http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383היומן של הנסיך הקטן, שהוא לא בדיוק נסיך, ולא בדיוק קטן, קצת חטטן, כועס כל הזמן, ועדיין מחפש את השושנה שלו, רק שלו.heCopyright 2013 הנסיך הקטן. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383upload/80987.jpeghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=12503976<div align="right" dir="rtl">מי אתם, מאה האנשים שעוד טורחים להיכנס לכאן כל חודש? עכברי נוסטלגיה? מכורים לתמימות? שואבי אבק? כשאני קורא את מה שכתבתי פה פעם, אני משתדל לא להיות ביקורתי. אבל איך אפשר להסביר את כל ההתאהבויות האלה שהתאהבתי? את כל הרגשות האלה שהרגשתי, באמת הרגשתי? אוהב ומוחק. אוהב ומוחק. אוהב ומוחק. אוהב ומוחק. מַהֵר, אָהוּב, כִי בָא מועֵד וְחָנֵנִי כִימֵי עולָם עכשיו, אותו אני אוהב. באמת אוהב. ביותר בגרות, אולי אף ביתר בגרות, אוהב. אתם, קוראי חיי הסמויים, אולי תוכלו להגיד לי אם כבר אמרתי את זה קודם. אם כבר כתבתי את זה קודם. כמו עיפרון, עיני היחידה החדה והמחודדת מביטה קדימה, שוכח את המחק הלבן והרחב שדבוק לי חזק לתחת. אני רוצה לכרוך הכל בספר שימכר בחנות ספרים יד-שניה (אם אפשר בנסיך הקטן) ואנשים יקנו ויקראו ויגידו "איזה ילד חכם, מעניין איפה הוא היום". אינדבידואליסט כופר אני, כמו חרדי במסיבת הומואים בשישי בלילה. מצטופף בין חברים, מסמס, הולך עם בן הזוג שלי ברחוב. מנהל שיחות חולין. כמעט מאסטר לשיחות חולין נהייתי. שוכח את טקסי הדת שלי, את המצוות &ndash; התבודדות בתחתו</div>Fri, 20 May 2011 19:34:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=12503976http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=12503976http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=12074753<div align="right" dir="rtl">לפרידה הזאת לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי. לא שחשבתי שהוא יתחרט. לא באמת. פשוט חשבתי לעצמי, אם כבר להיות דחוי, לפחות להרגיש טוב עם מה שאני לובש. בחזרה לתל אביב ובחזרה לנקודת האפס. כאב ופחד מעומעמים. אני כבר מתורגל בפרידות, מתורגל בבריחות, וכבר כמה ימים אני מחמם לעצמי את נקודת האפס הזאת, ועכשיו היא חמימה ונעימה ועוד כמה ימים שוב יהיה קר ושוב אצא למסע חיפושים מחודש. ואני פחות נפתח, פחות מנסה להיפתח, ובגלל זה זה הרבה פחות כואב עכשיו. כן, היה טוב, היה נעים לישון איתו, להיזרק איתו על החוף בשבת בצהריים, לגעת בו וללמוד אותו. היה טוב אבל לא היה הרבה מעבר לזה. הוא לא נגע לי בלב, אם להיות קלישאתי . הוא לא תפס לי את הלב והכניס אותו לבלנדר, אם להיות קצת יותר רגשני. בחזרה לתל אביב. רוטשילד, אלנבי, דיזינגוף, בן יהודה. אני פה, אני שם. אני גר פה אבל מה זה אומר בעצם. למרות שאין תאריך תפוגה לתקופה הזאת בתל אביב, אני מרגיש שהיא מאוד זמנית. מאוד מקרית, תיכף תיגמר. בחזרה לתל אביב. לצאת לריצה? לקרוא? לכתוב? בסוף שיככתי את גאוותי הפגועה בוודקה עם לימון. אחר כך יצאנו, אני וחבר, להתנדנד</div>Fri, 01 Oct 2010 12:06:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=12074753http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=12074753http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=11922149<div align="right" dir="rtl">זה מצחיק ועצוב איך ריחות קשורים אצלי תמיד לזכרונות. צלילים לא