http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050heCopyright 2013 הבחור מהדלת ממול. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=11260613<div align="right" dir="rtl">סוף אוגוסט 2009 עוד שנה עברה. אני חושב שבסיבוב הזה אני שונה. אולי כבר לא אחזור להיות מה שהייתי פעם. יכול להיות שזה דווקא דבר טוב, ויכול להיות שזה משהו רע. אני עוד לא סגור על זה. אבל אל תדאגו, אני אודיע לכם כשאחליט. יש כנראה איזה גיל כזה שבו מבינים שהקוביות שעיטרו פעם את הבטן הולכות להופיע מהיום והלאה רק בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה והן יהיו שייכות למישהו אחר. מישהו חצוף יותר. מוחצן יותר. צעיר יותר. מישהו שהוא כבר לא אני. אני מרגיש בגיל הזה בדיוק. אני כבר יכול לזהות ברחוב מי סטודנט חדש ומי לא. תכונה שפעם לא ידעתי שקיימת. זה מדהים. אפשר לראות אותם הולכים עם תיק על שתי הכתפיים, עם מלתחה מצוחצחת וחדשה מתאילנד או מהתקופה האחרונה, שיש להם עדיין כסף לבזבז ברשתות גדולות. הם פאקינג רצים (רצים!) כדי להספיק לקו 5. ראיתי אחד כזה לפני כמה ימים עובר ברחוב שבו אני גר. הוא נראה לי כמו תלמיד תיכון. ואני יודע שאני הייתי בדיוק ככה פעם (אולי אפילו יותר גרוע). ושלא תבינו אותי לא נכון, אני שמח לגמרי, ולא מתגעגע או מתחרט על משהו שלא עשיתי פעם כי אני באמת מרגיש שעשיתי את כל מה שרציתי מתי שרציתי. ועדיין, אנ</div>Tue, 22 Sep 2009 05:04:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=11260613http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=11260613http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10739605<div align="right" dir="rtl">טיול סוף סמסטר השקפנו בדממה על הנוף הירוק, על העצים, על ההרים שמסביב ועל האופק ובו צריח מסגד בתוך כפר ערבי שבתיו הבנויים לא חוקית נשפכו בפסטורליות על צלע הר רחוק. סוף סוף קצת שקט מהלימודים. נשימת אוויר אמיתית לריאות. ורמן שבר את השתיקה ראשון ושאל אותי משהו על המשך התכנונים לסמסטר הקרוב. מלמלתי משהו לא מתחייב ובעיקר נעשיתי עצוב כשנזכרתי במועד ב' בבסיסי נתונים. המשכנו לשבת על ספסל-שולחן העץ שליד השכרת האופניים וחיכינו לחברות שלנו שיצליחו להיחלץ בכוחות עצמן מחנות המזכרות הסמוכה לפני שניאלץ לקרוא ל- 669. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי עושה טיול אופניים בבית לחם הגלילית. פשוט כי זה אחד מהמקומות האלה שיש להם ה"א הידיעה בשם שלהם. דוגמה של כמה מהם- מעלה הגלבוע, ראש הנקרה, מעלה הבשור, עין הוד, עין החורש (ראש העין יוצאת מן הכלל ומפוצצת בתימנים. לא כזאת אטרקציה). ובינינו, רוב המקומות מהסוג הזה שתכלול בסיפורים על טיולי זוגות שעשית פשוט יגרמו לך להצטייר</div>Mon, 13 Apr 2009 17:36:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10739605http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10739605http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10514072<div align="right" dir="rtl">רגע וחצי לקראת יום הבחירות אני יושב מול המחשב המאובק אצלי בדירה, מנגן על גיטרה ומזייף שירים של שלמה ארצי. אני נהנה לשיר אבל בעיקר לחיות בהכחשה שיש לי את כל היכולת הדרושה כדי להשלים שלוש או ארבע עבודות להגשה שונות בכלום