http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920זו אולי אחיזת עיניים, אך אין לי אחיזה אחרתheCopyright 2013 קיפוד בחורף. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920http://f.nanafiles.co.il/upload/22005/IsraBlog/21920/misc/1465466.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13745588<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">אני כופף את מרפקי שוב ושוב על מסגרת שלא נועדה לשאת את משקלי.&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">לרוב זה מצליח&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">התוצאה הנראית היחידה היא זיעה בריח קוקוס</p> <p class="p1" dir="rtl">שמן קוקוס אומרת התזונאית, טוב לבריאות. הוא לא מתפרק גם בחום גבוה. מאוד.</p> <p class="p1" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">כשאחי היה נמוך מהבן שלי, הייתי מחזיק את אמת ידי לפני הגוף</p> <p class="p1" dir="rtl">וקורא לו להתפס, לעלות בכוח זרועותיו כדי לחזק את ידיו.&nbsp;</p> <p class="p2" dir="rtl">&nbsp;</p> <p class="p1" dir="rtl">נזכרתי. &nbsp;עליות מתח קראו לזה</p> <p class="p1" dir="rtl">בשיעורי ההתעמלות שתמיד חמקתי מהם</p></div>Tue, 16 Apr 2013 00:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13745588http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13745588http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13743122<div align="right" dir="rtl"><div><br>אז שאלתי אתמול, ונראה שהסיבה העיקרית להשפעה הרגשית שלו עלי יותר שייכת למצבי ההורמונלי והרגשי הרעוע, ובכל זאת היא לא מנותקת מהתוכן.</div><div></div><br><div>קראתי עוד היום ולאור השמש אין ספק שהיה לי מבכִּי פחות ויחד עם זאת, בתאור אסון המטוס במעגן וההתיחסות אליו בקיבוץ (בקצרה, אבל ושתיקה מבלי שמישהו טרח לספר לילדי ההרוגים מה קרה), שוב נפתחו לי ארובות העיניים.</div><div></div><br><div>אז אין ספק שתאורי הילדות השמחה והחופשית פרטו לי גם מיתר עצוב, מתוך הזדהות עם אקסית אהובה שגדלה כך ותיארה לי לראשונה את ההשתוקקות לבית של הורים שרק ביום ההולדת מותר לישון שם וגם מתוך הילדות נטולת האם שלי; בנוסף, הבנתי ששברו של החלום הציוני שמתחולל בי כואב גם. גדלתי בנוער העובד ועם חזון הגשמה מושרש, והנה אני יושב לי על גדות ההאדסון ומבכה את ציון. דווקא ההכרה במורכבות של החיים מול הגשמת הרעיון השיתופי והמחיר שהיא גובה מהתפתחות האינדבידואל מקשה על ההתבוננות בהתנהלות שלי, כולה מוקדשת לאינדביכואל שהוא אני בלי שום מטרה, לא רק מדינית ונשגבת אלא אפילו אישית. כל אחד ואחת מההורים המייסדים שם היה מביט בחיי ונוחר בבוז. ואני לא מרגיש שהם צודקים - מתוך רדיפת האידאל הם השאירו המוני קורבנות בצד הדרך. ועדיין, ההתעסקות באותן אהבות עבר שלא רציתי או הצלחתי לשמור, במאווים הבורגניים של לנסוע ארצה, לפתור את בעיית הדיור האישית שלי, להעניק לבן שלי מנה מאוזנת ככל האפשר של נוחות ואידאלים - נראים קטנים ונרפים.</div><div></div><br><div>כשהייתי בערך בן ארבע עשרה ביליתי קיץ בלתי נשכח בעין השופט, אצל רחוקי משפחה מאצולת השומר הצעיר. הייתי עם עומר, סוג של בן דוד בגילי ויחד התפרענו והשתוללנו ונהננו מחופש שלא היה לי כמותו - עד אז ואחרי כן. הכנו פצצות סוכרזית ממיכלים שגנבנו מחדר האוכל, גנבנו טרנזיט של אחד הענפים לסיבוב לילה ונהגתי לראשונה בחיי, התאהבתי עד כלות ביפה אחת שעשתה לי עיניים (אולי גם לראשונה בחיי) רק כדי לגלות אחרי זה שאני משעמם בדיוק כמו הבנים בכיתה שלה למרות החזות העירונית המרתקת שלי וכנהוג בגיל הזה אני עדיין צעיר וטיפש ממנה בכמה וכמה שנים.