מזכירים לי הרבה, צורות אני בדרך כלל שוכח, אבל ריחות תמיד מעוררים בי משהו. בסרטים מצוירים לפעמים מופיעים ענני ריח מרחפים, שחודרים בעדינות אל תוך האף ומרימים את הדמות המצוירת והמורעבת כמה סנטימטרים מעל האדמה. בדיוק ככה הרגשתי היום כשהרחתי את הבגדים שלי שהוא החזיר, מהם נדף הריח של מרכך הכביסה שלו. בשקית קטנה שנחה על שולחן המטבח שלי חיכו לי זוג תחתונים, חולצה שאני אף פעם לא אלבש, ספר שהוא לעולם לא יקרא, ומפתח. ארבעה פריטים בתוך שקית, צריך פחות מכף יד כדי לספור אותם. חצי שנה. כבר חצי שנה שאני גר בתל אביב, ותקופה כמעט זהה היינו ביחד. לא מעניין אותי עכשיו להיזכר בזה, לא מעניין אותי לחשוב על התקופות הרעות ועל התקופות הטובות. כי היה רע, וכשהיה רע היה לי רע. והיה טוב, וכשהיה לי טוב היה לי כל כך טוב. ועכשיו זה נגמר. אז אין סיבה להיזכר בכל הרגעים האלה שכבר הרגשתי. הם כבר מורגשים, מגורשים. בתמונה נמצא עכשיו רק אני, מריח זוג תחתונים נקיים. לגור בתל אביב זה כל מה שאי פעם רציתי. אני דואג לעצמי. אני בן 22 וסוף ס</div>Sun, 18 Jul 2010 20:14:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=11922149http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=11922149http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=11317311<div align="right" dir="rtl">רגעים קופאים בקצות התודעה שלי. מה זה רגעים? שלוש שנים. שלוש שנים בקצות התודעה שלי. שלוש שנים שהקיפו אותי, ועכשיו אני מנסה להקיף אותן. ממלא את הקיטבג, ואיך אפשר שלא להיזכר בטירונות. לילה לפני היציאה הביתה, כמה דקות לפני כיבוי אורות, דוחסים הכל לתוך הקיטבג במאמצים משותפים, מיוזעים. והכל קורה כל כך מהר וההתחלה של ההתחלה כבר נגמרת. וקורס. ובסיס חדש. וחברים. והם עוזבים ואתה נשאר ובאים חדשים. והכל קורה כל כך מהר והכל קורה כל כך לאט. כל שעה היא נצח וכל שבוע הוא שבריר של שניה. ואיך אני אמור להקיף אותן עכשיו, את שלוש השנים האלה שהקיפו אותי. איך אני אמור להקיף את הבכי והצחוק, התורנויות והעבודה, רגעי השיא והשפל. הכל מתערבב לי ומשתנה. פרצופים חסרי משמעות מכאיבים מגעגועים, וחברי נפש נשכחים ומתרחקים. וזה לא יתכן ככה, ששלוש שנים קפואות לך בקצות התודעה. זה מקום זמני, רגע לפני השכחה. ואני לא יכול לשכוח ובשום פנים ואופן לא מסוגל להיזכר. אני זוכר איך לפני שלוש שנים הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. כל דקה אחרי השחרור הייתה מחושבת מראש. והנה השחרור הגיע ולי נותר לגלות שעם הזמן השתנית</div>Tue, 13 Oct 2009 21:20:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=11317311http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=11317311http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=11132200<div align="right" dir="rtl">היום תחנת אוטובוס ירושלמית. אני עם מדים. הוא יושב בתחנה. מתוך התיק שלו מבצבצים שני מחבטי טניס, חולצתו מהודקת אל תוך מכנסיו הקצרים, משקפי שמש מכסים את עיניו. כיפה קטנה לראשו. איזה קו למלחה, הוא שואל את האישה שבספסל מחוץ לתחנה. והיא עונה לו, הוא אומר תודה וחוזר פנימה. נשק שני ילדים, הגדול שבהם בטח בן 12, אולי אפילו פחות, חוצים את הרחוב בדהרה, מכוונים עגלות תינוק ישנות, צועקים זה לזה בערבית. כרוח סערה הם חולפים על פני, בעליבות עגלותיהם הקטנות ממידתם. אני מלווה אותם במבטי. לפתע הוא פונה אלי, האיש שבתחנה. חבל שאין לך נשק, הוא אומר. חיוך מבעד למשקפי השמש. אני מסתכל עליו. אני לא באמת מבין.