הזמן שיש לי. רגע לפני הבחירות אני שוב חוכך בדעתי האם ללכת להצביע, האם העבודה להגשה בבסיסי נתונים וקומפילציה שוות לי יותר מאשר לנצל את זכותי כאזרח. לרגע אני בוהה בקיר שמולי ומנסה לשחזר איפה הייתי בכל אחד מימי מהבחירות שבעבר. אני פתאום נזכר בעצמי הולך לבד בערב קר ולח של חודש מרץ חורפי במיוחד של שנת 2006, באחד מרחובותיה של העיר רחובות ובועט בדף נייר רטוב של המועמד בנימין נתניהו שהיה דבוק לאספלט הכביש. העדפתי אז לא להצביע. זה היה כמה חודשים לפני מלחמת לבנון השניה. אני חופר עוד אחורה ועולה לי תמונה עמומה (כנראה שנת 2003) שבה הצבעתי בקלפי בכפר דרום כשהייתי חייל. יותר מזה אני לא זוכר. בכלל כל התקופה של הצבא שלי היא סוג של הדחקה אחת גדולה. אני אפילו לא יודע מי היה שר ביטחון באותה תקופה. אני רק זוכר שאיפושהו באיזה רגע אחד של הארה כשעמדתי בעמדה לא ממוגנת שכל הזמן הייתה חוטפת פצ</div>Sun, 08 Feb 2009 23:59:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10514072http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10514072http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10441113<div align="right" dir="rtl">ת"א מורכבת משני סוגים של אוכלוסייה- אלה שהקימו אותה ואלה שהורסים אותה. אם יש דבר מעצבן יותר מלהתמודד עם אגו גברי פגוע אחרי שטעית בדרך לאנשהו זה לקבל אחרי זה הדרכה מגבר אחר איך להגיע בטלפון. הסימפסונים זו קומדיה- היא מציגה את טיפשותו של היחיד. סאות'-פארק היא מסמך דוקומנטרי- היא מציגה את טיפשותה של החברה. אדממה, "הכי גאים שיש", שחורים באף. שלושה דברים שלא הייתי יודע על קיומם אם לא הייתה לי חברה. <SPAN lang=HE style="FONT-FAMI</div>Wed, 21 Jan 2009 02:04:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10441113http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10441113http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10389201<div align="right" dir="rtl">האזעקה מעירה אותי בבוקר. אח"כ ארוחת בוקר, עבודות להגשה. אני יושב מול המחשב ותוהה למה אני צריך להתמודד עם שפת תכנות שנוצרה כשהייתי בן ארבע ע"י אנשים חסרי חיים וחברה. הטלפון מצלצל. הודעה קצרה מאמא- "רפי כבר לא איתנו". אני שומע את הכאב בקולה וגם סוג של הקלה. השעה אחת בצהריים, עוד פחות משלוש שעות הלוויה. אני מנסה לשבת עוד קצת מול המחשב ולהספיק משהו ולא מצליח. בלוויה אני לא בוכה. הרגל של שנים שרק התחזק בתקופת הצבא. יש כאלה שיקראו לזה מאצ'ואיזם מלוקק, יש שיגידו הדחקה, אחרים יסבירו שזה קבלה של המוות לפני שהוא קורה. אני פשוט אומר שאני לא בוכה בלוויות וזהו. אני רואה את אמא שלי מחזקת את האחים שלה ואת סבתא. גם שבועות לפני שרפי מת והרופאים כבר אותתו שזהו תחילתו של הסוף היא נשארה הקול ההגיוני והשפוי, זה שפועל בקור רוח, ודאגה לכל הסידורים שמסביב. היא הייתה שם בכל פעם שהיה באישפוז, שאלה את הרופאים את השאלות הקשות שדרשו תשובות כואבות כי האמת הייתה חשובה לה אפילו במחיר של התמודדות קשה. אני מסתכל על אמא שלי, נראית קצת פחות מחצי ממני בגודל ובמשקל והיא כולה אור חזק ומסנוור של טוב לב וכוח עמידה שנשפך ע</div>Wed, 07 Jan 2009 