http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650heCopyright 2013 מכבס ותולה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10650301<div align="right" dir="rtl">הצבא המוסרי בעולם. כל השאר זה מעשיות. נקודה.</div>Fri, 20 Mar 2009 12:10:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10650301http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10650301http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10487254<div align="right" dir="rtl">ביום חמישי, 1.1.09, אחר הצהריים, אנחנו ועוד כמה משפחות התחלנו להתארגן לפנות את הבתים שלנו בגלל שפחדנו שיפציצו את הבית של ח'ליל. הספקנו רק לקחת כמה שמיכות ופתאום מטוסים התחילו להפציץ את השכונה. הרבה אנשים נפצעו ובחור בשם חמודה מוסא ערפאת, בן 26, נהרג בכביש הראשי ליד המסגד. ברחתי עם אשתי והילדים לבית של אחיה של אשתי, מוחמד יחיא אבו דקה, באזור אל-פאראחין במזרח חאן יונס.זה בית קטן וכשהגענו הוא כבר היה מלא באנשים. היינו צפופים כמו סרדינים בקופסא, אבל לא הייתה לנו ברירה. היינו חייבים לברוח מהבית. נשארנו אצל מוחמד יום אחד ולמחרת טנקים ומטוסים התחילו להפגיז ולהפציץ גם את האזור הזה. הצלחנו לברוח מהבית בלי שאף אחד נפגע, וראינו אותו עולה באש. לא היה לנו ציוד לכיבוי אש והיה מסוכן להשאר שם אז כולנו ברחנו. הבית נשרף לגמרי. הגענו לבית הספר "אבו נווירה" בשכונת עבסאן. הלכנו לבית הספר בהנחה ששם יותר בטוח. עכשיו אנחנו גרים בבית הספר בתנאים לא אנושיים. צפוף פה מאוד באנשים ואין פה כמעט כלום. אין לנו מספיק אוכל או מים ואין מזרונים. אין גם חימום כי אין בכלל חשמל. אתמול, 6.1.09, בזמן הפסקת האש חזרתי לבית שלי</div>Mon, 02 Feb 2009 08:39:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10487254http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10487254http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10483325<div align="right" dir="rtl">אני בן 10 וגר עם המשפחה שלי בבית לאהיה. כמה ימים אחרי שהתחילו ההפצצות הישראליות על הרצועה המשפחה שלי עברה לגור בבית הספר לבנות של אונר"א שליד בריכת אבו ראשד. ביום רביעי (7.1.09) אנשים התחילו להסתובב ברחובות וחשבנו שהצבא עזב את בית לאהיה. אבא שלי החליט ללכת לבית שלנו להביא בגדים ואוכל וכמה דברים שהיינו צריכים. אני והאחות שלי הודא, בת 13, והחברים שלי חוסאם סבאח ומחמוד אבו לילה, בני 10, הצטרפנו לאבא שלי. ברחוב היו קצת אנשים. הגענו לבית, לקחנו את הדברים שהיינו צריכים, ויצאנו בחזרה לבית הספר התחלנו ללכת ואז אחי רג'ב התקשר לאבא שלי וביקש ממנו להביא את הבלון גז הקטן שהיה לנו בבית כדי שנוכל לבשל. אבא שלי ואחותי הודא חזרו הביתה ואני וחוסאם ומחמוד נשארנו במקום וחיכינו להם. אבא שלי לא הספיק להתרחק הרבה ואז היה פיצוץ ונפגענו. כולנו נפלנו ויותר לא יכולתי לראות או לשמוע. אחרי זה חזרתי לשמוע. שמעתי רעש של מסוקי קרב ושל יריות ולא ידעתי לאן הם יורים. אני, חוסאם ומחמוד נשארנו באותו מקום בערך שעה או יותר. אחרי זה הבנות של השכנים באו והכניסו אותנו לתוך אחד הבתים ואבא שלי ודוד שלי הגיעו לשם ולקחו אותנו לאמ</div>Sun, 01 Feb 2009 09:17:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10483325http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10483325http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10475135<div