http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892you lost itheCopyright 2013 Lia Matters. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/92/58/49/495892/misc/20116381.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13792047<div align="right" dir="rtl">קניתי בלאנסטון. הרגליים שלי לא הרגישו כ"כ בנוח מאז השנתיים היחפות בי"א-י"ב, שנגמרו עקב הליכה טראומטית בשדה קוצים. עד היום אני יכולה לכבות סיגריות יחפה. יצאתי לשחק סנוקר עם ידיד. שאלתי אותו איך הוא משחק והוא הודיע לי שהוא יקרע אותי. עניתי "סבבה". לנצח הרבה יותר כיף כשמזלזלים בך. התקלחתי היום 45 דקות וזה היה נהדר. פחות כי עישנתי לפני (ויש מעט דברים שמנצחים מקלחת שכזו, וגם הם ברובם דורשים עישון מקדים), ויותר כי אבא שלי לא היה בבית כדי לזרז אותי; יש לו קטע כזה להפריע אם המקלחת ארוכה מידי- לפתוח את הברז במטבח, להפעיל מכונת כביסה, להוריד את המים בשרותים- כל פעולה שתגרום לזרם מים במקלחת להחלש או למים להפוך לרותחים- רק כדי לאותת לי שכרפע, תסיימי כבר. סליחה באמת שאני לא מתקלחת ב3 דקות, אבל לבנות אין את האופציה הזאת שלהשתמש בקצף מהשמפו כדי לסבן כבר את כל הגוף ולקרוא לזה מקלחת לגיטימית. היום הגאולה: התפטרתי והיום המשמרת האחרונה- משמרת לשניים אם לא שלושה אנשים שאותה אני עושה לבד, בשביל המשכורת המגוחכת של 25 שקלים לשעה שכוללים בתוכם גם נסיעות. אין לי בעיה לקרוע את התחת, אבל לא כדי לסגור חו</div>Sat, 25 May 2013 13:08:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13792047http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13792047http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13775586<div align="right" dir="rtl"> הכרנו במכון. הוא היה משהו לשטוף בו את העיניים בהפסקה בין סט לסט. אל יווני, נראה מושלם מכל בחינה. עד שהוא פתח את הפה. מכירים את זה שהאופי של בנאדם משפיע על המראה שלו? שמישהו יכול להראות לכם לא משו בכלל אבל האופי שלו ככ מגניב שפתאום אתם מוצאים את עצמכם תוהים איך אי פעם חשבתם שהוא לא התגלמות היופי? ובכן, דקה אל תוך שיחת ההכרות שלנו הבנתי שיש לי פה עסק עם נרקיס, בקטע שהוא ככ מאוהב בעצמו שאם הוא יראה את ההשתקפות שלו במים הוא יקפוץ לחבק את עצמו ויטבע. איזה מזל שהוא עסוק מידי בלהסתכל לעצמו על הריבועים בבטן כדי לשים לב שיש בכלל מים. כשהכרנו היה לי חבר, ויומיים אחכ, כשהוא הזמין אותי לצאת איתו למסיבה אחרי שלל מחמאות וציינתי את העובדה הזאת, הוא ענה ב"חחחחחחחחחחחחחחחחח מה את עפה על עצמך, גם לי יש חברה עכשיו ובכללי אני יוצא רק עם דוגמניות". טוב אחי. לפני שבועיים הוא שלח פתאום הודעה. מה קורה, מה נשמע. אני אולי כלבה אנטיפטית, אבל לפחות אני עונה. אני שונאת כשמסננים אותי, אז אני משתדלת לא לסנן בעצמי [חוץ מכמה אנשים ספציפיים מאוד]. "מה עם החבר?" "אין חבר" "רגע, אז אני יכול להתחיל איתך??" "אתה</div>Sat, 11 May 2013 14:02:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13775586http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13775586http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13768672<div align="right" dir="rtl">כשכל השרירים שלי תפוסים מהעבודה, כשאני לא זוכרת איך זה לקפל את האצבעות בלי שיכאב, כששחררו אותי אתמול מהמשמרת