01:27:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10389201http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10389201http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10303779<div align="right" dir="rtl">הייתה זו שעת ערב מנומנמת של חודש ספטמבר. חורף הולנדי עמד מחוץ לחלון והיה נדמה שהאוויר קפא במקומו. הבניין המפואר והמואר של "אנדמול" הפקות היה נראה באותו לילה נטול ירח נטוע בחלל הרחוב כמו עץ אשוח גדול של חג המולד בטרקלין מואר למחצה. בקומה העליונה של הבניין ישבו מי שנשאר מצוות הרעיונאים. בתוך חדר ישיבות גדול וריק, שהואר כולו באור פלורסנט קר רכנו על שולחן המהגוני הכבד שלושתם ששקעו בשתיקה והרהורים. על הקיר היו תלויות שתי תמונות. באחת, נראה מנכ"ל החברה לוחץ את ידו של עובד מצטיין במה שנראה כמו צילום ישן נושן מטכס כלשהו, ובשניה- כאילו באה ללעוג לניגודיות מציאות הנוף ההולנדית- צילום ממעוף הציפור של רכס הרים גבוהים. בקצה השולחן, רחוק מהארבעה, נחו להן שאריות של מגש פיצה חצי אכולה. "אולי...", קטע פרדריך את השתיקה הכבדה שאפפה את החדר, "אולי תוכנית מוזיקלית... נושאת פרסים". גבריאל תופף עם עיפרון חצי לעוס על כף ידו הימנית, "עשינו את זה לפני שתי עונות", והכניס את העיפרון חזרה אל הפה. "כישלון", אמר תוך כדי לעיסה. נדמה כאילו דווקא המילה הזאת הדהדה באופן מבשר רעות בין קירות החדר הגדול. פריץ אפילו לא</div>Wed, 17 Dec 2008 21:46:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10303779http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10303779http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10236653<div align="right" dir="rtl">כבר הרבה זמן שאני מוצא את עצמי עומד נבוך מול סיטואציות שבהן אני מנסה להסביר לאנשים שלא לומדים הנדסת תוכנה מה בדיוק עובר עלינו (זהירות ספוילר!- נגינת כינורות עצובה). אז נכון, רוב מי שקורא את הבלוג שלי לומד איתי אבל לא אלו האנשים שבאמת סובלים. אני אגיד לכם מי באמת סובל- חברים ובני משפחה שלנו שצריכים לשמוע בדיחות גיקים כמו זאת לדוגמה: "מה שיחקנו בתור ילדים? META-קלאס!" מלווה לאחריה במין צליל מאכזב של "פהההה..." אסף אשתרי שכזה. האנשים שמקיפים אותנו לא מבינים בדיוק מה זה אומר לסגור שנתיים שלמות בהנדסת תוכנה/מדעי המחשב. אז למעננו, כמין סיכום ביניים, ובמיוחד למען אלו שצריכים להבין אותנו אני אנסה לתמצת הכל בכמה מושגים יסודיים. בפוסט הקודם שלי לימדתי את אלו שאין להם מושג באלכוהול איך להיות מסמר של כל שיחת בארים ממוצעת. היום, ילדים, נלמד מאפס מושגים מעולמם של סטודנטים להנדסת תוכנה. <SPAN lang=HE style="FONT-FAMILY:</div>Sun, 30 Nov 2008 21:39:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10236653http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10236653http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10142528<div align="right" dir="rtl">ישבתי אתמול עם ורמן ורז בקוקה. שתינו כל אחד את הרעל הפרטי שלו כשברקע, על מסך ענק, מכבי ניצחו אחרי משחק צמוד עם מאן. ישבנו וריכלנו ריכולים של בנים (יש דבר כזה, אך הוא כל כך נשגב וכל כך סודי שאף אישה כמעט לא יודעת איך באמת זה נראה). אחרי רבע שעה של שיחה שלמה על גודל, צורה וטעם של בירות ושאר סוגי אלכוהול הבנתי בפעם המיליון עד כמה גברים הם אכן יצורים מורכבים. אז נכון. בחורות לפעמים חושבות שאנחנו דפוקים עד כאב מרוב שטחיות. לבחורה הצופה מן הצד עלול בילוי כיפי של גברים להראות כבילוי שכולל מעט דיבורים. ואם כבר מדברים כנראה שכל אחד תורם בחצי מהזמן שתיקה שמלווה בניד ראש לחיוב עם המוזיקה והבירה שתקועה בפה ובחצי אחר של הזמן דיבורים שקשורים איכשהו למין, אלכוהול, צעצוע מגניב שהוא ראה ובדיחותשחורות על השואה (איזה קטע, למדתי אחת חדשה אתמול- "מה היה כתוב בכניסה למקלחות? 