http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381heCopyright 2013 לי עברון-ועקנין. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/81/83/16/168381/misc/26295868.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13778971<div align="right" dir="rtl"> גם לפני שש שנים חל ערב שבועות ביום שלישי, ובשעה אחת בצהריים כבר נשקתי למצחה האהוב (הוא היה אהוב ברגע שראיתי אותה). היא הייתה זעירה ועצומת עיניים, ולא קל להיוולד, אבל המצח הקרין שלוות אינסוף. של מקומות וזמנים אחרים, אולי. את השיר הזה כתבתי כעבור שנה בערך, שגם זה, בשבילי עכשיו, לפנה"ס. אבל הוא מרגש אותי היום. מעדן חלב אַחֲרֵי שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתָךְ אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר בְּבֵית הַחוֹלִים בַּהֲסָבָה מְשֻׁנָּה עַל כִּסֵּא קָרִיר טָעַמְתִּי מַעֲדַן חָלָב מָתוֹק וְאָבִיךְ צִלְצֵל לִי, שֶׁאַתְּ מְשַׁהֶקֶת כֹּה קְטַנָּה וְיַשְׁנוּנִית הָיִית בְּהִוָּלְדֵךְ, עוֹד לֹא הִגַּעְתְּ לְגַמְרֵי וְגַם אֲנִי לֹא מִמְּחוֹזוֹת שֶׁל דָּם וּכְאֵב קַמָּאִי וְאַחַר כָּךְ טִיַּלְנוּ אִתָּךְ בָּעִיר אֶת כָּל הָעִיר הָלַכְנוּ אִתָּךְ גַּם כְּשֶׁהַגַּב חִשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר וְהָרֶחֶם הִתְאַבֵּל הָלַכְנוּ כִּמְאֹהָבִים וְאַתְּ, יַלְדַּת-חִיּוּךְ, חִבּוּק-שֶׁמֶשׁ, כְּשֶׁהִתְחִילָה</div>Tue, 14 May 2013 08:49:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13778971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13778971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13765129<div align="right" dir="rtl"> כשהיינו בתיכון גילי כתבה, "אם היו לי הרבה חברים הם היו קונים לי כובע". לא שכחתי את השורה הזאת (אם כי זכרתי אותה לא במדויק, בלי המילה 'הרבה'). כשחידשנו קשר לפני כמה שנים סיפרה לי גילי שגם היא לא שכחה, ואף הזכירה אותה בשיר מספר שיריה הראשון. את השיר הזה הלחנתי לכבוד אירוע השקה לאנתולוגיה "מלכה עירומה" ששתינו משתתפות בה, שיתקיים ב-10 במאי ב"סיפור פשוט". מעניין מה בנות ה-16 שהיינו היו מרגישות לנוכח ההתרחשויות האלה. אולי הן יבואו? ואתם? :)והרי הפרטים: ארבעמשוררותבעקבותמלכה עירומה אחת מפגשמשוררותבהשראת האנתולוגיה "מלכה עירומה: שירת מחאה חברתית נשית" בעריכת דורית ויסמן, שיצאה לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. במפגשילבישו המשוררותאת המלכה העירומה במילים, בקריאת שירה ואף בביצוע מוזיקלי לשיריםשהולחנו במיוחד לאירוע על ידי לי עברון-ועקנין. משתתפות:דורית ויסמן&ndash; יוזמת ועורכת האנתולוגיה, זכתה בפרסים ספרותיים על ספרי שירה ופרוזה;קרן אלקלעי-גוט&ndash; דוקטור לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, מחברת ספרי שירה רבים שנכתבו באנגלית ותורגמו לעברית ולשפות אחרות;גילי חיימוביץ'&</div>Thu, 02 May 2013 15:48:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13765129http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13765129http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13761786<div align="right" dir="rtl"> לפעמים קורה דבר מופלא כשקוראים ספר או מדברים עם מישהו, ולא רק רואים או שומעים סיפור, אלא פוסעים לתוכו ונמצאים שם רגע. כך קרה לי כשישבתי לידך בבית הקפה וסיפרת על "סלון הכריות" שהיה לכם בנעורייך ואיך ישבתם שם וצפיתם ב-Fame, הורייך עם החבר'ה שלהם ואת עם החבר'ה שלך ואחותך עם החבר'ה שלה. את לא תיארת הרבה, לא נתת פרטים כמו שמלמדים בסדנאות כתיבה, רק אמרת "סלון כריות" וכבר עמדתי שם רגע