http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391זהו יומן שאני כותבת בשביל לשמר לעצמי זכרונות, ובשביל שאנשים שאני אוהבת יהיו מעודכנים גם כשלא יוצא לי לעדכן אותם אחד-אחד וידעו מה הולך לי בחיי. אני אנסה להיות כמה שיותר אני, ואתה השאר אתה, כי אם הינך פה, סימן שאני אוהבת אותך באמת.heCopyright 2013 נופלעך. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391http://img286.imageshack.us/img286/4382/0759dp.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=10856211<div align="right" dir="rtl"> האמת היא שהרבה זמן אני משתעשעת במחשבה להתחיל לכתוב פה, לאחר שהבלוג האישי שלי שמלווה אותי מזה ארבע שנים בערך לסירוגין ולפי החשק, קצת מוזנח על ידי. והנה היום, מתוך רצף של רגעים נדירים וממלאים, מתוךהרגשה טובה ונקייה, החלטתי שהגיע הזמן. אני בן אדם מאושר. יש אנשים מאושרים שלפעמים הם קצת מדוכדכים, ויש אנשים דכאוניים שלפעמים הם קצת מחייכים. גם בימים הכי אפורים ומייאשים, ברור לי שאני מהסוג הראשון ושאסור אסור אסור אף פעם לשכוח את זה.. שיש לי כל כך הרבה מזל. ומה זה קצת דכדוך אל מול חיים שלמים? אי אפשר להשאר בדאון כשאתה יודע זאת. ובכן, הפוסט הזה, הפוסט הראשון, מוקדש לכם, בתקווה להכניס גםלחיים שלכם מעטתכלכל-ירקרק (הגרסה המפוכחת והבריאה יותר של ורדרד), מוקדש לעולם שנותן לכל כך הרבה דברים יפיםמקום בחובו, ומוקדש לעצמי, כדי לזכור תמיד שמהנקודה הזאת אני יוצאת והיא הבסיס. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 10pt; F</div>Fri, 15 May 2009 19:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=10856211http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=10856211http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=10639700<div align="right" dir="rtl">שלום. אני נופר ואני קצת נחמדה. לא ייאמן. מישהו עדיין קורא בבלוג שלי. (לא, זאת לא שאלה. מישהו עדיין קורא בבלוג שלי. מעניין מי זה. מי אתה, איש נחמד?] אני לא יודעת מי זה, אבל הוא גרם לי לקרוא בעקבותיו. תודה. כמה זמן לא כתבתי... בערך כל הזמן שפחדתי לחשוב מחדש ולחפש משמעות. ולמה אני פה? כי כמו בימים הטובים, הלכתי ברחוב והרגשתי שיש לי משהו להגיד. לא נורא אם אין פה אף אחד. זה חלק ממני. קראתי עכשיו את הפוסטים האלה מלפני שנה וחצי ונדהמתי מטמטומי, אבל בכל זאת, זאת כל הזמן אני. וכתבתי בפתיחות מחרידה בדיוק מה שהרגשתי באותם רגעים. צעקתי לטוב ולרע את אותם השמחות והחששות שמטרידים אותי גם עכשיו, אבל קצת יותר בשקט. האמת, שקשקתי מלחזור הבייתה. שקשקתי? נו, איך אומרים את זה בעמוק? אחזה בי בעתה. (ככה זה כשעובדים בעברית כל היום) בבית אי אפשר להדחיק. לבד חייבים להתמודד. עם כל אותם דברים שהיו קשים לי אז. נזרקתי, אמנם בוגרת יותר עם כמה הגנות ותובנות מצילות שעזרתי להדביק לי במהלך הזמן שלא הייתי כאן, בחזרה לכאן, להעביר שעות בחדר הזה, שידעתי בו זמנים יפים, וכן בדידות איומה. אין ספק, מפחיד! אבל שלא במודע</div>Mon, 16 Mar 2009 17:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=10639700http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=10639700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9728860<div align="right" dir="rtl">מוקי/ באתי ממך (לצעוק לעצמי בטירוף שירים עוצמתיים עם הרדיו בכביש מהירולהתרגש מכל הלב זה משהו שמאוד התגעגעתי אליו וכמה טוב לחזור אליו) לא הייתי משנה שום דבריהיה מה שיהיה, עבר מה שעברטוב לי להיות איתך ככהאז אני נשאר.