</div><div></div><br><div>לא רק שלי היה כיף, אין ספק שהילדים שהסתובבתי איתם לא היו מחליפים את החופש שלהם בשום מסגרת שבעולם, לפחות לא במודע ובטוח שלא כלפי חוץ. הם היו בטוחים בסביבה שלהם וידעו בכל נימי נפשם שאין דרך טובה יותר לגדול.&nbsp;</div><div></div><br><div>הקיץ הזה לא חזר על עצמו, סביר שחלק מהשטויות שעשינו הכו מספיק גלים כדי לגרור את ביטול פתרון הקיץ הזה. בשנים אחרי כן כל הילדים שפגשתי עזבו את הקיבוץ - אבל דווקא עומר חזר למשק כמה שנים אחרי הצבא וחי שם עד היום, ואולי גם אחרים. אני לא יודע.&nbsp;</div><div></div><br><div>שנתון אחד או שניים מתחתנו הלינה המשותפת בוטלה. אני זוכר שזה היה נראה לי חבל ולא ברור בזמנו - המערכת של הכיתה המשותפת נראתה אידאלית לעיניים העירוניות שלי. זה היה עולם חדש אמיץ ורק שנים אחרי כן כשהפכתי הורה הבנתי כמה דרך החיים הזו היא בלתי טבעית לי. אני לא הייתי מוכן לעזוב את הבן שלי בבית התינוקות ולא משנה מה. מצד שני, כשסיפרתי לרובי על הקיבוץ בעקבות הקראה של ׳קרשנדו׳ הוא ביקש הסבר על דרך החיים שרחוקה ממנו הרבה יותר משהייתה ממני - שלא לדבר על האידאליזציה של הקיבוץ שגדלתי עליה ולרובי היא לא קיימת לחלוטין. סיפרתי לו שהילדים היו הולכים בכל יום לחדר של ההורים בארבע. ההורים כבר גמרו לעבוד בדרך כלל והיו איתם עד ההשכבה. הגאון המתמטי הגמוד קימט את מצחו לרגע, חישב וציין: אז היה להם יותר זמן עם אבא ואמא שלהם בכל יום משיש לי.&nbsp;</div><div></div><br><div>כרגיל, אין מוחלטות. אני מתגעגע למציאות שמעולם לא הייתה באמת קיימת והיא מזכירה לי דברים שאבדו לי, חלום ההגשמה, פרק חיים קצר וחופשי, אהבת הארץ, אח שהיה נחוש לצקת תוכן בתהליך החקירה הזה ומישהי שנגעה בי באמת ואני נגעתי בה - ערמה של אנרגיה פוטנציאלית שהתפוגגה.&nbsp;</div><br><br></div>Sun, 14 Apr 2013 03:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13743122http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13743122http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13741764<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p><BR><p>אני זקוק לעזרתכן.&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>אני קורא את ״הביתה״ של אסף ענברי ומתייפח מרה. אני מנסה להבין, לאלה מכן שקראו, האם הספר באמת מבכי באופן אנטי פרופורציונלי ליבושת שבה הוא מעביר את המוות של ילדי החלוצים באותה רמת התרגשות שבה הוא מספר על קניית עגלה חדשה למשק או תוצאותיה של הצבעה באספת החברים, או שזה מצבי הרגשי וההורמונלי שגורם ליבבות האלה?</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p></div>Sat, 13 Apr 2013 07:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13741764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13741764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13705208<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>אני רוצה לצרוח ואני רוצה לבכות. לפני כמה זמן, אולי שנה, כתבתי פה בהיבריס אופייני שכל כך טוב לי שאני לא כותב. ואמנם היה לי ממש טוב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>ועכשיו לא, וקשה לי להגדיר למה, ואני אפילו לא מסוגל לכתוב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הכתיבה באנגלית מיאשת אותי עד עפר. אני מרחק רצפה מלוותר עליה באופן סופי ומוחלט למרות שסדנאת (האיות באדיבות מיכליקה מלפני מליון שנה) הכתיבה עושה לי טוב לרוב והמשוב שאני מקבל מעודד, אני לא יכול להמנע מהשוואות לכתיבה שלי בעברית. כשאני קורא דברים שכתבתי לפני שנים אני לפעמים ממש נפעם ממה שכתבתי; אפילו גאה. מי שמכירה אותי יודעת שזה לא בא לי