וראיתי אתכם והחוויה נרשמה, כאילו הכרתי אותך כשהיית נערה וביקרתי באותו סלון כריות. מעין ידיעה, הכרוכה גם בידיעת המחיר שמשלמות אנחנו, הילדות שגדלו בבתים קצת בוהמיים ולא מסודרים. (מתחת לסלון הכריות שלך אולי רוחש אצלי סלון בית ילדותי שהיה גם חדר העבודה של אבא, שם ישבתי וראיתי טלוויזיה בלי קול, קוראת את התרגום בעוד אבי שומע מוזיקה בפול-ווליום). והביקור הרגעי בסלון הכריות שלך היה חי כל כך, ולמה הנעורים-בדיעבד והילדות-בדיעבד מלאי חיות כל כך, יותר מההווה שלנו פה בבית הקפה, מדברות? (כמו ב"תקוות גדולות" של דיקנס, שהפרקים של הבגרות כל כך חיוורים יחסית לפרקי הילדות. למה זה?) - [מפרסמת את הדברים שלעיל</div>Mon, 29 Apr 2013 15:50:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13761786http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13761786http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13759002<div align="right" dir="rtl"> לפעמים אני מעתיקה (מקלידה) לי קטעים מרעישים במיוחד מספרים אהובים, וכשהעתקתי לי את הקטע הזה מ"כולל הכל" של אברהם הפנר קלטתי שהוא מתרחש בערך היום (חוץ מהעניין הפעוט של 29 שנים...) אז החלטתי להעתיק אותו לכאן, היום. כפי שהוא כותב - "בלי פירוש ותוספות" (אבל אתם מוזמנים כן להוסיף בתגובות). מתוך "כולל הכל", אברהם הפנר (עמ' 579-580) ... יום שבת לקראת הצהריים בשבוע הראשון של מאי, ל"ג בעומר, פרשת "אמור", שנת החזיר &ndash; איזה קואורדינטות שאתם רוצים. עדיין כיף ואני הולך ללבוש חולצה כי יש עוד זמן עד 1:00, שרק אז אני אשליך אל האש גם את הספגטי לאיזה 15-17 דקות עד שיהיו רכים אבל קשים (לסוֹס הוספתי בינתיים קצת יין אדום והוא רותח לו קטן כל הזמן). ואז בערך באחת וחצי נשב לארוחת שבת נהדרת של ספגטי פלוס סוס פלוס יין פלוס גבינה, וגברת שכטר פלוס מר שכטר ישקעו אל תוך צלחות של כרבולות אדומות בתאווה איומה. זה אחר כך, ועכשיו הכול מוכן? מוכן. יש עוד זמן? יש. אז אני הולך לשים חולצה ולצאת לסיבוב של שבת עם הכלבה. כשאני פותח את דלת חדר האמבטיה להודיע לאשתי שהנה אני יוצא לסיבוב עם הכלבה, היא עומדת שם</div>Sat, 27 Apr 2013 11:02:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13759002http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13759002http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13753731<div align="right" dir="rtl"> (בהשראת הגר-גורים של שדות) חתולים בנעוריי הייתי עץ וגורי חתולים טיפסו בי (בנעוריי הייתי שרוטה) הם נאחזו בצמותיי וגרגרו בשקע צווארי עכשיו הכול כבד יותר יש לי חתולה אחת כשאני נחה היא על בטני מפליגה </div>Mon, 22 Apr 2013 17:10:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13753731http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13753731http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13750824<div align="right" dir="rtl"> היא לא מתחת למזרן אלא בגב נעוצה בעור הרגיש המווריד סביבה מכאיבה סופחת צער תופחת מקשה על התפעול השוטף של הגפיים רואה כל הזמן רואה אין לה עפעף לו רק הייתה לה שמיכת עפעף להצטנף תחתיה ולחלום צבעים ואהבה </div>Sat, 20 Apr 2013 11:30:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13750824http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13750824http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13725675<div align="right" dir="rtl"> הבאתְ לי נֶגליזֶ'ה*. הנגליז'ה מבקש בגדים תחתונים תואמים מעוטרים או כותונת שגבולה תחרה הנגליז'ה מבקש גוף אחר במידות שמתאימות לַבְּגדים בחנויות הנגליז'ה נושא עמו חלום על מפגש, על גוף שמוגש בארון באין רואה הנגליז'ה בולע את כל הבגדים זולל חושך, מתפשט * neg&middot;li&middot;geealsoneg&middot;li&middot;g&eacute;eorneg&middot;li&middot;g&eacute;(ngl-zh, ngl-zh) n. 1.A woman's loose dressing gown, often of soft, delicate fabric. 