כי אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותךזוכר את הפעם הראשונה שאני נגעתי בךזוכר שאף פעם לא התרגשתי כל כך -כל מה שרציתי היה רק להיות איתך.זוכר ששאלת אם אני אוהב אותךאת זוכרת שעניתי שאני כולי שלך?כך או כך אני לא אשכח איך הלב שלי נפתחנראה לי שפשוט אני נולדתי לך.לא הייתי משנה שום דבר...אל תשאלי אותי "ואם" "ואיך" אני רק רוצה יותר ממךלפעמים זה מסתבך והפחד שחותךויש את הכאב הזה, הכאב שנושךמחכה לך, מחכה בצאתך ובבואךמברך על כל לילה, על כל יום שמתארךגם אם זה יותר מידי כשאני עומד מולך -אני לא מוותר ואני לא הולךאני באתי ממך ואני נשאר בשבילךאיך כל העולם מתהפך וזה רק בגללךאם רק הייתי יכול להיבלע בתוכךאם רק הייתי יכול לעטוף את כולךאם רק הייתי יכול...לא הייתי משנה שום דבר... זה מאוד מלחיץ, כל המצב, אבל אני חושבת שאני מתמודדת עם זה ממש יפה. בטוח יותר יפה מבשנה שעברה. נגמרה החוויה הכי משמ</div>Mon, 11 Aug 2008 01:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9728860http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=9728860http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9338030<div align="right" dir="rtl">כיף לי בחיים. יש לי הכל. איזה יופי. מה עוד אפשר לבקש בעולם הזה? חברים מקסימים אחד-אחד, משפחה תומכת, חבר כ"כ רציני ואוהב... שמש, מוזיקה, ספרים, דברים שמאתגרים את השכל, בגדים יפים, מים קרים, נעורים ואופק... מלא-מלא אופק בלי אף ענן קטן. הקיץ בא, בא בא בא בא בא בא :)</div>Mon, 09 Jun 2008 13:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9338030http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=9338030http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9336430<div align="right" dir="rtl">התבגרתי. איך אני יודעת? כי השבוע כמה פעמים הכל התחרבש לי וכל התכנונים עלו בתוהו ובסוף נשארתי עם כלום מתוך המון ציפיות והכנות... והיו לי את כל הסיבות להרגיש טיפשה ולא מוצלחת אבל החלטתי שזאת לא אשמתי או אשמת אף אחד וניתבתי את התסכול והיאוש לפעולה חיובית כלשהי שתסיח את דעתי. לא הלכתי לאיבוד ולא שנאתי את עצמי. לא הלכתי לאיבוד. החלטתי להלחם. שמתי לב לזה כשתכננו משהו היום, ואנשים לא שתפו פעולה והיה ממש קשה להוציא אותם. והנטייה הטבעית הייתה לכעוס עליהם ולהאשים אותם ולהגיד "עזבו, יצא לי כל החשק" וללכת לישוןאבל פשוט החלטתי שלא. החלטתי להזמין אותם למשהו אחר במקום ולהיות נחמדה ולא לכעוס, אפילו לא קצת, בלב. בהתחלה זה לא בא בקלות, לעמוד בהחלטה להנות בכל מחיר,אבל התאמצתי והיה לי ממש כיף. אני מחליטה להנות. אני מחליטה לא להעלב. אני מחליטה לא לכעוס. אני מחליטה לדעת שאנשים אוהבים אותי ואכפת להם ממני. אני מחליטה לדעת שגם כשלא, זה לא סוף העולם. אפשר לחיות נפלא רק איתי.