align="right" dir="rtl">ביום שבת, 27.12.08, בסביבות 11:30 לפני הצהריים הייתי בבית שלי שבמרכז דיר אל-בלח. אבא שלי, תאופיק אל-פלית, היה ירקן. הוא היה קונה ירקות בשוק ואז מסתובב ברחובות ומוכר אותם מבית לבית. פתאום שמעתי פיצוצים חזקים. אמרו לי שהיה פיצוץ באגף החקירות של המשטרה, שנמצא ליד שוק הירקות המרכזי. יצאתי מיד מהבית והלכתי לשוק. רציתי לעזור ולטפל בפצועים. כשהגעתי ראיתי חמישה או שישה מוכרים וסוחרים הרוגים. ועוד כמה שוטרים הרוגים. המבנה של המשטרה נהרס לגמרי. עוד הרבה אנשים נפצעו. בין ההרוגים מצאתי את אבא שלי. הוא נפגע מרסיס בראש ונהרג במקום. קברנו את אבא באותו היום.</div>Fri, 30 Jan 2009 11:16:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10475135http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10475135http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10471503<div align="right" dir="rtl">אתמול בשעה 08:00 בבוקר, חיל האויר פיזר כרוזים שקוראים לתושבים באיזור שלנו לעזוב מייד את הבתים, אחרת יפציצו אותנו כשאנחנו בתוכם. לא היה לנו זמן להתארגן. בסביבות השעה 11:00 התחילו להפציץ את שכונת א-סלאם ושכונת אל-ג'נינה הסמוכות. לא ידענו מה לעשות. אספנו שמיכה לכל אחד, קצת לחם, שישה קילו קמח, שלושה קילו עגבניות ושלושה קילו כרוב ויצאנו מהבית תוך כדי ההפצצות.ראיתי איך הפציצו את הבית של משפחת א-דורי ומשפחת אבו ר'אלי שקרובים אלינו. נדחסנו 11 איש למכונית פרטית אחת. הילדים ניו רק עם הבגדים שעליהם. אפילו תחתונים לא לקחנו לאף אחד. החלטנו לנסוע לבית של אום אחמד, קרובת משפחה רחוקה שגרה באיזור תל אל-הווא. הבית נמצא במרחק של 5 ק"מ מהים וחשבנו ששם יהיה יותר בטוח. אום אחמד גרה עם ארבעת הילדים שלה וחמותה בבית עם שלושה חדרי שינה, סלון, מטבח ושירותים. כשהגענו, כבר היו שם עוד עשרה אנשים מהמשפחה של הגיס שלה, שברחו משכונת יבנא. הבנים שלי העדיפו ללכת לבית של קרובת משפחה של בעלי לשעבר, שגרה במרחק 50 מטר משם. נשארנו 25 איש בבית של אום אחמד. היא קיבלה אותנו מאוד יפה ואנחנו אוכלים ושותים אצלה, אבל אנחנו עדיין מרג</div>Thu, 29 Jan 2009 08:50:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10471503http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10471503http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10467940<div align="right" dir="rtl">ביום ראשון, 4.1.09 , בשעה 13:30, הצבא הישראלי הגיע לאזור שלנו. חיילים הכריחו אותנו לצאת מהבתים. היו ברחוב בערך 1,000 אנשים מהשכונה. החיילים הרשו רק למשפחות שהיו בהם חולים להישאר בבתים. הם העמידו אותנו בשורה. פחדנו מאוד והילדים בכו. בשמיים היו מטוסים שהפציצו מקומות קרובים. החיילים מיינו אותנו לשתי קבוצות: ילדים קטנים ומבוגרים בני 40 או 50 ומעלה בצד אחד וצעירים בצד השני. מתוך הקבוצה של הצעירים, החיילים בחרו בערך 40 אנשים, ביניהם שני הבנים של ראמי, בן 21 ו סאעד, בן 18 וגם שבעה אחיינים שלי.