אחרי רבע שעה כי הצוואר שלי היה ככ תפוס שלא יכלתי להסתכל למטה ולצדדים ועבדתי עם דמעות בעיניים. כשהלכו לי הברכיים מכל הארגזים שאני סוחבת ואני בטח אהיה עקרה, אבל היי- לפחות אין לי מדלדלים בידיים. כשוואלה! החליטו לשנות לי את הסיסמה לאימייל שאני משתמשת בה מגיל 12, ומאיפה אני אמורה לזכור מה היה הסרט האהוב עלי או איך טענתי שקוראים לי או בת כמה אני. כשכמות שעות השינה שלי בלילה בממוצע עומדת על 5 שעות ביום טוב וגם אז אני מתעוררת כל חצי שעה. כשהפייסבוק החליט לא לפרסם יותר תמונות מהאינסטגרם על הטיימליין ובניוזפיד, ואחרי חצי שעה של לשבור את הראש מול המחשב כל העניין הסתכם ביללה מיואשת ותבוסה צורבת. כשמילאתי דאבל לוטו ורציתי לזכות לא כדי להיות מליונרית- אלא רק כדי שאני לא אצטרך ללכת השבוע לעבודה ואולי הגוף שלי יפסיק לכאוב. כשאני צריכה לצאת עוד מעט מהבית אבל אני פשוט לא יכולה להחזיק את התיק כי ככ כואב לי בכתף לסחוב אותו שיורדות לי דמעות. אני גמורה ושבורה נפשית ופיזית ואני רק</div>Sun, 05 May 2013 12:58:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13768672http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13768672http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13754794<div align="right" dir="rtl">"את מודע לזה שאני לא סובלת אלכוהול, כן?" "אז מה, את כלבה ויש לך קטע, בדוק תעשי מלא טיפים" עשו עליי אמבוש. חברה טובה עוברת לגור בחיפה עוד כמה חודשים ויצאה למסע שכנועים כדי לגרום לי לעבור איתה, וכשאני אומרת "מסע שכנועים" אני מתכוונת ל"חשבה שאם היא תדבר כאילו כבר עברתי אז אני פשוט אשלים עם העובדה בסוף". במקביל, ידיד חיפאי שפתח פאב בעיר התחתית והחליט שאני צריכה לעבוד אצלו כי, נו, אני כלבה ויש לי קטע, אני בדוק אעשה מלא טיפים. well, נשברתי. אלא אם אני אכנס לאיזה מצב פיננסי מביש בחודשים הקרובים, עוד חצי שנה אני בחיפה. כבר הוחלט שיהיו לנו שני פיטבולים. אני שונאת שכש8 וחצי בערב ומשעמם לי. אני בשלב הזה של לבהות במחשב בחוסר אונים ולחשוב מה לעזאזל לעשות לפני שאני מתחילה לטפס על קירות. הפלאפון לא רטט כבר שעות, זה נראה כאילו אין בנאדם אחד באזור שרוצה לצאת ולי בכלל אין אוטו כי אבא נסע למקום רנדומלי שלא רלוונטי לסיפור. ההרגשה הכללית וההו-כה-מלודרמטית היא שאני שונאת את העולם כי אף אחד לא אוהב אותי. מצד שאני אני שונאת שכשאני בעבודה, מתזזת בין הכנת הפוכים ושייקים וקינוחים לבדיקת מלאים ונקיונות</div>Tue, 23 Apr 2013 14:56:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13754794http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13754794http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13730153<div align="right" dir="rtl">ימים קשים עברו על כוחותנו. אחרי הלילה השני בשבוע [שהתחיל מיד כשסיימתי משמרת כפולה בעבודה], הלכתי עם שני חברים לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה היחיד שהיה פתוח [בכל זאת, חג וזה] שממוקם בפינה ההו-כה-פסטורלית שהיא תחנת דלק. אכלנו, גילינו שללחם כשר יש טעם של סופגניה לא מוצלחת במיוחד, סיימתי את אחרון מזומני על החשבון, הצלחתי לבטל את המשמרת שלי בעבודה*, הלכתי למשוך עוד כסף, ומשם הביתה. בתכנון: 5 דקות פייסבוק כדי לעבור על כל ההודעות ששלחו לי בלילה [אני בחיים לא אבין למה אנשים