האושר שלילא תלוי באף אחד. אני מחליטה לא להעלב. אני מחליטה להתבגר. אני מחליטה שאני אוהבת את עצמי שוב. דרך העיניים שלי, ולא של אף אחד אחר</div>Mon, 09 Jun 2008 03:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9336430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=9336430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9199732<div align="right" dir="rtl">ירדתי מהבית משחקת עם המפתחות של האוטו ביד. "מה קרה לך? למה את ככה?" אני לא יודעת, אני ככה מהבוקר. שום דבר חשוב. תיכף נצטרף אליכם. "מזל שלא נסענו איתם בסוף. בואי מהר, אני צריכה לבכות." נכנסנו לאוטו ובבת אחת הסכר נפתח שוב ובכיתי את נשמתי החוצה... היא דאגה וכמעט הצטרפה לבכיי ואז היא צחקהעלייובכיתי וצחקתי והכל התערבב. ואין דברים כאלה בעולם. לבכות באוטו בלילה באמצע מגרש החנייה כשכולם ממהרים מסביב וסגירת השערים מרחפת.. לסנן עשרותטלפונים כי הבועה שלנו יותר חשובה. ללכת לאיבוד, לרקוד עד אובדן חושים ולצחוק ולהנות מכל הלב ביום הכי גרוע בשנה כי... כי תמיד יהיה את זה, את מה שחשוב באמת. מיליון בנים יכולים ללכת ולבוא, מיליון אנשים יכולים לאכזב, בניינים לקום וליפול וירח ושמש להתחלף בתפקידים... אני אוהבת אותך יסמין. לא יכול להיות רע בעולם שאת נמצאית בו. איזה כיף לנהוג לבד בזריחה בשכונה האהובה עליי בעולם כולו ולדעת שהנה מתחיל יום נפלא.</div>Sat, 17 May 2008 05:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9199732http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=9199732http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9194212<div align="right" dir="rtl">כל מה שצריךבשביל להרגיש את זה הוא להכניס את המפתח,ללחוץ ולהריח. אפשר להוציא את כל האוויר החוצה. לתת לכמהדמעות להשתחרר מהלבואפילו לבכות בקול.יש כאן סבון ומגבת לנקות אותך, שמיכה ודובי לחבק אותך, ללטף לךאת הגב.שקט לספוג אותך, חלל לקבל אותך.תבכי. תרגישי.אף אחד לא ידחק בך. אפילו לא את. לאמא ואבא יש כנפיים לפרוש מעלייך. כאן הם עוד זוכרים שאת רק קטנה. ששש... תרגעי. כאן מותר הכל. כאן הכל שלך. את לא בסדר וזה בסדר. שקט... פשוט להיות.</div>Fri, 16 May 2008 10:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9194212http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=9194212http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9151130<div align="right" dir="rtl">הגעתי למסקנה שזאת מילת היום. או אולי, בכלל מילת התקופה האחרונה. או יותר. היום במהלך הנסיעה מראש העין לפ"ת פתאום זה הכה בי- השייכות מאוד מעסיקה אותי. האם אני מרגישה שייכת? האם אנשים אחרים מרגישים שאני שייכת? אני חושבת שהצלחתי להכיר בכך רק כי הרהרתי בזה שאני מרגישה שייכת בכל המעגלים בחיים שלי כרגע. אני צריכה לחקור למה זה מעסיק אותי כל כך. נקודה למחשבה. היה יום עצמאות ממש טוב. אני אוהבת את יום העצמאות. אני אוהבת את המדינה שלנו. הלוואי שאנשים היו קצת יותר שמחים. קצת לא ספגתי את אווירת החג הרגילה אבל זה היה טוב בכל מקרה. אתמול בערב היה ממש מבאס להיות בקריית גת, במקום שכוח האל הזה, בהופעה של מאיה בוסקילה שמתחננת לקהל "בבקשה תאהבו אותי? בדרך כלל אני נורא נעלבת כשלא מוחאים לי כפיים. שמעתי שזאת עיר חמה, לא?" הייתי מצליחה להנות מההופעה שלה אילו הילדות שהיו איתי היו נהנות, אבל אחרי השיר השני הן פשוט אמרו "אוי, זה נורא. בואו נלך!" וכשהן אומרות דבר כזה, סימן שהגענו לשפל חדש. אבל מה שרציתי להגיד