http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085החיים כקוסם שחור צעיר בעולם המודרניheCopyright 2013 The Black Mage. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/85/10/47/471085/misc/11627633.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=12590852<div align="right" dir="rtl">[כאן לצורך העברת מידע באופן זמני, אין צורך להתייחס] שלום רב. אני מעוניין לעבור "שינוי שיבוץ" מתפקיד אלקטרונאי חימושי לתפקיד קרבי. אני חייב לציין שאף שמאז ומעולם חשקתי בשירות קרבי, עקב פרופיל רפואי פוסל והיותי בן יחיד, לא יכולתי להגיע לשירות קרבי, ונאלצתי להגביל עצמי לשירות ביחידה עורפית. כעת, לאחר ששכנעתי את הוריי לחתום על אישור "התנדבות בן יחיד לקרבי", ואף קיבלתי את ברכתם הכנה והתומכת, ומשהעליתי את הפרופיל הרפואי שלי (עקב פתרון הבעיה והיעדר הצורך בהקלות הבאות עמו), איני מוגבל יותר, וברצוני להגיע למקום בו אני מעוניין. לא חסרות סיבות שבגינן אני מעוניין בשירות קרבי, אך העיקרית שבהן, היא כמובן הרצון לשרת את המדינה, ולתת שירות משמעותי. בתור אזרח מדינת ישראל, אני מרגיש דחף עצום לתת כל שביכולתי, ולשרת בצבא באופן הרבה יותר קרבי, אשר יתרום באופן הרבה יותר משמעותי לצבא, ומכאן למדינה. אמנם, לא אוכל להכחיש את העובדה שגם בתפקידי הנוכחי אני תורם רבות לצבא, ומכאן למדינה, אך בכל זאת, אני לא יכול להגיד שאני מרגיש מסופק. בסופו של יום, אני מרגיש שהתרומה שלי עקיפה מדי, כאילו אני נמצא מ</div>Thu, 30 Jun 2011 01:13:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=12590852http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=12590852http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=11398827<div align="right" dir="rtl">אני שומע אותו משמיע קולות, אני לא בטוח אם הוא בוכה ונאנק, או שזה סתם עוד משהו שנדפק לו בראש וגורם לו לעשות את זה. הוא סובל, זה בטוח. אוטוטו הוא בן 17, הוא איתנו מאז שאני בן חצי שנה, ו... אני פשוט לא מסוגל לעכל את זה שהנה, הוא הולך. כל החיים אני עם זיפ, אני לא יכול לזכור כלום בלעדיו. המוצצים שהוא הרס לי שהייתי קצת יותר מתינוק, הצעצועים שהוא הרס לי שהייתי קצת יותר מבוגר, לשחק איתו על השטיח שהייתי ילדון, לרדת איתו לטיולים, לראות אותו קופץ ומקשקש בזנב, כל-כך שמח תמיד... הוא תמיד היה כל-כך קופצני ואנרגטי.. עד גיל 13 הוא היה אנרגטי וספורטיבי כמו גור, רץ בספרינט לכל מקום, קופץ, משחק, נושך... לעאזאזל, עד לפני שנה וקצת אנשים לא האמינו לי שהוא בן יותר משנה! הוא פשוט היה תמיד כל-כך צעיר! ...עד לפני שנה ומשהו... הוא התחיל להראות סימנים של הזדקנות מתישהו בשנים האחרונות, אבל לא משהו דראסטי... הוא עדיין רץ, קפץ, נבח, נשך, עשה מה שהוא רצה... פה ושם הוא קצת האט, או לא קפץ כל-כך גבוה, אבל הוא היה בסדר... אבל בשלב מסוים, הוא התחיל להשתין בבית. בהתחלה זה רק היה אם לא היינו יורדים איתו, בהמשך זה נהיה</div>Wed, 18 Nov 2009 21:14:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=11398827http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=11398827http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=11269719<div align="right" dir="rtl">הכל מרגיש כמו בזבוז זמן אחד גדול, שנמשך לנצח. בראייה לאחור, אני חושב שאני לא כ"כ רחוק מהאמת. לאט לאט, אני ממשיך לאבד את עצמי, ואני לא רואה שום דרך חזרה. הראש שלי כבר לא צלול יותר, ואני לא מבין את עצמי. אני הולך לאיבוד. אני כבר לא יודע מה אני חושב, אני כבר לא יכול לחשוב. זה כאילו משהו חוסם את הגישה שלי לעצמי, סלע ענק באמצע התודעה שלי. אולי עוד אמצעי הגנה מעצמי, הדחקה כזו או אחרת, אולי אני סתם דפוק, מי