@gmail.com (KeyMan)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=631780&blogcode=13734856http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=631780&blog=13734856