בעצם הוא שזה לא שינה מי הופיע, כי הייתי עם הילדים, המתנדבים, המדריכים והשינשינים האחרים והיה נפלא. בש</div>Fri, 09 May 2008 04:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9151130http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=9151130http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9027275<div align="right" dir="rtl">היי שלום :) בטח כבר התייאשתם ממני! אה אה? אבל כולנו ידענו שאני עוד אחזור. מוהאהאהא! מה העניינים חביביי? חופש, וזה. מלללאאאא. מה שרציתי להגיד לכם בעצם הוא שטוב לי. אפילו ממש טוב לי. כל כך טוב לי בשמה שאפילו ממש התבאסתי לחזור כי הרגשתי שאני בשוונג. אבל לא נורא, ננוח לנו קצת עם היקירים פה ונחזור ליקירים בשמה. יואו, מה זה טוב. אני נהנית מכל רגע. הילדים הם הילדים שלי לכל דבר ועניין...ואני דואגת להם כמו אמא וגאה בהם כמו אמא בכל פעם מראים כלפי חוץ איזה אנשים אדירים וכבירים הם. אני ממש מרגישה שמצאתי את הדרך לכל אחד מהילדים בקבוצה. לכל אלה שלא הגיעו בחודש האחרון לפחות. ואני גאה בעצמי על כמה שאני חשובה להם ואני גאה בעצמי על זה שממש טוב וכיף לי עם הצוות בקבוצה, מה שלא היה בכלל בתחילת השנה. ויש עוד המון דברים להספיק, הסוף מרחף מעליי כל הזמן, עוד הרבה מאוד דברים ועוד הרבה איפה לשפר, אבל אני מרגישה שאני במקום מאוד טוב. אני פשוט מרגישה שאני איפה שאני צריכה להיות. שיש לי עוד בית, ועוד משפחה גדולה גדולה.ושבשום מקום אחר לא הייתי מאושרת... ושהכל- כל מה שיש לי עכשיו- נובע מעבודה שהשקעתי ומהחלטות של</div>Sat, 19 Apr 2008 03:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=9027275http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=9027275http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=8737504<div align="right" dir="rtl">לא כתבתי כאן כבר די הרבה זמן. אין לי כ"כ זמן וכח לעדכן פה- כשאני בבית אני משתדלת לא לעסוק בדברים שמטרידים את המחשבות, אלא להיות קלילה וזורמת. את כל בלבושי היומיום אני מרוקנת ב"מחברת שנת שירות" שלי, שאגב, אסור לקרוא לה יומן. ובכל זאת יש מספר דברים שאני חייבת לכתוב כאן ולו בשביל הפרוטוקול :) התחלה- טוב... אז רובכם כבר יודעים. ובכל זאת. התחלתי קשר עם מישהו לא מזמן... אנחנו ביחד. איתי ואני, או יותר נכון, אני ואיתי... זה סיפור ארוך למרות שאנחנו ביחד רשמית רק חודש (ויומיים). אמממ... וזהו. החלטתי שזה יהיה הרבה יותר זורם מהמערכות יחסים האחרונות שלי, ובינתיים זה הולך טוב, אז ברשותכם לא נחפור על זה הרבה כעת. כל מה שצריך להגיד הוא שטוב לי איתו כרגע... ושמשום מה אני מרגישה אמיצה כי הלכתי על זה... אבל ממש טוב ומאוד כזה... נוח וחמים. יש המון עניינים שקשורים לזה שאנחנו גרים ועובדים ביחד וזאת ללא ספק מערכת יחסים שונה, מעט יותר מורכבת. אבלכיף לי. מדהים כמה שנרגעתי פתאום. והוא איכשהו אוסף את ערימת הבילבול שהפכתי להיות בזמן האחרון. לא! בעצם אני אוספת אותה!! אבל הוא מתמודד איתה ממש בסדר, אז כל הכבוד</div>Sun, 02 Mar 2008 01:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (נופלעך)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=153391&blogcode=8737504http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=153391&blog=8737504