http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009כַּמָּה חָשׁוּב לִרְאוֹת פִּתְאֹם חֲצִי יָרֵחַ.heCopyright 2013 אוֹשרִי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13756207<div align="right" dir="rtl"> לך ילדה, שלא הכרת אותי מעולם.את לא מכירה אותי, אבל אני כבר הספקתי לדעת הרבה עליך.הגבר שלך שאת אוהבת היה תקופה בחיים שלי, לפעמים חשבתי שפיתחתי אליו רגשות ושהוא משהו חדש שמתחיל בחיים שלי, מאד מהר הבנתי שהוא לא, אבל בכל זאת, למדתי דבר או שניים מהתקופה שלי עם הגבר שלך.שמעתי עלייך הרבה, בעצם, רק אותך שמעתי בתשעים אחוז ממערכת היחסים שלי איתו.הוא אוהב אותך, אהבת נפש. ואני יודעת שגם את אותו, הייתה לכם אהבה עצומה, אין ספק, אהבה עצומה, אסורה, ובלתי אפשריתכל כך הרבה דברים מסביב לא נתנו לכם להיות ביחד, לא היה שום דבר כמעט שלא עשיתם, וכלום לא עזר לנטו אהבה לנצח.כמה זה דומה לשלי... כמה הייתם מזכירים לי אותי, אותי ואת הגבר שלי.אבל הגבר שלך כבר כמעט לא בחיים שלי,אבל בדיוק עכשיו נזכרתי וקצת עכבתי אחרייך בפייסבוק, את רק בת 19, והגבר שלך בן 30, כמה הפרש... אבל זה לא מה שחשוב, האהבה לא שואלת אותנו בני כמה אנחנו.ראיתי אותך כבר בזרועות של גבר אחר, יותר קרוב לעולם שלך.. ואפילו אבא שלך בתמונות שלכם, האבא שכלכך התנגד לאהבה שלך עם אותו גבר שהיה משותף פעם קצת לשתינו, אבל בעיקר לך.את המשכת הלאה, ואני ידעת</div>Wed, 24 Apr 2013 20:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13756207http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13756207http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13742361<div align="right" dir="rtl">מסתכלת על הילדים האלה שמשחקים למטה בציחקוקים מתגלגלים ומקנאה. איזה כיף זה לחיות במוח הקטן והתמים שלהם, הנקי הזה שלא מפוצץ עכשיו בכלכך הרבה דברים, שמאפשר להם לצחוק ולרוץ, בלי לדעת לאן, בלי מחשבה של מה יהיה כשהם יחזרו הביתה. איזה כיף להם שהלב שלהם כלכך קטן עכשיו, כלכך תמים ונקי מאכזבות ואהבות ששרפו להם אותו, אין אף אחד ששולט להם שם על כל תזוזה ומחשבה. איזה כיף להם להיות קיצרי ידיים ורגליים, העיניים שלהם עדיין קטנות כדי לחלום על דברים גדולים, וגם הראש שלהם, הקטן הזה, לא הספיק לחשוב על דברים גדולים מדיי, מטרידים, חשובים כלכך ובאותה מידה מיותרים. אני מסתכלת ורוצה רגע לחזור להיות קטנה כי כמה זה קשה להתבגר, לאהוב, ולהכיל בעצמך עוד כלכך הרבה דברים שאת צריכה להספיק. איזה כיף להם, לילדים האלה שהכל אצלם עוד כלכך קטן שאין הרבה על מה לחשוב שהכל בעיניהם עכשיו כלכך שולי ולא חשוב הם לא יודעים שגם הם בסוף יגדלו אף אחד לא מכין אותם לזה שהעיניים הקטנות שבמראה בסוף הופכות להיות גדולות פתאום רואים דברים שלא ראינו קודם והלב הזה שלהם, שעוד לא הספיק להישרף. אולי בעצם אני לא מבקשת כלום, לא עיניים</div>Sat, 13 Apr 2013 17:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13742361http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13742361http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13739669<div align="right" dir="rtl">כשתסתכל, שוב באישה הזאתלא תראה שוב את אותה האחתכשתסתכל לה בעינייםלא תראה אותה שוב, את אותה האחתשאהבה אותךשנתנה לךאת כל הלב שלהכי תבין, היא לא אותה האחתהיא לא אותה האישה שהסתכלה לךעמוק בעינייםכשתסתכל, שוב באישה הזאתלא תראה את כל העדינות שבהתבין, היא כבר אישה חזקההיא לא אחת שאצלהאפשר להסתכל קרוב מדייכי, תבין, אתה פגעת להבדבר הכי יקר שלההיא נתנה לך, היא רצתה אותך, היא חלמה אותךואתה...