</div>Thu, 06 Aug 2009 22:16:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=11132200http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=11132200http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10804199<div align="right" dir="rtl">כשישבתי לידו והבנתי בוודאות שזו הפעם האחרונה, שהוא מוותר, לא הרגשתי שום פחד ושום אימה. להפך. אפפה אותי תחושה מוזרה מאוד של רגיעה. ידעתי, ידעתי שעכשיו אני יושב מולו, והוא יושב לידי. וידעתי שלא אלטף את לחיו, ולא אאחוז בידו, ולא אוותר עד הרגע האחרון. וגם ידעתי שאחר כך אני אסע הביתה, עיני מכווצות מעייפות אך לא אבכה. וכשאגיע הביתה אני אוכל משהו ואלך לישון, עווית קטנה של עצב מול המראה בזמן צחצוח השיניים. אך לא אבכה. וזה לא אומר שאני לא אוהב אותו. שלא אהבתי אותו. וזה גם לא אומר שהתגברתי עליו, ושאי פעם אתגבר. "כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות" ויש את ההתערבות הלא פתורה - לא ברור אם הוא חייב לי מרק או אני חייב לו (אני די בטוח שאני צודק), ויש את החור השחור הזה של שנה ושלושה חודשים מאז שנפרדנו בפעם הראשונה, ויש את העיניים הכחולות היחידות שמסתכלות ישר לעיניים שלי, ויש את הכאב הלא פתור שלעולם גם לא ייפתר, את כל המקומות שאמרנו שנלך אליהם שוב ולא נלך אליהם יותר. כי זה הסוף, כך אמרתי לו, בין מילות שכנוע כאלה ואחרות. אם אתה בורח ל</div>Fri, 01 May 2009 14:54:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10804199http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=10804199http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10483151<div align="right" dir="rtl">יש לי צורך בלתי מוסבר לפרוץ בבכי. והצורך הזה לא ממומש, רק דמעות נקוות ונספגות אחרי כמה שניות. גיהוקים ראשוניים בוקעים ממני באלימות. כשאני חוזר הביתה ומוריד את התיק בחדר שלי שהוא שלי אבל לא נראה ולא מרגיש שלי. כשאני יוצא מהמקלחת ומתנגב בשישי אחרי הצהרים, צלילי בית הכנסת מתנגנים בגבולות האוזניים. גיהוקים ראשוניים וחסרי משמעות, חסרי סיפוק, כמעט יבשים. וגבול הבדידות עובר במקום לא ידוע, המדבר הפנימי שלי פרוס מתחתי, מעלי, בתוכי. ויובש גיהוקי שכזה, ראשוני של טיפות מטפטפות לי מהשיער ומקצות האצבעות, של תיק שנתקל במלוא כובדו ברצפה, עובר בי בחוסר סיפוק. וברגעים בודדים ומדבריים להחריד, אין לי אף אחד שאני רוצה לדבר איתו. ולפעמים זה מרגיש שאין לי בכלל צורך בבנאדם כזה. שהבדידות המתמשכת היא כבר ברירת המחדל אצלי. מין גורל מטופש כזה, ממתי אני מאמין בגורל? מין מצב קבוע, אני לבד מול כל העולם. לפעמים אני יותר טוב מכולם. לפעמים אני פחות טוב מכולם. אבל אני אף פעם לא כמו כולם. הפכתי את האינדיבידואליזם לדת. וזו הדת עם השם הארוך ביותר בעולם ועם מספר המאמינים הקטן ביותר שאפשר. אחד. עיקרה - אני לבד. אני אחד</div>Sun, 01 Feb 2009 03:02:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10483151http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=10483151http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10289634<div align="right" dir="rtl">הכל נראה אחרת בהפסקת חשמל. לאורו של מסך המחשב, לאורם המרצד של נרות. המחשב מנותק