החיילים אמרו לכל הבחורים שהם בחרו להתפשט ובדקו אותם. אחרי שעתיים בערך החיילים אמרו לנו ללכת והובילו אותו לכיוון ג'באליא. הם אמרו לנו לא להסתכל לצדדים ואיימו שיירו במי שיסתכל אחורה. עשינו את מה שהם אמרו. 40 הבחורים שהחיילים בחרו נשארו מאחור, כולל הבנים שלי. עזבנו הכל מאחור, לא לקחתי איתי שום דבר. אפילו נשים עם תינוקות לא לקחו איתם אוכל או בגדים. היו בינינו חולים, ילדים קטנים ונכים. עזרנו אחד לשני בדרך. הדרך הייתה ארוכה, שלושה קילומטרים. בדרך ראינו את ההרס שהצבא הישראלי גרם. בסוף הובילו את כולם לבתי ספר בע</div>Wed, 28 Jan 2009 09:54:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10467940http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10467940http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10460637<div align="right" dir="rtl">אחת עשרה עדויות מודפסות על דף A4 צהוב. נמלי מילים משני הצדדים. חיים שנגדעו ומשפחות שנחרבו בלחיצת כפתור ומשיכת הדק אחת. עוד צער, כאב ואבל למאכל מדורת השנאה והפחד שמשרתת רק פוליטיקאים ציניקניים, גנרלים והון.מיקי לא תספר על זה בקול כבוש ותצניע דמעה גנובה. יעקב לא ירצין ויקדים דברים בבריטון הסמכותי שלו. בשביל מה יש לי בלוג, אפילו קטן, אם לא להציב פוסטר של העדויות האלה. אני מזמין את הקוראות והקוראים להעתיק אחת מהעדויות, להציב בבלוג שלהם ולהזמין אחרים לעשות כן.ריאד א-סינוואר, רופאפתאום היה פיצוץ מאוד חזק. כל הבית רעד, האורות כבו ומרוב אבק שהתפזר נהיה חשוך. כשהתאוששתי ראיתי שהחלונות והרהיטים נשברו. התחלתי לחפש את אשתי ואת הילדים ולקרוא להם. פתאום שמעתי את מרים אומרת בקול חלש "אבא, אני לא מוצאת את אחמד... אבא, אני לא מוצאת את אחמד". רצתי מהר לכיוון המדרגות, ירדתי לקומת הכניסה וראיתי את מרים עומדת ובוכה. חלקים מהקיר החיצוני של הבית נפלו על המדרגות והכניסה היתה חשוכה. הסתכלתי סביב וראיתי את אחמד זרוק בפתח המעלית שבכניסה לבית. רצתי אליו וראיתי שיש עליו חתיכות בטון ושכל המוח שלו בחוץ. למרות שאני ר</div>Mon, 26 Jan 2009 09:14:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10460637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10460637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10456936<div align="right" dir="rtl">אנחנו גרים במרכז חקלאי שאין בו הרבה בתים במרכז רצועת עזה. ביום ראשון (4.1.09) בבוקר היינו בבית 15 אנשים מהמשפחה. הצבא הישראלי התמקם במרחק 300 מטר ממערב לבית שלנו ולילה קודם התחיל להפגיז את האזור אבל הבית שלנו לא נפגע באופן ישיר. חשבנו שבגלל שאנחנו גרים באיזור לא צפוף ואין ליד הבית שלנו שום מוצב צבאי או מוסד ממשלתי, אנחנו לא בסכנה. בסביבות השעה 7:00 בבוקר טנק ישראלי ירה פגז על הבית שלנו. החלטנו לצאת והלכנו לבית של השכן שלנו, חוסיין אל-עאיידי. קצת אחר כך שמענו שהצבא אמר לאנשים לפנות את הבתים באיזור, והחלטנו ללכת למקום אחר. יצאנו יחד עם המשפחה של השכן. היינו ביחד עשרים וחמישה אנשים. כשיצאנו החזקנו בדים לבנים כדי שהחיילים יראו שאנחנו אזרחים. פחדנו שהם ירו בנו אבל בכל זאת הלכנו כי לא הייתה ברירה. היו בינינו נשים וילדים קטנים. ברגע שהיינו מול הטנקים הם התחילו לירות עלינו. אמא נפגעה ונפלה. אחר כך אחותי מאג'דה נפגעה בגב. שתיהן נהרגו. ברחנו בחזרה, לכיוון הבית של חוסיין אל-עאיידי. אמא ומאג'דה נשארו שוכבות על האדמה. מתוך: עדויות של פלסטינים עזתיים על מבצע "עופרת יצוקה"</div>Sun, 25 Jan 2009 10:44:00 +0200white.laundry@gmail.com (מכבס ותולה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=204650&blogcode=10456936http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=204650&blog=10456936