מה אתה עשית להאיך לקחת להכשתסתכל שוב בילדה הזאתלא תראה את כל האהבה שלההיא מזמן, מזמן כבר לא אוהבתלא אותך, ולא כל אחד אחר בדרךהיא לא יודעת להרגיש יותר, יותר מדיי קרובכי לקחו לך את הרגש שאמר לה לעזובזה יותר מדיי עכשיוזה יותר מדיי בכללהילדה כבר אישה לא בטוחה באהבהכשתסתכל, על האישה הזאת, הילדה הזאת, על אותה האחתלא תראה את כל מה שזכרת בהתבין, היא מזמן לא אותה האחת שתחייך לךזה החיוך שלה, אתה רואה?זה מזמן כבר לא אותו דברהיא במקום אחר עכשיוהיא מחייכת רק אחרי שנים שהיא בוחנת בעינייםאתה מבין מה עשית לה?אתה מבין מה לקחת לה?כשתסתכל שוב, באישה הזאתלא תראה שוב את אותה הילדההיא מזמן, מזמן כבר לא זוכרתמי זאת שהייתה שם לפניה</div>Thu, 11 Apr 2013 15:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13739669http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13739669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13735297<div align="right" dir="rtl">אמרו לי שבדרך הזאת אני לא צריכה ללכת, עמדתי על קצה השביל, הסתכלתי וידעתי שעדיף לי אולי שלא להתחיל לצעוד, אבל התחלתי, ונכנסתי כל פעם מחדש לצעוד בדרך הזו, שידעתי שעלולה להכאיב לי, להפיל אותי ולשרוט לי את הלב. אז הלכתי לאן שלא הייתי צריכה ללכת,ידעתי שבדרך הזאת אפגוש את מי שעדיף לי לא לראות, שזוג עיניים מחכות שם ואולי אני כבר לא צריכה להסתכל בהן שוב, וידעתי, ידעתי שאפגוש בעיניים האלה כשאתחיל לצעוד בדרך הזו, ואמרו לי כולם, את לא צריכה ללכת, את לא צריכה לפגוש, את לא צריכה לראות את העיניים, זה יכאיב לך, זה יפיל אותך, זה ישרוט לך את הלב. אז ראיתי את מי שלא הייתי צריכה לראות,עמדתי על קצה הדרך המוכרת, שידעתי שאסור לצעוד בה ובכל פעם צעדתי מחדש, ידעתי שאעשה דברים שכבר אין שום טעם לעשות, ידעתי שלא אצליח לשלוט, ידעתי שזה מיותר, שזה לא רלוונטי, שאין בשביל מה ואין בזה כבר שום עיקר, שזו דרך שלוקחת ממני את עצמי, בדרך הזו אף פעם לא הייתי אני, ובכל פעם חזרתי לטעות בה, אבל המשכתי, כאילו לא טעיתי מעולם. אמרו לי כולם, את לא צריכה ללכת, זה יכאב לך, את תיפלי, ישרט לך הלב, ובכל זאתהלכתי, הלכתי ועשיתי מה שלא</div>Sun, 07 Apr 2013 19:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13735297http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13735297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13705847<div align="right" dir="rtl">חגגתי 20 שנה. בשנה הקודמת עוד הייתי גמורה בתוך האהבה הזאת לא הייתי מאמינה שבשנה שאחרי, אתה תהיה איתי. דיברנו, וכמה היה לי קשה לשמוע את כל הדברים שכבר ידעתי, שזה מסובך, שזה לא יצליח, שאין בשביל מה, שלא צריך להיכנס לזה, שזה נגמר. וכרגיל אתה אומר את כל זה, ומספיק משפט אחד שעוד ישאיר אותי שם, או יגרום לי להאמין שיש בשביל מה להישאר. ישבנו על הספסל, והראש שלך היה לי על החזה, חיבקתי אותך מלמעלה, חזק, ועטוף, וחונק, היית רק שלי, הפכנו לרגעים לגוף אחד, כמו פעם. אמרתי לך שאני רוצה להירדם איתך ולהתעורר איתך ככה. ככה בדיוק. כשכל הריח שלך נדבק עליי, כהנשיכה שלך על הצוואר שלי עדיין עם הסימנים של השיניים שלך. ושתקנו. וזו הייתה שתיקה קסומה. ואלוהים יודע כמה צעקות היו בשתיקה שלי. כל הרגשות ביחד התאספו. אמרתי לך שבשבילך הייתי עוברת את כל הגיהנום מחדש. כעסת שהייתי מסוגלת לזה. זה שוב הראה לי כמה אתה לא מבין מה האהבה עושה. אמרת שאתה יודע שזו אהבה מהמקום הכי נקי, טהור, אמיתי. היום אני באמת יודעת שאתה יודע. מאמינה שאין שום דבר שלא אמרתי. ולמרות הכל, אתה עדיין בוחר לוותר עליי. הרגשות שלך אליי</div>Fri, 15 Mar 2013 02:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13705847http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13705847http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13687416<div align="right" dir="rtl">אני מנסה למצוא את המילים כאילו הייתי רוצה להגיד עוד כלכך הרבה דברים אבל מאיפה? כן, גם אחרי שנה וחצי יש עוד מה להגיד, יש עוד כלכך הרבה על הלב הזה שאתה לא נותן לו מנוח. אני נזכרת בכל הרגעים איתך וקשה לי להחליט לאיפה הכי הייתי רוצה לקפוץ שוב. להרגיש שוב, להריח, לטעום, לאהוב, לאהוב לרגעים ספורים כי רק ככה מותר לי לאהוב אותך. אני מנסה לחשוב כמה אתה רוצה את זה אם אתה שם כל הזמן ברגעים הספורים האלה אז למה לעזאזל שלא תהיה שם כל הזמן? למה אתה לא רוצה? למה? ואם אתה רוצה, אז למה אתה לא פה? למה אתה לא פה לחבק, להרגיש, רק תבוא, תבוא אם צריך רק לצעוק עליי שוב שזה אסור. כל פעם, רק תבוא לצעוק, ותלך, רק תבוא. ואני שוב יחבק אותך כמו שאתה כלכך שונא שאני מחבקת כשאתה כועס, ואני אחבק, ואז אתה תשתוק, ותירגע, ותתקרב, ותריח, ותוך מאית שניה תשכח על מה הכעס, ולמה שנינו בעצם פה. אני רוצה לאהוב אותך באמת, ולא לרגעים. שונאת את הרגעים האלה, שונאת אותם אוווך אבל כמה אוהבת. שוב הריח שלך שנשאר לי על הצוואר ושאיתו אני נרדמת בלילה, ושוב הרגע הארור בבוקר כשכל זה נעלם. אני רוצה אותך קרוב, אני רוצה ל</div>Tue, 26 Feb 2013 23:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13687416http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13687416http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13606366<div align="right" dir="rtl">אהוב שלי, חודשים כבר... חודשים שאני כמעט ולא כותבת, אתה יודע, אני מנסה להתגבר.. אני ממשיכה את החיים, רואה אנשים חדשים, מכירה, מחייכת, ואולי לפעמים באמת מאמינה שטוב לי, שאת כל הגיהינום שהשארת לי אני הופכת לאט לאט לפחות כואב ושורף. אתה יודע, אני גם מנסה להכיר גברים אחרים, להכניס אותם ללב שלי, ויש איזה אחד שכמעט והצליח, הוא הצליח לבלבל אותי, הצלחתי לחשוב עליו ואפילו הייתי מסוגלת לראות אותי איתו. וכבר המון זמן שלא שמעתי וראיתי אותך, עד שלפתע, באמצע יום עבודה, יפה כלכך עם הריח המוכר, הגעת. געגועים גדולים, אני חושבת עלייך המון, בייחוד מאז שהכרתי אותו. האמת שכבר החלטתי לוותר עליו, פשוט כי מגיע לי יותר, יותר משהוא יכול לתת, יותר ממה שאתה היית מוכן לתת, מגיע לי. מגיע לי אחרי מה שהעברת אותי. אבל אתה יודע... זה לא מרגיש כמוך, זה לא קרוב להיות. כשהיית שם איתי בעבודה, הרגשתי שזה שאתה קרוב, משלים אותי, עושה אותי שלמה, אסופה כל כך, אני כמו שאני. כמה התגעגעתי לחבק אותך ולהריח ולהרגיש. וראיתי שגם אתה. וזה הרגיע אותי. אפילו זכיתי לטעום לכמה שניות את הטעם שלך המוכר שאני כלכך אוהבת. אבל זה לא באמ</div>Mon, 24 Dec 2012 19:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13606366http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13606366http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13490804<div align="right" dir="rtl">מחר, 3.10. תעבור שנה בדיוק מהיום המיוחד הזה הרבה זמן לא כתבתי פה, אבל משהו חזק ממני מכדי להתעלם ופשוט להמשיך ברקע אני שומעת את 'מי נהר', השיר שליווה אותי לאורך כל השנה הארוכה הזאת, המיוחדת, המעצבת, הקשה, המאושרת, העצובה, המחשלת. זו הייתה השנה של חיי שנה של הרגע הזה שמעיתו והלאה חיי השתנו. אני לא רוצה להתחיל לספר מה היה שם באותו לילה כי אם אחזור שנה אחורה בבלוג הזה, זה יהיה מתועד. ואני שמחה לדעת שכל כך הרבה לאורך השנים מתועד פה, ובעיקר שמחה לדעת שאתה חלק. אולי עוד כמה