מתעקשים לשלוח הודעות כשאני לא מחוברת] ולהתעלף על המיטה. הגעתי הביתה רק כדי לגלות שהמחשב לא עובד. טוב נו, נקח את הלפטופ של אבא. לקחתי את המחשב לחדר, בהיתי קצת בפייסבוק, ויאללה- dark side of the moon ולישון, על הבטן, עם הרגליים על הכרית והפרצוף תקוע בערימה של בגדים. התעוררתי לרעש הבאזר של הדלת [אני בחיים לא אבין 2: למה שמים צליל של עורב גוסס ולא של פעמוני רוח]. מצלצלים אצלנו רק בשני מקרים: מישהו שצריך להכנס הביתה אבל לא יכול כי נעול, או דוסים שמבקשים תרומות. לרוב אני נורא אוהבת לפתוח לדוסים ולהגיד להם שכבר תרמתי במס הכנסה ובי</div>Wed, 03 Apr 2013 14:06:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13730153http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13730153http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13715806<div align="right" dir="rtl">הזמן לא זז. כאבה לי היד, והתחושה הכללית הייתה שאני כותבת כבר נצח. עוד דף ועוד דף והם לא נגמרים, וכל מה שעבר לי בראש זה כמה הרוח הייתה חזקה שהחבר'ה בהנהלה של לנדוור עפו על עצמם ככ. זה סבבה שצריך להכיר את התפריט, אבל מבחן של 10 דפים של שאלות פתוחות? הרגשתי כמו בבצפר. אחרי מליון הדרכות וסימולציות שבהן יותר התכרזתי בלהתמודד עם הצורך להבריז מבלהקשיב, גיליתי שבפעם היחידה שלא הגעתי הודיעו שיום אחרי יש בוחן תפריט. אז כמובן שממש כמו בבצפר- הגעתי וראיתי את כולם יושבים ולומדים, עושים התכוננות אחרונה לפני המבחן, ואני התחלתי לנסות לשנן את כל המרכיבים של כל המנות בחצי שעה. וכמובן שכמו בבצפר- למידת בזק היא הקטע שלי. ידעתי לענות על הכול. old habits die hard. אז התחלתי לעבוד בבית קפה חדש שנפתח רק עכשיו, שממוקם בערך 15 מטר ממקום העבודה הקודם שלי. במשך כל השבוע שלפני הפתיחה עשינו הדרכות וסימולציות; שילמו לי על להכין קצת קפה אבל בעיקר לשבת, להזמין, לאכול לשתות ולרבוץ למוות במטרה לאמן את המלצרים והמטבח. הייתי בת"א, וחלק מהאג'נדה היה קצת קניות לקיץ. סהכ מסע קניות תמים, שהסתיים בלברוח ממורמרת מהתורים</div>Sat, 23 Mar 2013 16:13:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13715806http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13715806http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13702213<div align="right" dir="rtl">"אני לא יכולה לאסוף אותך. עשיתי תאונה, אני בבית חולים עם זעזוע מוח." הכיף שבלקום בבוקר ולראות אסמס מחכה לך נעלם והתחלף מיד בפאניקה. חברה שלי בבית חולים, ולי יש הלוויה להגיע אליה. השעון המעורר כוון מראש ככה שבדיוק יהיה לי זמן להגיע- בנסיעה באוטו. עכשיו אני תלויה בחסדיה של התחבורה הציבורית. אין מצב שאני לא מגיעה להלוויה הזאת.התארגנתי כמו השד הטזמני ועפתי מהבית לתחנת האוטובוס, תוך כדי מסמסת לחברים מחיפה אם מישהו יודע איזה קו מגיע מהמרכזית לבית העלמין בנשר. אני בתחנת האוטובוס, מעשנת סיגריה של בוקר מטורף, והאוטובוס לא מגיע. אני הולכת לפספס את הרכבת. התחלתי לעשות טלפונים, מי יכול להקפיץ אותי לרכבת. כולם בעבודה או בצבא. כמעט התחלתי באמת להלחץ, אבל אז פתאום האוטובוס החליט להופיע. הגעתי לרכבת עם זמן לעוד סיגריה, והחלטתי לקנות בקבוק קולה- תחליף קפה של בוקר שלא הספקתי לשתות- שכנראה הנפילה מהמדף לפתח של המכונה היה יותר מידי בשבילו, וכשפתחתי