בקלות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כשאני קורא דברים שכתבתי באנגלית אני מרגיש כאילו כתב אותם תיכוניסט. אולי מוכשר ועם פוטנציאל, אבל תיכוניסט. חמור מזה, אני מרגיש כאילו זה נכתב לשיעור ספרות אנגלית בנסיון לעקוב אחרי מבנה טקסט עלום שהוצג בכיתה - וגם זה, בהצלחה חלקית בלבד. המרכיבים שם, אבל התבשיל תפל. אני יודע שצריך סבלנות, אבל אני מרגיש שאין לי את עשרים וחמש השנים שעברתי מהתיכון כדי להשקיע באנגלית שממילא אני לא בטוח שאני מוכן להתחייב אליה. וגם, אני כבר כלב קצת זקן מדי. אילו יכולתי לקרוא באנגלית כמו שאני קורא בעברית אז היה מצבי אחר. ממילא עלי הגביע שלי&nbsp;כמעט&nbsp;בלתי נראים כאן.</p> <p>&nbsp;</p> <p>נתקלתי בטעות (נניח) באימייל של עיתונאי אחד שמנסה להתחיל עם גרושתי. הוא מהיר וחד, ממציא צירופי מילים ומשעשע וקולח. יש לו חופש וקלות ביטוי שרק בעברית יכולים להיות לי. כמו כל הנשים שבאמת היו לי היא מהסוג שמגיב למילים, ובכל זאת היא מעולם לא יכלה להשבות במילים שלי. לא ככה. וזו דוגמא לא רעה ומעשית להרבה ממה שלא עבד שם. מעניין, זה אפשרי להיות קנאי למישהי שלא רוצים להיות איתה? אני מאחל לו ולה בהצלחה אמיתית, מקרב לב. ועדיין, זו התחושה הכי קוקולדית שהיתה לי בחיים. ולא, זה לא כל כך מדליק אותי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 14 Mar 2013 16:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13705208http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13705208http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13655913<div align="right" dir="rtl"><p>הגשם יורד לאיטו ברכות &nbsp;מלטפת<br>כמו שמיכה<br>הוא שוטף את העיר ואותי<br>כבר אין ציפורים &nbsp;נודדות כשיוצאים &nbsp;למרפסת<br>הן הולכות ושבות במסע מבולבל, תכליתי</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>הגשם יורד לאיטו ברכות ובשקט<br>מציף את כולי<br>מרווה צמאוני לעצבות שאיננה נשטפת<br>זולג במורד לחיי ומטעים תפילותי לתוך פי</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>הגשם יורד לאיטו כמו אישה מחבקת<br>משקיעה את כולה בעיטוף<br>בחיבוק שחסר רק תשוקה את כולה לעולם היא חושפת<br>ואני מתנער, מתקפד לבועת מעילי</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>רק טיפה בודדה<br>לא סוררת<br>בעורפי כמו עוולה נושנה<br>מצמררת</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>הגשם יורד לאיטו, הוא כמו אש מלחכת<br>מרטיב נעלי וגרבי, מכביד על עלים, מערפל מבטי<br>וציוץ סוליה ישנה על חלקת המרצפת<br>מהדהד ומזכיר שבקיץ אלך לבדי</p></div>Fri, 01 Feb 2013 05:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13655913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13655913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13590536<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>בלי קשר לכלום, <a rel="nofollow" class="blog" rel="nofollow" href="http://mikipod.wordpress.com/2012/12/11/spoiled/" target="_blank">זה אמנם באנגלית</a>, אבל שלי.</p> <p>&nbsp;</p></div>Thu, 13 Dec 2012 07:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13590536http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13590536http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13589951<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p><BR><BR><p dir="rtl">היום<span> </span>חלמתי<span> </span>עליך<span> </span>אחרי<span> </span>די<span> </span>הרבה<span> </span>זמן<span> </span>שלא<span>. </span>לבשת<span> </span>שמלה<span> </span>טורקיזית נאה<span> </span>ורשמית<span> </span>קצת<span>. קצרה, ונהניתי לראות את הקוים שלך מהודקים תחתיה. את ההליכה שלך, שמשדרת נשיות ואותך בלי שאת מתכוונת בכלל.