שנים אחזור לפה ואקרא הכל, אקרא אותך, עלייך, ומי יודע, אולי שם כבר נהיה ביחד. אני רוצה להגיד לך שגם אחרי השנה הזאת אני עדיין אוהבת אותך אני עדיין מסוגלת לראות את עצמי איתך, עדיין מקבלת צמרמורות מהשיר הזה ונזכרת כמה הוא ליווה אותי, הוא מעלה לי לראש כל כך הרבה רגעים ליידך, לצידך, בידיים שלך, בשפתיים, בזרועות הגדולות. כמעט וגם מרגישה את הטעם, ואת הריח... אוח... הריח. הצלחת בשנה הזו לשבור לי את הלב לרסיסים, לריסוקים, לרמיסות אינסופיות, הצלחת לעשות אותי העצובה באדם, הצלחת לגרום לי להרגיש את עומק הסכין בלב שלי כשאת בוח</div>Tue, 02 Oct 2012 22:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13490804http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13490804http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13417116<div align="right" dir="rtl">כבר עבר די זמן מאז שבחרתי לא לכתוב יותר, אבל עכשיו, עכשיו זה כאילו מאין שיחרור בראש שאומר לי, ילדונת, מותר לך להמשיך. הספקת להיפרד מחברה שלך, הספקנו להתנשק שבוע אחר כך, הספקתי להרגיש לרגע את הטעם המתוק הזה שהייתי צמאה אליו כמו אל חמצן ב7 וחצי החודשים האלה שהיו כמו גיהינום, מאז לא ממש טרחת להתקשר, לא ייחסת לזה חשיבות גדולה, עזבת את זה כאילו כלום, וגם כשראית אותי, הייתי כמו זרה. כל אלה מובילים אותי לאט לאט לצאת מזה. אני מרגישה שהאהבה הזאת חיה בבטן, חיה בלב, חיה בכל איבר בגוף שלי, אבל השכל מתחיל לשלוט ולומר שאולי לא באמת מגיע לך כמו שחשבתי. אני יודעת שבכל פעם שאסתכל לך בעיניים האלו שלך שמצליחות לנצח אותי, אני אהיה כסמרטוט לרגלייך, לא אצליח לשלוט. לא אצליח שלא לרצות לגעת, להרגיש, לטעום. אבל אני רוצה לחזור להיות חזקה, לא זאת שנותנת לך בקלות כזו כי אתה החולשה הכי גדולה. כי זו לא אני. כי לא מגיע לי. וכי אני לא אהיה שם כשקצת תתגעגע. להבין אותך אני לא אבין ואולי זה מה שיגרום לי יום אחד להתגבר עלייך, ולהמשיך, ולמצוא אהבת אמת. ואתה, אמרתי לך, אתה יום אחד תיזכר בי ותבין שכבר מאוחר, ושפיס</div>Wed, 15 Aug 2012 09:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13417116http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13417116http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13314476<div align="right" dir="rtl">השריפה הזאת, ששורפת לך בבטן, כשאני רואה את החיים החדשים שלך איתה, כשאני רואה שעוד יום עובר ואתה איתה, עוד יום, ועוד יום, ועוד גהנום, שנפרש כבר על שישה חודשים איומים שאתה חבוק בזרועות של אחרת. אתה כנראה לעולם לא תבין את הכעס, את האכזבה, את כל האגירות האלה שאני סוחבת על עצמי, אני שונאת לאהוב אותך, שונאת כל מה שקשור לאהבה הזאת, לרגש הזה, הארור הזה ששורף לי את כל הימים ואת כל הלילות. אני שונאת לחכות למסרים ממך, שונאת לאהוב להיות כל כך קרובה אלייך, שונאת אותך על מה שעשית לי, על מה שגרמת. אומרים שאסור להצטער על רגעים שעשו אותך מאושר, אבל מה שווים כל הרגעים האלה אם הם מביאים אותך למצב הזה, לגהנום הזה שמתמשך ומתמשך, ותוקע אותה בנקודה המיותרת הזאת, כשהוא כבר מזמן המשיך, לא חושב, לא רוצה, לא שומע. אין ללב הזה יותר איפה להכיל, איפה לאהוב. הפכתי את אהבה מהדבר הכי יפה לדבר הכי... הכי... אוף. לא יודעת. כמה זה קשה. למה הייתי צריכה את כל זה? מה שווה לאהוב, אם זה נגמר ככה?</div>Thu, 14 Jun 2012 17:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (אוֹשרִי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=607009&blogcode=13314476http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=607009&blog=13314476