'זהירות, מדרגה'."). אבל זה לא מה שאני מנסה להגיד כאן. מה שאני מנסה להגיד זה שגם אם שיחה על אלכוהול נראית שטחית וחסרת חשיבות, אני מזמין את הקוראות להישען בנוחות לאחור ולקרוא בעיון כמה פרטים בטריו</div>Fri, 07 Nov 2008 17:19:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10142528http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10142528http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10097845<div align="right" dir="rtl">לפני כמעט שנתיים הגיע רפי לחדר מיון עם תלונות על עצירות מוזרה. פחות מיום אחר כך הוא יצא עם אבחנה ועם הרבה פחות מעי גס. הסרטן דפק לו שנים על הדלת והוא לא שמע. רפי הוא אחיה של אמא שלי.מאז ומתמידהוא היה הכלבויניק של המשפחה ועבד בערך בכל עבודה פיזית קשה שהייתה נדרשת. פתאום באמצע גיל 50 הוא מוצא את עצמו יושב חסר אונים מול רופאים שאומרים לו שיש לו גרורות בכל הבטן ושיש אנשים שיוצאים מזה אפילו שזה נראה אבוד. הכאבים שלא עוזבים והבחילות מהכימותרפיה לא שיפרו לו את ההרגשה. לאט לאט אפשר לראות איך האדם שפעם הכרת מתחסר לך מול העיניים. הוא מצטמק ויורד במשקל, ארובות העיניים שלו הולכות ונעשות עמוקות יותר, השיער נושר והמבט כבר לא אותו מבט- יש בו משהו שמערב סבל פיזי מתמשך עם ייאוש שמקורו בהשלמה כואבת. בפסח האחרון עברנו את החג אצל סבתא בגרון חנוק מדמעות. רפי ישב בצד כ</div>Mon, 27 Oct 2008 14:25:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10097845http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10097845http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10053490<div align="right" dir="rtl">"אולי כדאי שנוותר על המסלול הזה", הציעה מ'. הסתכלתי עליה יושבת מיואשת ועייפה על הספה, המחוג של השעון שבסלון הורה בדיוק על 1:30 לפנות בוקר. כך יצא שבלילה לפני שיוצאים לטיול רגלי של 30 ק"מ ממצפה רמון לערבה גילינו כמה חורים בתכנון כגון תוספת של משקל (רבאק 32 ק"ג אפילו בצבא לא סחבתי, אז שעכשיו אני אתחיל?) וגם תוספת קטנה של קילומטרים (נשבע לכם שעל המפה ההליכה עד לתחילת המסלול נראתה ממש בקטנה). מפה לשם, מצאתי את עצמי חורש בעיניים טרוטות אתרי אינטרנט של מוצצי גבעולים ויצורי קק"ל עד שלבסוף מצאתי את האלטרנטיבה- מסלול חצי יום בעין עבדת, יום לאחר מכן מסלול של יום שלם לעין עקב ולמחרת קינוח בחצי יום במצפה רמון. הדפסתי את המפות, ההסברים, סיימנו להכין את הציוד וסוף סוף הרשינו לעצמנו ללכת לישון. היום הראשון<SPAN</div>Sat, 18 Oct 2008 17:21:00 +0200roee_wisbert@hotmail.com (הבחור מהדלת ממול)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=223050&blogcode=10053490http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=223050&blog=10053490