&nbsp;</span>יצאנו<span> </span>לגן<span> </span>של<span> </span>הבית<span> </span>הגדול<span>, </span>דיברנו<span>. </span>זו<span> </span>הפעם<span> </span>השלישית<span> </span>שאנחנו<span> </span>נפגשים<span> </span>כך&nbsp;בחלום<span>, </span>ציינת<span>. </span>רצית<span> </span>לדעת<span> </span>מה<span> </span>שלומי<span>, </span>איך<span> </span>אני<span> </span>מסתדר<span>. </span>לא<span> </span>אמרת<span>, </span>בלעדייך<span>.</span></p><BR><BR><p dir="rtl">&nbsp;</p><BR><BR><p dir="rtl">התנדנדת<span> </span>בנדנה<span> </span>הישנה<span>, </span>התלויה<span> </span>מעץ הערמון. כאילו היינו שם כל חיינו ובכל זאת זה לא היה הבית שלנו. סיפרת שאצלך הכל טוב, אתם מסתדרים, מתקדמים. נתתי בך מבט חוקר ובחצי חיוך התוודית. כן, אני בהריון. לא כאב לי לשמוע כי ידעתי שזה יבוא. חייכתי אליך, ליטפתי את ראשך. לא הייתי צריך לומר, רק להסתכל לך בעיניים וידעת שאני שמח בשבילך, בשבילכם.&nbsp;</p><BR><BR><p dir="rtl">&nbsp;</p><BR><BR><p dir="rtl">חזרנו לחצר הקדמית; החזקנו ידיים לקצת ומיד כשזה הפך מוזר הרפינו. הוקל לך שסיפרת לי את זה, ולי הוקל לדעת. נפרדנו. שוב. הפעם באמת.</p><BR><BR><p dir="rtl">&nbsp;</p><BR><p>נ.ב</p><BR><p>אחרי שסיפרת לי, ראשי הומה, ניסיתי לומר לך שעדיין את יכולה לחזור כשתרצי, שאקבל אותך ואת ילדייך ואת הכל - ובעודי חולם אמרתי לי, זה פסיכי לחלוטין ואתה מתדרדר. זה הזמן לעצור, זה הזמן לוותר. </p><p>עכשיו מתנגן לפתע השיר שהעברת לי ובמין שיכחה לא אופיינית, פרוידיאנית, שלחתי לך אחרי כן חזרה. somebody that I used to know.&nbsp;</p><BR><p>אתמהה.</p><BR><p dir="rtl">&nbsp;</p><BR><BR><p dir="rtl">&nbsp;</p></div>Wed, 12 Dec 2012 20:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13589951http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13589951http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13550899<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p> <p>אתמול הייתה ההקראה, וההתרגשות הייתה רבה הרבה יותר משחשבתי. הייתי מאוד קרוב ללבטל הכל, ולהתיאש, ולקלל את האנגלית המצחינה הזו שאני לא מצליח להעביר בה איך דברים מרגישים אלא רק איך הם קרו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>העברתי שעות רבות ב"עריכה" ו"כתיבה". כמות הכלום שניתן לעשות כשיש פייסבוק היא כה עצומה שלדעתי אי אפשר למדוד אותה. אני חושב שבסופו של דבר השקעתי כשלוש שעות נטו בסיפור הזה ואם היו מציעים לי התחייבות לחמישה אחוז פרודוקטיביות ליחידת זמן הייתי לוקח בשתי ידיים ועוד הייתי מרוויח בגדול.</p> <p>&nbsp;</p> <p>זו התוצאה הסופית. זה קצר, ואני שמח שלא הקראתי שום דבר ארוך יותר למרות ששקלתי לעשות זאת ואפילו הדפסתי לי איזה סיפורצ'יק גיבוי אם ארגיש צורך להוסיף.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היה נהדר, ולו רק בגלל שבסוף עשיתי את זה. באו הרבה חברים, ישראלים יותר או פחות ואפילו כמה שבכלל לא.