2.Informal or incomplete attire. <</div>Sun, 31 Mar 2013 11:46:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13725675http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13725675http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13722127<div align="right" dir="rtl"> נסענו להביא קפה והשארנו את בני זוגנו וילדותינו בפארק. בית הקפה הראשון שניסינו כבר נסגר, ושמחנו. זה נתן לנו עוד זמן לנסוע ולדבר. תלמה ולואיז של ארץ הפרוורים. הפלאפונים שתקו ובכל זאת נדמה לי שלשתינו הייתה תחושה שבטח כבר זקוקים לנו נואשות שם בפארק. כשחזרנו לבסוף מצאנו את כולם נינוחים ומרוצים. העולם לא קרס בלעדינו. "אז אנחנו לא כאלה חיוניות," אמרתי, וציינתי לעצמי שגם אני נהייתי הפולנייה הזאת, שנושאת את העולם על כתפיה (הזקוקות נואשות למסאז'), שחושבת שאי אפשר בלעדיה, שכולם תלויים בה. הפולנייה הזאת היא גיבורת הסרט "דודה קלרה" של אברהם הפנר. קצת מצחיק שאני אכתוב על הסרט הזה, כי לא ראיתי ולו דקה ממנו. רק קראתי את התסריט בספר התסריטים. כמעט בטוח שכשהוא צילם בסופו של דבר, הוא שינה דברים. אבל קשה לי להאמין שמשהו מהותי השתנה מבחינה רגשית. במבוא הקצר לתסריט מצוטט מפי הפנר שהוא חשש מתגובת הוריו לסרט, שהיה בעצם עליהם, אבל זה עבר בשלום משום שאמו לא זיהתה את עצמה. אני לא יודעת באמת מה היה, אבל נדמה לי שאולי זה עבר בשלום משום שהסרט (מכל מקום, התסריט...) ספוג אהבה ואמפתיה כלפיה. אנחנו</div>Thu, 28 Mar 2013 16:20:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13722127http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13722127http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13714332<div align="right" dir="rtl"> אחרי שקראתי את התסריט של "לאן נעלם דניאל וקס" (סרט שראיתי ממש מזמן), חיפשתי לראות קטע ממנו ומצאתי תוכנית טלוויזיה על הסרט. יושב לו אברהם הפנר בשקט - אחרי שעל השאלה הראשונה, הדי מפוצצת, ששואלים אותו, הוא עונה "אני לא יודע" :) - בזמן שמנתחים את הסרט שלו כמראה לחברה הישראלית, וקינה על סוף הנעורים, ומדברים בהמון מונחים של בורגנות ושחור ולבן. והוא, אחרי שהוא מעיר פעם אחת לאשת האקדמיה שלצדו שהם "חיים בעולמות שונים בעניין הזה", בדקה 23 בערך הוא לא יכול יותר ואומר: "בורגנים זה כמו בני אדם". ומסיט את הדיון מהפוליטיקה והשחור-לבן אל אנשים. וזה הזכיר לי מה שאני יודעת בכל פעם שאני קוראת ספר שלו, שהיינו יכולים להיות חברים טובים :) (אבל מה, השוביניזם של בני שפיץ בסרט והיחס שלו לאשתו הוא בלתי נסבל. אולי בכל זאת פער דורות.) </div>Fri, 22 Mar 2013 13:47:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13714332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13714332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13708930<div align="right" dir="rtl"> דבר לעולם לא יוכל להיות שלם כמו נסיעה במונית מהית'רו ללונדון נגד כיוון הנסיעה הירוק שפורץ אחרי המנהרה כשאבא עוד היה אבל גם זה לא הדבר רק ההבטחה הגלומה בו </div>Sun, 17 Mar 2013 18:58:00 +0200lee.evron@gmail.com (לי עברון-ועקנין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=168381&blogcode=13708930http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=168381&blog=13708930