מכבליו, השעון מתקתק. עוד שעה וחצי הוא יכבה, יותיר אותי בחושך ועם המחשבות שלא הספקתי לכתוב. אין רעש, אף מכונת כביסה לא פועלת, כל מדיחי הכלים דוממים. הנורה אצלי בחדר לא מרצדת ולוחשת לי באוזן. אין אורות בחוץ, ואור הירח ואורן של מכוניות חולפות מרצדים לי על הוילון. בטח אני נראה מהצד כמו ראש מרחף מעל המיטה, אורו של מסך המחשב יוצר בפני צללים משונים. וזה בעצם לא כזה רחוק מהמציאות, כי לפעמים כל מה שאני זה ראש מרחף בחושך, עד שמישהו מגיע ומדליק לי באכזריות את האור. היה מוזר לפגוש אותם. האחד שנה מעלי והשני שנה מתחתי. ולשניהם זקנים, והחיוך הנאיבי והחם הזה, הידיים בתוך הכיסים במין גמלוניות כזאת, הכיפה על הצד או באמצע הראש. ועיניהם סימני שאלה, בטח שזיהינו אותך, ולמרות שאתה לא זוכר איך קוראים לנו, אנחנו זוכרים אותך. אבל איפה אתה, בעצם? ומה אתה? ואני מסתכל עליהם ויודע בדיוק איפה הם ומה הם. וזה אמור לנחם אותי ולעודד אותי, זה אמור לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. כי איפה הם ואיפה אני. אפשר לשחזר במ</div>Sun, 14 Dec 2008 00:48:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10289634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=10289634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10231830<div align="right" dir="rtl">כשנכנסתי להתקלח לא היה אור היה חשוך כשהתחילו לזרום המים כשרגלי השמאלית נרטבה ובכל זאת עצמתי עיניים לא תיארתי לעצמי כמה חושך בפנים איך קליפות נועדו להתקלף גם אם אדגור על עצמי ארבע עשרה שעות שינה חמש שעות מול מסך כשאקום להתפשט ירדו לי המים בחושך יתקלפו הקליפות שעוטפות אותי <P clas</div>Sat, 29 Nov 2008 18:57:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=10231830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=10231830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=9953679<div align="right" dir="rtl">יש לי מנהג לא לגמרי קבוע לצאת לריצה במוצאי שבת. זה תמיד לוקח לי הרבה זמן עד שאני מחליף למכנסי ריצה, נועל נעליים ועושה מתיחות, אבל בסופו של דבר, כשאני בחוץ עם מוסיקה מדרבנת באוזניים והכל מסביב נהיה מרוח, אין הרגשה נפלאה מזו. גם הערב יצאתי כהרגלי לריצה, מכנסיים נעליים מתיחות ועברתי את דלת הבית בריצה. אבל הערב רץ איתי גוש שחור, שרק גדל כשהביט סביב על הרחוב שעוד נשאר בו שמץ של גשם ראשון. אותו גוש שחור הכביד עלי את הריצה, במיוחד את העלייה הזאת שתמיד גומרת לי את כל הכוחות. הרוח הקרה שרקה לי באוזניים, בעיניים, בפנים. ניסיתי להשתעל, לשעל ממני והלאה את הגוש. השחור. אבל הוא נשאר לרוץ איתי ברחובות יבשים שעוד זוכרים ריח של גשם ראשון. עד שעצרתי באמצע הריצה, לפני הירידה. הלכתי כמה מטרים, ידיים מאחורי הראש, פותח לי פתח לאוויר, פותח לו פתח יציאה. והמשכתי לרוץ, וההוא השחור נשאר איתי, עקשן, מטושטש אך עם זאת מאוד מרוכז. שחור. וכשהגעתי הביתה כבר הייתי אחרי הירידה והרחוב הסתחרר. ארבעה כיוונים התאחדו לכיוון אחד, וזה הרגע שבו הבנתי שהגוש השחור פה בשביל להישאר. כולם מסתכלים במראה. זאת עובדה שאין לי ספק</div>Sun, 28 Sep 2008 01:13:00 +0200litleprince@walla.co.il (הנסיך הקטן)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=15383&blogcode=9953679http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=15383&blog=9953679