יודע. אני רק יודע שאני מרגיש ריק מתמיד. אין לי יותר מה להגיד, אני לא יודע לחשוב. רק מרגישלא קשור לכלום כמואיזה זין עומד באמצע החיים. יחד עם כל זה, איבדתי כל תשוקה שעוד נשארה לי, עוד רצון, עוד טעם. הכל כבר טכני לגמרי, בלי סיפוקים או רצונות, פשוט... קורה. אני לא יכול לשאוף לדברים, אני פשוט עושה מה שאני צריך. אין לי אומץ יותר, אין לי כוח יותר. אין לי יכולת. אפילו להתאבד או לחשוב על זה כבר אני לא יכול, זה פשוט... מסובך מדי, בעייתי מדי. זה יעשה יותר מדי בעיות, זה לא נוח במצב הנוכחי, קודם צריך לסדר ש... אני מתחיל לדבר כמו מבוגר. אז אני מחפש חלופות. סמים, משחקי וידאו, חוסר שינה, עודף שינ</div>Sat, 26 Sep 2009 04:01:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=11269719http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=11269719http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10923953<div align="right" dir="rtl">זה מרגיש כאילו יש לי כפילות דעות, פילוג לא ברור בנפש שלי, שפשוט נמצא שם. אני מתכנן את החיים שלי קדימה, רואה את העתיד, מנסה להמשיך, נותן מעצמי, משקיע מאמצים... ומצד שני, אני פשוט נעצר במקום. אני פשוט נתקע לעד איפה שאני, אני רוצה למות. כאילו החיים שלי מתפצלים לשני כיוונים, באחד אני ממשיך ובונה חיים שלמים, מתוכננים ברמה הכללית, ובכיוון השני אני פשוט... טוב, מת. אני כבר לא יודע אם להאמין לעצמי או מה להגיד לעצמי, כי סביר להניח שאם עד כדי כך הייתי רוצה למות, הייתי מת. כן, אמנם ניסיתי כבר פעמיים, אבל עובדה שמאז לא ניסיתי שוב. אני כל לילה כמעט מסתכל מהחלון של הקומה השביעית, ולא קופץ. ובכל זאת, משהו בי עדיין רוצה למות. לשבור את הכל סופסוף. להיפסק. ומצד שני, אני מתכנן את העתיד שלי, אפילו התחלתי להשקיע בבי"ס קצת, מחפש כיוונים של ממש להמשך החיים, שוקל אפשרויות... אני יודע איפה אני רוצה להיות בצבא, אני מתכנן ללמוד באונ' ולעבוד, אני... כל זה. אני רואה את החיים שלי מתממשים. ...ובכל זאת, אני עדיין רוצה למות. כפילות שכזו. כבר יש לי תכנית. הבעיה היא שאין לי כסף, למרות שזו תכנית יעילה. אני חושב</div>Thu, 04 Jun 2009 03:18:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10923953http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=10923953http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10885836<div align="right" dir="rtl">סיגריה. אני חושב שאני יודע למה בכל זאת אני נשאר ער בלילות. אם באמת הייתי רוצה, הייתי יכול לישון. להיכנס למיטה, ואולי להירדם. אולי לא. ואז הייתי יכול לקחת איזה כדור או שניים, או יותר, ואז בטוח הייתי נרדם. אני לא באמת רוצה לישון כנראה. אני אוהב להיות ער בלילות. אני חייב את זה. זה לא שבאמת יש משהו אחר בלילה, זה פשוט... ששקט. שצלול פתאום. אין הפרעות, אין כלום. זה רק אני, והפעם באמת. הלילה שלי סובב אותי, ואותי בלבד. בלי שיחת טלפון, בלי הודעות במסנג'ר, בלי דאגות של אבא, בלי הצרחות של אמא, בלי המכוניות והאנשים שבחוץ, בלי האור שמראה לי את הכל... פשוט כלום. החושך ואני, בלי אף אחד ברדיוס של אלפי קילומטרים. אינסוף. ואז... אני יכול לצאת מהשיריון. שלילה בחוץ, אני באמת יכול לחשוב ולהגיד מה שאני רוצה. מותר לי לעשות הכל. אין אף אחד מסביבי שיעצור אותי, שיגביל אותי, שישנה אותי. בלילה, זה אני נטו. אין עוד כלום בעולם, ואני צריך למלא את הקיום. ואולי ברגעים האלה, שאני לגמרי לבד עם עצמי, לא כמעט לבד אלא לגמרי לבד, אני קרוב ללהיות מרוצה באמת. בלילה אני יודע דברים שאני לא יודע ביום, כי אני מעז לחשוב עליה</div>Sun, 24 May 2009 