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז הנה:</p> <p><a rel="nofollow" href="http://mikipod.wordpress.com/2012/11/09/watermelon/" target="_blank">http://mikipod.wordpress.com/2012/11/09/watermelon/</a></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Tue, 13 Nov 2012 19:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13550899http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13550899http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13543485<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>ואז, כשאתה מתחיל להחלץ מהביצה הזו שאתה מודע לעומק שלה רק בדרכך למעלה, אז הילד שלך שהיה כל כך נופת צופים מאבד לגמרי את הכיוון, מטיח בך את כל עוולות העולם וכמה אתה אחראי עליהם, מסרב לתמרן החוצה מהפינה שבו הוא תקוע.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>וצריך לזכור בכח שהוא כנראה מוציא את כל מה שהוא לא חשב שתוכל לעמוד בו, והיה כזה מותקֿ ולזכור כמה בעצם נפלת עליו בלי להרגיש כמעט, סמכת עליו שיהיה בסדר ושיחזיק. וזה חלק מהתהליך, &nbsp;ובאמת הוא כנראה מפיל את זה עליך כי אתה חזק עכשיו מספיק לעמוד בזה גם אם אתה לא חושב ככה.&nbsp;והאתגר העיקרי הוא לזכור את זה מבלי להכות אותו על הראש באמצעות חפץ קהה</p></div>Thu, 08 Nov 2012 14:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13543485http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13543485http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13542052<div align="right" dir="rtl"><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>בתחתית - רעיון,</p><BR><p>עיתון - ושלום,</p><BR><p>קפה במקום, שזכר אותי</p><BR><p>אשה לבושה שמלה מתנפנפת - יפה&nbsp;וכוסית ובכלל</p><BR><p> לא הסגנון שלי - נעשה&nbsp;לי קר </p><BR><p>לראות אותה</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>-&amp;-</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>אני לא מנסה לטעון שזה נהיר; זה שבר חלום ששרבטתי ואני עכשיו לא זוכר בכלל. אני במאמץ עילאי לשחרר את גלגלי היצירה שלי מקרום הבוץ שהתייבש על צירם. יש לי ביום שני הבא הקראה עם סדנת הכתיבה בה אני לוקח חלק מאז שהגעתי לכאן. יש לי רגשי נחיתות עצומים שם; כולם מבוגרים ממני, תסריטאים ומחזאים ובימאים וכותבים היטב. גם אני, אבל לי יש חרדת במה ופחד קהל עוד בטרם הקלדתי מילה אחת.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>גייל, חברתי הטובה והבימאית שמארגנת את הסדנה והזמינה אותי לשם מעריכה אותי המון. לא דיברתי איתה מאז לפני הסופה; הבניין שלה כמעט טבע, על כל יצירות האומנות שאוחסנו במרתף שלו. זה קומפלקס ענקי שמיועד לאמנים שמתגוררים שם בשכר דירה מגוחך. יש לו רשימת המתנה של כחמישים שנה, ומדרך הטבע מליון יצירות אומנות מרובבות פה, שם וכנראה שבעיקר במרתף.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>דיברתי איתה עכשיו והיא אמרה לי שההקראה עדיין מתקיימת, וברגע של נדיבות רגישה סיפרה לי שגם היא עדיין לא כתבה דבר.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>יוגה וכתיבה. זה מה שאני צריך לעשות אם אני רוצה להרגיש טוב. במקום, אני מעשן ובוהה במסכים כל חיי. מזל שיש לי ילד, אחרת הייתי הופך לרכיכה בלתי מגולחת.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>אז יוגגתי היום - אני כבר מגיע לממוצע של יוגה בשבוע-שבועיים, שיפור אקספוננציאלי מהשנה הקודמת; עד שהגעתי ארצה בקיץ לא יוגגתי ולו פעם אחת.&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>אלך לי לכתוב, ואספר לכן אחרי איך היה. אולי אפילו אדביק את זה כאן, בפינה לשיפוטכם.</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p></div>Tue, 06 Nov 2012 19:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (קיפוד בחורף)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=21920&blogcode=13542052http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=21920&blog=13542052