אותו הוא השפריץ קצף לכל מקום, וכמובן שזה יהיה היום היחיד בשנה שאני אסתובב בו בלי מגבונים בתיק. ברכבת לא הפסקתי להסתכל על השעון. "הזמן טס כשנהנים"? הזמ</div>Mon, 11 Mar 2013 14:44:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13702213http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13702213http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13695181<div align="right" dir="rtl">"כל הבנות רוצות להיות כוכבות בהוליווד" "באמת מה הקטע שלכן עם זה? למה?" "בגלל השמלות" מצאתי עבודה חדשה, בבית קפה חדש שנפתח עוד שבוע, צמוד לעבודה הקודמת. כבר בניתי על לרבוץ חודש בבית. </div>Tue, 05 Mar 2013 15:35:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13695181http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13695181http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13684475<div align="right" dir="rtl">למה הם עדיין מפוצצים נפצים? הערסים הקטנים האלה עושים לי כאב ראש ופורים בכלל כבר נגמר. חברים שלי החליטו להתחפש להיפים, וזרמתי על הרעיון כשהבנתי שכבר שישי בצהריים ועדיין אין לי תחפושת. מסתבר שיש הרבה הגדרות שונות ל"היפים"; הגענו לפאב מגוונים, משרוואל וחולצת בית עד לוודסטוק. בפאב היה מפוצץ, מסתבר שיש מסיבה. איכשהו השתלטנו על איזו במה קטנה עם כמה שולחנות, הצמדנו אותם אל הקיר, וככה גם היה לנו איפה לשים תיקים וכוסות, וגם רחבת ריקודים משלנו. אחכ נסענו לבורגוס, וכולם נרדמו בנסיעה הביתה כמו ילדים טובים.בשבת הייתי צריכה לקום מוקדם בשביל ארוחה משפחתית, ואחכ לישיבה עם החבר'ה. כשהגעתי הביתה הייתי ככ גמורה שהחלטתי לעשות שנצ קצרצר. התעוררתי ב11 בלילה. שעות השינה שלי נדפקו לצמיתות. ברגע שמשלימים עם העובדה שקקי קורה, הרבה יותר קל להתמודד עם הכול. הגיע הזמן לקרוא לכובען בשמו; אני מטורפת והעולם מטורף ואין הגיון בתמונה הגדולה. אחרי שמפנימים את כל זה, מה עוד נשאר לעשות חוץ מלשתות עוד כוס תה ולחכות לדבר הטוב הבא? </div>Sun, 24 Feb 2013 19:42:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13684475http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13684475http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13679540<div align="right" dir="rtl">שנים של עבודה בבתי קפה ומסעדות גרמה לי לשנוא לקוחות. באין ספור פוסטים רטנתי על הרודנים שמגיעים ודורשים כל פיסת שפיות שיש לי בעבור המחיר (המופקע לדעתם) של קפה ומאפה, אבל אף פעם לא התייחסתי פה למקרים הנדירים האלה שבהם נכנס לקוח שראוי לתואר "בן אדם". המקרה הנדיר הזה עשוי לגרום למקרה נדיר עוד יותר- לקוח שמצליח להתחבב עלי.לפני שבועיים זה קרה. הזוג הנחמד אפילו בא לבר כדי להשאיר לי טיפ אישי, ואני, שבאמת חשבתי שהם אנשים מקסימים, אמרתי להם לא. "אל תשאירו, זה לא יגיע אלי". ובכן, מסתבר שאותו זוג מקסים היה חבר של המנהל, נשלחו לרגל ולדווח עלינו בתמורה לכוס קפה ועוגה. בקיצור, אני מפוטרת. לא נחמדה יותר לאף אחד, בחיים. האם החודש הנורא הזה מתכנן להגרר לנצח? </div>Wed, 20 Feb 2013 17:03:00 +0200liaricardo@walla.com (Lia Matters)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=495892&blogcode=13679540http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=495892&blog=13679540