02:53:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10885836http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=10885836http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10729913<div align="right" dir="rtl">(סיגריה) שוב בנקודת ההתחלה... סוג של ייאוש, וחוסר כיוון כללי... אני מבולבל, כמו תמיד. צלול מהרגיל, אני מודה. זה מה שאני אוהב להיות בשעות האלה, צלול. שאני אוכל לחשוב כמו שצריך. סיגריה, עוד סיגריה... מעשן בחדר, ליד החלון. אסור, אבל אבא ישן. שוב רוצה להתאבד. פחות הדיכאון המר והשחור הזה של פעם, של לפני כמה חודשים, ואני או החיים שלי לא כאלה גרועים... הדילול בשיער הורג אותי, זה כן.. זה מוחק אותי, מוציא אותי מדעתי.. זה לא הגיוני, זה לא טבעי... שבשנתיים ומשהו הכמות שיער שלי הפכה מכמות מוגזמת של שיער לכמות דלילה בצורה מפחידה... אז זה לא נראה טיפשי ומוזר, אבל יש לי מעט שיער, וזה עושה לי רע בצורה שלא תיאמן. לא כל אחד אפילו יכול לשים לב לזה... אבל... זה שובר אותי, אנאערף. הרופא עור אמר לפני כמה חודשים שאני פשוט צריך להפסיק ללכת עם קוקו והנשירה תעצור (והוא צדק), אבל אני תוהה אם אי פעם ייצמח לי שיער כמו שצריך... האפשרות שלא מוציאה אותי מדעתי ו... טוב חלאס, כבר אותי זה לא מעניין. אבל זה לא זה. זה פשוט שנמאס לי. אני יכול להנות, לצחוק, לחייך, לעשות דברים, אבל הם כאילו... אני לא יודע, זה כאילו בכל</div>Sat, 11 Apr 2009 05:24:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10729913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=10729913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10717711<div align="right" dir="rtl">שיגעון. אני מריח אותו בא. אני משתגע. משהו נדפק לי בראש, כןכן זהו. הוא התחיל להתגבר. זה בעצם היה שם כל הזמן הזה, ואני חושב שידעתי עליו, אבל לא בטוח עד הסוף. והוא כל מה שאני לא, כל מה שלא הרשיתי לעצמי להיות, כל מה שהייתי הפוך ממנו. כועס, מדוכא, פסימי, אכזרי, ישיר, חכם, בעל ביטחון, אלים, מציאותי... אבל הוא תופס פיקוד יותר ויותר. האובדניות, ההחלטיות, הכעס.. הכל, זה הוא. והוא פשוט מתחיל להתפרץ ממני החוצה... אני מוצא את עצמי נכנס להתקפים פתאומיים כאלה של זעם, עצבים... וגם כל-כך מהר... אף פעם לא היה קל לעצבן אותי, אני הבנאדם הכי רגוע בעולם, אני לא אוהב לכעוס. ועכשיו... אני פשוט נכנס לזה כל-כךמהר, וכל-כך חזק... הטון שלי, הדברים שיוצאים לי מהפה... אלוהים, הדברים שעוברים לי בראש... כל בנאדם שאני רואה ברחוב אני חושב כמה אני רוצה לרסק, אני רוצה ללכת מכות, לשבור אנשים לחתיכות, לרסק... נהייתי כל-כך אלים בראש... כל-כך כועס, כל-כך עצבני... כל-כך... הרסני... ואני רק מחפש תירוץ לזה, כל פעם... להיכנס לזה. ואיפשהו בראש אני נמצא, אני, ושואל את עצמי מה לעזאזל אני חושב, מה אני אומר, מה אני עושה, והוא פשוט</div>Tue, 07 Apr 2009 21:22:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10717711http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=10717711http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10608577<div align="right" dir="rtl">יא אללה, הרבה זמן שלא הייתי פה... מאז הפעם ההיא שניסיתי ללכת בדרך (בדרך הנכונה... בדרך השגויה...)ההיא שוב, שניסיתי להתאבד פעם אחרונה, נו. יש לי מלא מה להגיד על זה, ואניבספק שיש לי את הכוח והרצון לכתוב על זה עכשיו, ועוד יותר בסיפוק שזה ישנה עכשיו אני אפרט על זה פעם אחרת, זה לא ממש משנה כרגע, זה מה שבטוח. לא לי לפחות. אני לא נרדם. שוב. הגבירה אינסומניה שוב תפסה אותי, בידיים שלה, עם המגע הכל כך נעים, כל כך מפתה... אין איך לברוח, אין לאן... אני מיועד לה, משועבד לה אני, כמו אידיוט, שהלכתי ישר אליה, בלי לחשוב על ההשלכות, והיא תפסה אותי, כמו איזה סם קשה... כמו ההשראה לכל הסמים הקשים. וכבר נמאס לי, אני רוצה ללכת, זה לא שווה את זה... הצלילות לא שווה את זה, הבדידות לא שווה את זה, החופש לא שווה את זה, הכנות, כלום לא. אני רוצה לישון בלילה, לחיות ביום. נמאס לי להיות צל מהלך, קליפה שבורה של בנאדם במהלך היום, נשמה מיוסרת בלילה. אני רוצה להיות מסוגל לישון, איפה שכלום לא רודף אחריי ומייגע אותי ומאלץ אותי להישאר. אני שונא את זה. אני שונא את ההרגשה הזאת... אני שונא להיות תקוע כל הזמן באמצע, לא באמת</div>Sun, 08 Mar 2009 02:51:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10608577http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=10608577http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10381630<div align="right" dir="rtl">ביום שבת היה הניסיון השני שלי בחודשיים האחרונים. אני לא יודע למה, זה פשוט היה כל-כך פתאומי... לאחרונה, הרגשתי שזה מתחיל לעבור לי, הרצון הזה, החשק לסיים את הכל, לקחת את החיים, במיוחד אחרי שיחות עם אנשים, ואחרי שהסתכלתי על מה שהייתי עושה לאנשים אחרים. התחלתי לנסות לחיות יותר, ואפילו התחלתיממש לחייך באמת ולשמוח... אבל ביום שישי האחרון... heh, טוב, אני אפילו לא בטוח מה הלך שם. זה פשוט קרה. אז לא ממש מצאתי מה לעשות ביום שישי, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי במקלט של הצרפתי עם כמה חבר'ה, ביניהם כמה שהיו פעם החברים הכי טובים שלי והיום בקושי "שלום" אנחנו אומרים. בכל אופן, אני לא יודע למה, אבל הייתי צלול לחלוטין שפתאום עברה לי המחשבה על התאבדות בראש. והיא פשוט תפסה אותי, השתלטה עליי בקנאה כמעט דתית. פשוט מצאתי את עצמי יוצא משם עם החלטה; בקבוק וודקה שייקנה במה שנשאר מהכסף שלי, כמה שיותר זול ככה יותר טוב, חפיסת הסיגריות שעליי להעביר את הטעם הנורא של האלכוהול הלא-מדולל. ומשם יצאתי למקום שבו כמעט נהרגתי בנסיבות דומות לפני כמעט שנתיים בדיוק, ביומולדת 15 שלי, מהיפותרמיה שנגרמה עקב שתייה של בקבוק שלם ש</div>Sun, 04 Jan 2009 23:52:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10381630http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=10381630http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10272208<div align="right" dir="rtl">אז ניסיתי, באמת שניסיתי. בהתחלה לא אמנם, כי הייתי במעין תערובת של שוק, ייאוש ואדישות, אבל אחרי זה ניסיתי. אבל לא. אני פשוט לא רוצה להמשיך. עבר כמעט חודש מאז ניסיון ההתאבדות הכושל שלי, ואני עדיין לא רוצה להמשיך. התמיכה שמסביב, היחס השונה, הניסיון של האנשים... זה לא עוזר, כי זו אף פעם לא הייתה הבעיה. לא, זו אף פעם לא הייתה הבעיה. הבעיה היא... שפשוט אין לי מה להמשיך. כל החיים שלי נראים כמו שידור חוזר של עצמם, כל דבר חוזר על עצמו, כאשר לפעמים אני ממש לא יכול לזכור ולהבדיל אם הדבר הזה שקרה היה אתמול או היום או מחר או לפני שבוע. פשוט הכל אותו דבר. וגם אם המתכונת של הדברים משתנה, היא גם כן נהיית קבועה תוך... שבוע בערך? שבוע וחצי לכל היותר? ואז, חזרה לשגרה. אז נכון, יקרו לי עוד דברים בחיים, אבל אני כבר יודע פחות או יותר מה יהיה, וזה יהיה לא כ"כ שונה מהחיים שלי עכשיו, אולי בשינויים קלים, אבל גם זה לא יעשה את החיים שלי מעניינים או יוצאי דופן, או לפחות... שווים לחיות. מה הטעם לחיות, שאני לא נהנה מכלום כבר? שאני לא רוצה לעשות דברים? שאני כבר לא טורח לדבר עם אנשים? אני מסתגר רוב הזמן עם עצמ</div>Tue, 09 Dec 2008 19:07:00 +0200cohenry@netvision.net.il (The Black Mage)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=471085&blogcode=10272208http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=471085&blog=10272208